****


אני בעד לבוא לספרים נקי. fresh. בלי דעות קדומות, או ידיעות מוקדמות, ואז אפשר להנות ממנו או לסבול ממנו בדיוק כמה שראוי לו. אלא שלפעמים, זה לא מצליח. אתה קורא בזווית עינך משהו שמישהו שאתה סומך על דעתו אמר או כתב, ואז בלי שאתה רוצה, הדעה שלך "מזדהמת" לבלי שוב, לכאן או לכאן.

את הספר הזה קניתי בדוכן ההוא בתחנת הרכבת. מיהרתי, ולא מצאתי שום דבר, ולקחתי כבר שני ספרי-נוער, ואת השלישי חיפשתי בקדחתנות דווקא בספרי המבוגרים. המחקרים טוענים שחייבים למהול את ספרי הנוער האלה בספרות רצינית, בוגרת ואחראית יותר, חסרת ערפדים או כוחות-על, אחרת עלולים ללקות בתופעות לוואי כמו שימוש תכוף-מדי בשפה פסאודו סרקסטית ושינוי הכינוי ב'סימניה' לשמו של אחד מגיבורי הספרים. הרכבת עמדה להגיע תוך שתי דקות, כך שכשכבר מצאתי את הספר הזה, והעטיפה שלו נראתה לי מוכרת והסיפור מאחור מעניין יחסית, הכנסתי אותו לשקית.

כשהגעתי הביתה, חשכו עיניי. בלו-בלו חביבתי נתנה לו כוכב אחד וקראה לו "ספר איום". יעל העניקה לו את הכוכב השלישי "על הרעיון". או, מיי גוד. זה יותר מסתם לשרוף את השלושים-ארבעים שקל האלה, זה פשוט עלבון, ואני לא יורד מהמיטה על סתם ספרים. לא כשיש כל כך הרבה ספרים טובים לבחור מהם. לקרוא מראש ספר גרוע זה בזבוז כפול. והייתי יכול לקחת ספר אחר... אהה! אבוי! תחושת ההחמצה הצורבת!

אז התחלתי לקרוא באי-רצון, וכבר מהעמודים הראשונים נחרתי בבוז כל כמה שורות מהתרגום הקלוקל והנפוח ומהניסוחים המסורבלים: "כשהביט בג'וליה מוטלת כך, מתה על הרצפה, חש שהיה זה פשע נגד התבונה. מי יכול לעשות מעשה שכזה, להרוס חיים כה תמימים, לגזול מבעלה את הטעם לחייו?". נו באמת. מה זה הקקה הזה? זה כמו ג'ורג'יו פאלטי על אקסטזי.

הספר מתחיל מהפרק השנים עשר, ומסופר "לאחור". גימיק נחמד, שפגשנו בוואריאציות כאלה ואחרות מ"סיינפלד" ועד "ממנטו". מעניין, מייגע משהו, אבל שווה ניסיון. אולי אפשר להוציא כאן איזו אמירה פילוסופית או אחרת על החיים. אז המשכתי לקרוא. הסיפור הולך ככה: אשתו היפהפיה של ניק קווין נרצחת. הוא שבור. הוא נעצר בידי המשטרה. הוא מופלל ברצח. בתחנת המשטרה הוא מקבל ממישהו לא-ידוע שעון שמאפשר לו לחזור בכל פעם שעה אחורה ולחיות אותה מחדש, ובעזרת מה שילמד באותה שעה, והרמזים שילקט על זהותו של הרוצח, יוכל, אולי, להציל את אשתו. אלא שכמובן, כל פעולה שהוא עושה משפיעה על העתיד בצורה קצת אחרת, וניק מגלה כי בלה בלה בלה, אתם יודעים איך זה ייגמר.

אם לא הייתי מתבאס טוטאלית מהעובדה שהספר הזה נתפס כנחות אצל אנשים שאני מחשיב את דעתם, אז אולי הייתי אוהב לקרוא אותו. אני חושב, אולי בגלל שספרות-הנוער שאני קורא לאחרונה ערערו את הטעם הספרותי שלי - שלמרות המגרעות שלו, הפאתוס המוגזם והחורים בעלילה טו ניים א פיו - "השעה ה-13" הוא דווקא ספר טוב ומותח למדי. כל התובנות הפילוסופיות שלו צפויות וטחונות ושמענו אותן אלף פעם, אבל אם ניגשים אליו "נקיים", אפשר לגמרי להינות מספר מתח קצבי וקליל, שלא מאפשר לך להתעכב ברצינות בשאלות כמו "מה אני הייתי עושה אילו" או "יתרונותיו וחסרונותיו של המסע בזמן", אלא פשוט מספר סיפור קטן שנשען על גימיק גדול ועושה את זה בסך הכול ממש לא רע.

הייתי נותן לו ארבעה כוכבים אבל אני מתבייש קצת. לחץ חברתי וזה.

****

איפה ג'ק ריצ'ר כשצריך אותו?
אני יודעת, ג'ק, עברו ביננו כמה מילים לא יפות, במיוחד מצידי.
אמרתי שסגנון המכות שלך לא אמין, שלא יכול להיות שאתה נווד הומלס במשך כל כך הרבה ספרים, שכל התעלומות שאתה מפצח דומות זו לזו.
אני באמת מצטערת, יש לי פיוז קצר ואני לא מתכוונת לכל מילה שאני אומרת. אם להאמין לעדות האופי של אפרתי אתה רחום וחנון ולא תנטור לי על שלא הצטרפתי למועדון המעריצים שלך. אז בבקשה סלח לי ובוא לעזור לניק להרוג את הרעים כבר בשעה ה-12 כדי שלא נצטרך לקרוא את כל 13 הפרקים של הספר האיום הזה.

בהמשך ל"היום שאחרי יום ההולדת" שקראתי קודם נסחפתי לקרוא עוד ספר שעוסק בשאלה "מה היה אילו?" הספר מתחיל ברצח של ג'וליה, אישתו היפיפיה הקלישאתית עד להקיא של ניק. לא, אני באמת לא מקנאה, אבל שיער בלונדיני גולש, רגליים ארוכות ושזופות, שפתיים מלאות ושרירי בטן משורגים? אה, היא גם עורכת דין מוערכת, אשת קריירה משגשגת בחולצה לבנה מעומלנת וחצאית קצרה שחורה המחמיאה לרגליה הארוכות והשזופות וה... טוב, אני חושבת שהבנתם.
בקיצור, ניק בעלה מואשם ברצח. מופלל כמובן. והוא יוצא למרדף אחרי הרוצח האמיתי. מפתיע נכון?
נקודת האור היחידה בספר היא שניק מקבל שעון המאפשר לו לחזור בכל פעם שעה אחת אחורה בזמן. השעון לא רק יכול לעזור לו למצוא את הרוצח האמיתי אלא גם למנוע את הרצח של ג'וליה. עלילת הספר מתקדמת לכאורה לאחור, שעה אחרי שעה, כאשר בכל מסע קטנטן בזמן לומד ניק מידע חדש שיכול לשפוך אור על התעלומה.

הרעיון אפילו נחמד, אבל מכאן ועד כתיבת ספר מתח משובח (מה משובח, אפילו סביר יספיק) המרחק גדול. עוד יותר גדול מהמרחק שעוברת ג'וליה הטסה (!!!!!) לרופא נשים כדי לעבור בדיקת אולטרסאונד ראשונה שגרתית לחלוטין, טיסה שיש לה מקום מרכזי בעלילה. לא נתקלתי עדיין בספר שלוקה בכזו חוסר אמינות.
אבל איכות הכתיבה מאפילה אפילו על חוסר האמינות. הכתיבה כל כך רדודה עד שאילו דויטש היה משתפר ומתעלה על עצמו הוא היה מגיע לרמה של רם אורן ב"פיתוי". עד כדי כך.

בקיצור, הניחו את ג'וליה המרוטשת על מדרגות הקומה השניה ואת ניק הכפות באזיקים ולכו הביתה. עדיף לנקות לפסח.

התפתחות עלילה לא כדרך העללות, מעט מסחרר ומוזר מאוד, אבל הסופר מחזיק את העלילה במתח ומשאיר את הקורא סקרן ומתוח.

"מה היה אילו" הוא המשחק האהוב על כולנו. אם רק הייתי יוצאת מהבית 5 דקות אחר כך, אם לא הייתי פונה בפניה ההיא, אם לא הייתי פותחת את הדלת...הרעיון של הספר הזה מבוסס על אפשרות בדיונית לחזור אחורה "למחוק" חלק מהפעולות שעשינו ולשנות את המציאות שנוצרה. הרעיון יפה ומרתק, הביצוע ממש לא.

מעשה באחד שיש לו פחות או יותר הכל: אשה יפהפייה שהוא אוהב, חבר טוב, בית נהדר שהוא שיפץ, עבודה חלומית (מהבית...) בערך מה שכל אחד מאיתנו היה שואף. יום אחד הוא מוצא את עצמו חשוד ברצח אשתו האהובה, שנרצחה זמן קצר קודם. הוא מוצא את עצמו לא מסוגל להתגונן מההאשמות שמטיחים בו חוקרי המשטרה ומהראיות שבידיהם. ומנקודת הייאוש העמוק והאבל הוא מקבל הצעה שאי אפשר לסרב לה.

ספר מתח טוב הוא יותר מרעיון יצירתי: הספר הזה למרות הרעיון שמאפשר תאורטית לסופר להיות הכי לא צפוי שאפשר, להדהים את הקורא ולא לאפשר לו לחשוב על פיתרון סביר, הוא קלישאה בעטיפה. הזוג בסיפור? אוהב כמו סינדרלה והנסיך. הרעים בסיפור? כל כך רעים ומושחתים, שאי אפשר להבין איך הם שורדים בעולמם. החבר-כאח-לי? מוכן להכל - אפילו למות. הסיפור הבלתי אפשרי נשלף בזמן משבר, והגיבור אפילו מצליח לשכנע בו(!). שום תחום בסיפור אינו משדר אמינות - חוץ מהאפשרות לחזור בזמן ולשנות את ההווה...

ראיתי שיש אנשים שנהנו מהספר שהוא גדוש אקשן, הרבה רציחות (ריקות, לא כל המתים נשארים מתים...) לא אהבתי, אפילו השתעממתי לפעמים. אבל יכול להיות שהוא יתאים לחובבי מתח בזמן קריז. את הכוכב השלישי הוא קיבל - אם תהיתם - בגלל הרעיון.

ספר טוב מאד.
בניגוד לספרי מתח פופלריים אחרים, הספר הזה נכנס לשדה המוקשים של השאלות הפילוסופיות-פיזיקליות הקשורות למסע בזמן. לא ברמה אקדמית, אבל בכל זאת הנכונות של הסופר להכנס לנושא ראויה לציון.
אז בהתעלם משורת הפרדוקסים העולים מעשר חזרות בזמן (ויותר), הספר סוחף, מותח ומעניין. גם צורת הכתיבה "ההפוכה" מובילה את הקורא להזדהות עמוקה עם גיבורי הסיפור, ובוודאי שתוספות המידע שנצברות בכל פרק מסבכות את העלילה ועושות אותה עוד יותר מעניינת.
לכן אהבתי את הספר.
הוא סוחף, מעניין, כתוב בצורה מעניינת, ולאלו שרוצים קצת יותר מספר מתח הוא מציע עיון בשאלת הזמן היחסי.

כמו לרוץ 100 מטר עם הגב לקו הסיום, כך הרגשתי בזמן שקראתי את הספר, הקצב מהיר הדברים הולכים לאחור כל שעה אחורה שניתנת במתנה משנה את הגורלות לשעה הבאה, ומה שעוד יהיה בעצם עוד לא קרה. ניק מתפתל בין השעות מנסה לשנות גורלות להזיז את תרחיש האירועים להציל בכך אנשים ואת אשתו יותר מכל ומה יקרה אם ??? הספר נקרא בנשימה אחת. פשוט מעולה !!!

מה אם היו נותנים לכם לחיות שוב יום אחד מחייכם, ובכך להציל את האיש/ היקר/ה לכם ביותר, אבל בתנאי אחד – השעות אותם תחוו מחדש ילכו לאחור, מהשעה 22:00 תחזרו כל פעם 120 דקות אחורה, עד השעה 10 בבוקר.
ניק מוצא את עצמו עומד מול גופתה של אשתו, כאשר השוטרים חושדים בו ברצח. עורך הדין שלו מציע לו הצעה – לחזור אחורה בזמן ובכך למנוע את הרצח. הבעיה היחידה – הוא לא יודע מי הרוצח ולמה היא נרצחה.
בספר שהולך לאחור (מתחיל מפרק 12 ומגיע לפרק 1), ניק מנסה לשנות את העתיד ובכך למנוע לא רק את רצח אשתו אלא גם תאונת מטוס איומה שהתרחשה באותה שעה בדיוק.

הספר כתוב בצורה קולחת, מהירה וזורמת, עם המון תפניות מוזרות וסוף מפתיע.

לדעתי, אחד מסיפרי המתח הטובים שקראתי. ממליצה בחום.

אדם חוזר הביתה ומגלה שאשתו נרצחה. הוא מקבל הזדמנות להחזיר את הגלגל אחורה. הוא מנסה לשנות את העבר, אבל נראה שבמקום לשפר את המצב הוא רק פוגע באנשים נוספים.
ספר מתח מסחרר עד העמוד האחרון.

ספר חביב. מותח ומהנה. אמנם בנושא שהספר עוסק בו (מסע בזמן) קראתי לאחרונה ספר טוב יותר (של הסופר גיום מוסו- משחק הזמן), אבל גם הספר הזה מספק את הסחורה.
לא חובה לקרוא, אבל מעביר היטב את הזמן.