תציל את עצמך,

לפני שתטבע בו ידידי.

צחוק צחוק צחוק

תציל את עצמך,

לפחות בשבילי

לפני שהדם ישפך.

צחוק צחוק צחוק

זה כואב לי,

השריטה בשריר הלב

מחיים מלאים שקרים.

צחוק צחוק צחוק

הוא מזכיר לי בכי מעט.

תציל את עצמך,

כי אין שום דבר חוץ

מכישלון.

הצחוק, מתגבר להיות בכי

תציל את עצמך

אני חוזרת ואומרת.

ואתה, מתעלם מן דבריי

תציל את עצמך ידידי.

בכי בכי בכי

נזכרת סוף סוף להתעורר

ולהבין

מה עשית.

אמרת חבל

אבל עכשיו כבר מאוחר מידי.

אז כן, ככה זה נגמר.

הם היו מבועתים, חצי בוכיים.

עומדים בחלוקי רופאים מוזרים,

כחולים.

'רוצו', הם אמרו.

'ברחו', הם צעקו.

היינו מבועתים

עמדו במקום,

או שניסינו לעצור את הדם.

ידיים דבקו על עור מחורר

והוא נאנק. הדם הכהה נזל

כיסה

את אצבעותיי.

זו הדרך, אל תגיד לי.

אל תגיד לי, בבקשה.

זה אומר, אומר הרבה עלינו.

על כולנו, כן כן.

אתה לא תגיד לי,

במיוחד אתה לא.

כי,

זה אומר הכל

בשבילי.

הדם מתפזר כאגמים

אני כמעט טובעת בו.

אף פעם

לא למדתי

לשחות,

בדם.

אף פעם.

אני מרים את מבטי אליה,

בפנים נואשות.

אני צופה בתנועותיה

החינניות.

אני שרוי בכאב.

אסור לי אפילו לחלום?

זה עולה על גדותיו.

כן, האהבה הלא מציאותית.

בגשם המטשטש, אני צועד בלילות.

שומע את קולות השירה היפים שלה

ומתמוגג.

למה אני לא יכול אפילו לחלום?

רוחות מהים שורקות באוזניי,

מנפצות את השקט והורסות

אותו לגמרי.

אם אני מועד במהלך הריצה

אני לא יכול לחזור, חזרה.

אני אפילו לא מסוגל.

אני קופא תחת המטרייה

השחורה, הזדונית,

ומחכה – לחלום.

~

ביקורות ו/או הערות?