צחוק צחוק צחוק
תציל את עצמך,
לפני שתטבע בו ידידי.
צחוק צחוק צחוק
תציל את עצמך,
לפחות בשבילי
לפני שהדם ישפך.
צחוק צחוק צחוק
זה כואב לי,
השריטה בשריר הלב
מחיים מלאים שקרים.
צחוק צחוק צחוק
הוא מזכיר לי בכי מעט.
תציל את עצמך,
כי אין שום דבר חוץ
מכישלון.
הצחוק, מתגבר להיות בכי
תציל את עצמך
אני חוזרת ואומרת.
ואתה, מתעלם מן דבריי
תציל את עצמך ידידי.
בכי בכי בכי
נזכרת סוף סוף להתעורר
ולהבין
מה עשית.
אמרת חבל
אבל עכשיו כבר מאוחר מידי.
נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים
אז כן, ככה זה נגמר.
הם היו מבועתים, חצי בוכיים.
עומדים בחלוקי רופאים מוזרים,
כחולים.
'רוצו', הם אמרו.
'ברחו', הם צעקו.
היינו מבועתים
עמדו במקום,
או שניסינו לעצור את הדם.
ידיים דבקו על עור מחורר
והוא נאנק. הדם הכהה נזל
כיסה
את אצבעותיי.
זו הדרך, אל תגיד לי.
אל תגיד לי, בבקשה.
זה אומר, אומר הרבה עלינו.
על כולנו, כן כן.
אתה לא תגיד לי,
במיוחד אתה לא.
כי,
זה אומר הכל
בשבילי.
הדם מתפזר כאגמים
אני כמעט טובעת בו.
אף פעם
לא למדתי
לשחות,
בדם.
אף פעם.
נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים
אני מרים את מבטי אליה,
בפנים נואשות.
אני צופה בתנועותיה
החינניות.
אני שרוי בכאב.
אסור לי אפילו לחלום?
זה עולה על גדותיו.
כן, האהבה הלא מציאותית.
בגשם המטשטש, אני צועד בלילות.
שומע את קולות השירה היפים שלה
ומתמוגג.
למה אני לא יכול אפילו לחלום?
רוחות מהים שורקות באוזניי,
מנפצות את השקט והורסות
אותו לגמרי.
אם אני מועד במהלך הריצה
אני לא יכול לחזור, חזרה.
אני אפילו לא מסוגל.
אני קופא תחת המטרייה
השחורה, הזדונית,
ומחכה – לחלום.
~
ביקורות ו/או הערות?
נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים
הם משחקים בי, האנשים.
הם מכניסים לתוכי זיכרונות מטושטשים וכבדים מידי שבשביל שלא אזכור אותם.
אני יושב בחשיכה המשתקת, עיניי נדמות שחורות מפאת חוסר האור. אישוניי מורחבים במיוחד.
המשחקים שלהם לא מעניינים אותי, אני מבשר להם זאת עוד ועוד.
ביום שלמחרת, ממשיכים הם, מסרבים בגסות. כך זה קורה תמיד.
דינג דונג. זמני הגיע לפי דעתם הזניחה. דינג דונג, הם מצלצלים בפעמון ביתי. מנסים להיכנס, אפילו דרך חור המנעול הזעיר.
המילים אשר יוצאות להם מהפה, הן לא מילים. אלו מלמולי שיגעון ורצון לאהבה אפילו שקרית חסרת בסיס.
הם באים כעדר, עיניים כצבע החלב מסתכלות עליי, ריקות מנשמה. גופם מריק כבר מראש, ידיהם רפויות לצידי גופם.
דינג דונג, אפשר לראות את התפרים בולטים, אפשר לראות את דקירות המחט הרבות שלא צלחו. אוזניי מצלצלות, קולם צורם והמראה מכאיב לעיניי. הם עוטפים אותי, כל כך רבים כמו הרוע עצמו. אחד מהם תופס בחוזקה בידי השמאלית, אני מנער אותה והוא עקשן כפרד – מסרב לשחררי.
דינג דונג. דלתי פתוחה לרווחה, הם נכנסים אל דירתי הנעימה לעין וכנוכלים גונבים את כל היופי שבה. קולות שבירה חזקים, קריעה, ועוד רבים אחרים ממלאים אותי.
כל דבר שעמלתי לו הם הורסים כעת. ערפל צמיגי מתפזר סביבם, ומשתק אותי למקומי.
ומי יודע? אולי אני שפן ניסוים להם, לבני האדם המתנכלים האלה.
אני נשאר שם, דבוק באותה תנוחה בה ישבתי כמה שעות תמימות של שקט – והם תופסים בגפיי ונושאים אותי עמם.
ומי יודע? אולי אני חפץ שהם מתחרים בשבילו.
דינג דונג – הוצאתי מן דלת ביתי השבור לרסיסים.
כמעט ולא נחנקתי בחברתם, וברחתי, שוב.
הפעם לא חסו עלי רגשות החמלה.
הפעם, כבר לא היה לי לאן לחזור. אף אחד לא רצה בי יותר.
דינג דונג, הזמן נגמר. המוות יבוא לאסוף אותי מייד, לטיול ברחבת הכלום.
ומי יודע? אולי זה רק חלום.
אני כבר לא בטוח בכלום. האנשים משנים את זיכרונותיי ומטשטשים אותם כדי שגם לא אצליח להיזכר.
הם משחקים בי, האנשים.
משחקים לא נאותים.
ביקורות ו/או הערות למיניהן?
נכתב לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אז צריך לקחת אבקת מגנזיום" שנינו הסתכלו לשנייה על האבקה הלבנה כסיד בתוך המבחנה. ראיתי את השתקפות פניי בה, ואת שערי הבלונדיני קלוע בצמה עבה. "וגם את החומר הזה" הרמתי ביד שמאל את כוס הזכוכית שבה התאכסן החומר הירוק החלקלק שנראה כמו ג'לי. שפכתי אותו למבחנה אם האבקה. "מה עוד?" שאל אותי מחייך, מעביר ידו בשיערו השחור-אפור שלו. "לא יודעת, אתה הגאון בכימיה לא אני" אמרתי לו בקול מתחכם, מחייכת גם. "צריך לטפטף 3 טיפות של הנוזל הכתום הזה, שאת כנראה לא יודעת את השם שלו" אמר במין זלזול מתגרה. עיניו הירוקות נצצו והוא הסתכל אל תוך עיניי שאחת כחולה והשנייה סגולה, במבט כזה 'חכי, חכי מה יקרה כאן'. חושבים שאני חולה באיזה מחלה ומפחדים להתקרב אליי, הם גם צועקים איכס, מגעילה ועוד. הבעת פניי השתנתה לעצובה אך טיפלתי בזה כמעט מיד. נתתי לו מכה קטנה בכתף. הוא הרכין את ראשו, על פניו הבעה נעלבת כמו של ילדים קטנים, עם חיוך מרוח על הפרצוף. "לא מצחיק ראט, לא מצחיק" אמרתי רצינית ככול שיכולתי, ראשי כאב, כאילו הוא מתנפץ לאלפיי רסיסים, נותן לי הרגשה של כישלון. "איה," אמר בעלבון, לא הצלחתי להתאפק ופרצתי בצחוק רועם. הוא גלגל עיניים, "קייטל, תביאי לי בבקשה את המבחנה הזאת." אמר ראט, והצביע על מבחנה קטנה שבתוכה חומר ירקרק-אדמדם, ועליו מדבקה, שכתוב עליה: 'אזהרה, חומר ___' השאר היה מחוק, מישהו טישטש את זה בכוונה. "אתה בטוח ראט? יש לי תחושת בטן לא טובה בקשר לבקבוקון הזה..." לחשתי, והבטן שלי באמת די כאבה בצורה מוזרה, אף פעם לא הרגשתי את זה לפני, ותמיד היו לי תחושות בטן לא טובות, זה היה אחרת. אולי בגלל כאב הראש, חשבתי. ושלחתי יד לעבר המבחנה בהיסוס. "אני גאון הכימיה פה לא? את אמרת בכל זאת." צחקק, ולקח במהירות את הבקבוקון מהישג ידי. ובעדינות רבה, שפך את תכולתו אל הכלי שבו נמצאו שאר החומרים." ראט אתה בטוח? אני חושבת שעדיף שלא..." הוא העיף אצבע למעלה לאוויר ואז שם אותה על שפתיי הדביקות מגלוס ורדרד עדין. "ששש קייטל, דיי אני יודע מה אני עושה." שוב התחושה המוזרה הזאת בבטן. התכווצתי, היא הייתה מעצבנת. הוא הוריד את האצבע שלו מפי, מבוכה השתררה בחדר. הוא הדליק כוהליה עם כוהל צבוע בכחול בתוכה וריח לא נעים של עשן ואש התפשט באוויר, רצתי לפתוח חלון, ופתאום הרגשתי שמישהו לופת את ידי בחוזקה. "לא" אמר לי ראט וקטע את השתיקה. הייתי בטוחה שראיתי וריד יחיד מראשו מתנפח פתאום. נעמדתי במקום מהפחד. הוא שם את התמיסה בתוך מבחנה יותר גדולה כי בזו ,החומר עלה על גדותיו. הוא החזיק עם אטב העץ שנשרף בקצה את המבחנה שהתחילה לבעבע ושינתה את צבעה לסגול מתכתי סמיך, חיכיתי לראות מה יקרה עוד. פתאום אליפסה אדומה מעורבבת בשחור התחילה לגדול מתוך המבחנה, "ראט! לא היה אמור לצאת ורוד מבעבע?" אמרתי לחוצה, לא שמעתי את תשובתו כי וורידי פעמו חזק מידי מאחוריי אוזניי, אבל אז היה כבר מאוחר מידי. האליפסה גדלה לארוך גופי, ולרוחב הגופים שלי ושל ראט, השאיבה מבין האליפסה הייתה חזקה מידי, וכמעט התעופפנו בגללה. ראט תפס בשולחן ואני לידו. האליפסה עדיין שאבה אותנו ככול שיכלה, בגדיי נדבקו לעורי מהלחץ החזק. פתאום ידי התמלאה ברטיבות החליקה ותפסה במהירות ברגלו של ראט. "ראט!" צרחתי, שערי התעופף וחבט בפני וחיבל בראייה שלי. הוא ניסה לתפוס בידי ללא הצלחה, ידי החליקה ונשאבתי אל האליפסה, גופי הגיב מוזר למרקמה, כאילו נכנסתי לתוך ג'לי ומתיקות חדרה לפי. כן, זה בדיוק כמו ג'לי, חשבתי.
.
אגב, זה פאנפיק על שבע הממלכות. ממש אהבתי איך זה מתקדם אז החלטתי לפרסם. מה אתם חושבים?
נכתב לפני 11 שנים ו-11 חודשים
נכתב לפני 12 שנים ו-1 חודשים
התעוררתי לעוד בוקר רגיל,לבד. ירדתי למטה במדרגות החומות החורקות,נלה חיכתה לי למטה. בשנייה שראתה אותי השמיעה את המיייאאאאווו הארוך שלה שאומר שלום. התקרבתי אליה והעברתי את ידי כמה פעמים על הפרווה הלבנה הצחה כשלג שלה.הסתכלתי על פנייה חטופות. יש לה כתם מסביב לעין,כמו לפנדה אבל רק אחד.הלכתי לשידה והוצאתי מימנה את הקורנפלקס הרגיל שאני אוהבת,לקחתי צלחת שחורה חלקה נקייה ,שפכתי בה חלב ואז את הקורנפלקס. כאב לי לחשוב שעוד מעט אני עוזבת את נלה לבד,אבל אין לי ברירה.שתיתי את הקולנפלקס כמו מים ושמתי את הצלחת בכיור,אני ינקה אותה כשיחזור. בארון היה לי רק גופייה לבנה,מכנסיי טייץ ירוקים מוכתמים בזפת ונעלי אולסטאר ורודות שחוקות.לא הייתי צריכה ארון אז זה היה כלי שריטות בשביל נלה.היא אהבה אותו,הוא גם הפך להיות יפה יותר עם השריטות האלה. מרחתי קלות מסקרה על ריסי וציירתי קו עבה בעיפרון שחור סביב עיניי. "ביי" אמרתי לנלה בעצב. היא קפצה עליי וליקקה לי את הפנים עם לשונה המחוספסת,ונתנה לי ללכת מרגישה כאילו אני לא יחזור יותר.סגרתי את הדלת והלכתי לאט לעבר הבית ספר המחכה לי באופק.
&
"ליאור!" קראתי לחברתי הטובה. "מה?" ענתה לי בלי חשק. "היא הגיעה שוב! למה? לא נמאס לה כבר?" אמרתי לליאור מעוצבנת. "לא יודעת,אולי לא,תמיד אפשר להמשיך" אמרה לי באדישות,אך בעינייה היה ניצוץ של שובבות. "מה את מתכננת?" שאלה אותי רוני מתרגשת. "את עוד תראי"
&
צעדתי לעבר הלוקר שלי לקחת ספרי חשבון בשביל השיעור הבא,והן הגיעו כרגיל. דנה, ליאור ורוני לאמלל אותי.הן פשוט עמדו שם וצחקו.מעניין מה הן מתכננות.עברתי לידן,מראה להם אצבע שלישית.פתאום מעדתי ממשהו שעיני לא קלטו וכול הילדים במסדרון התחילו להטיח בי ביצים.דמעות החלו לזלוג מעיני.זה כאב,בלב,בבטן,בכול הגוף.פשוט ישבתי שם נותנת להם לעשות את זה,הייתי שבורה. המסקרה נמרחה על פניי. צלצול הרם של הפעמון פיזר אותם לכיתות,הרי הם לא רוצים להיתפס,ואני המשכתי לבכות שם בדממה.
&
צחקתי בלב.זה מגיע לה.אף אחד לא לוקח את ג'ייס מימני.ראיתי את ניב מרחוק.נופפתי לו. הוא התקרב אליי,הוא לבש גופיית ספורט ומכנסיי גינס כחולים.אהבתי את זה. הוא שם את ידו על התחת שלי והתחיל לנשק אותי.לא הרגשתי כלום.זה היה מגעיל.הוא הפסיק לרגע ,גנח ואז המשיך,ואני זרמתי איתו.
&
אחרי כמה דקות קמתי וגיששתי אחרי שירותים,לנקות את כול הביצים הזאת משערי ופניי.אחרי דקות ספורות מצאתי שירותים ונכנסתי אליהים.מבלי לדעת איזה.התחלתי לדחוף ליידי חופן נייר ולהרטיב אותו במים הקרירים.ניגבתי את פניי ואת שערי הבלונדיני הארוך עד שנכנס ג'ייס. "מה את עושה כאן אפריל?" שאל אותי בנימה מופתעת.שמתי לב שגבתו הייתה מורמת. "אני מנקה את עצמי מבייצים,שכול העולם זרק עליי!" נבחתי עליו והתחלתי להתייפח. "אבל זה שירותי הבנים" אמר מתצער. "הם יסתדרו" אמרתי בוכיה.הוא התקרב אליי וחיבק אותי.ידו החמימה עברה על גבי ,וזה הרגיע אותי,הרגשתי באמת לשנייה אחת שאני לא לבד,לשנייה אחת. התייפחתי על כתפו,עד שהצלצול לסיום השיעור העיר אותי "אל תידאגי,אני יטפל בדנה" אמר כועס."זה בסדר,לא צריך" אמרתי לו ורצתי לעבר שיעור החשבון הכפול שפיספסתי את תחילתו.
&
אפריל נכנסה לשיעור וישבה במקומה בסוף הרגיל,לבד. ובהתה בעצב בחלון. "למה אחרת גברת אפריל?" שאלה אותה המורה בקול צפצפני.אפריל לא ענתה, דמעות זלגו על עיניה.
המורה לא התייחסה והמשיכה בשיעור.היא בטח לא תשאל מה קרה,לא היה לאף אחד אכפת מימנה. "אז התחלנו נושא חדש משוואות בבקשה תפתחו בספר שלכם בעמוד....." אפריל לא הקשיבה לה.היא הסתכלה בחוץ על הציפור השחורה עם הפס החום שוקולד על גבה,שהציפורים השחורות הרגילות מנדות אותה. כאב לה באותו רגע על אותה הציפור. היא בכתה גם בשבילה.
&
אחרי השיעור הטיחו בה הרבה האשמות וכינויים אבל לא היה משהו מיוחד.היום לימודים סוף סוף נגמר. אפריל נאנחההיא הייתה בדרכה הביתה. עיניין אותה מאיפה היה להם ככ הרבה בייצים.לא שווה לקנות בשבילה ככ הרבה. היא הגיעה הביתה והתיישבה על הספה בצבע כחול דהוי שלה ונלה באה להתכרבל עליה. היא הדליקה את הטלויזיה הישנה והמאובקת שלה וראתה בחדשות שבבוקר ילדים גנבו 50 קופסאות בייצים.
&
דנה מרחה לק ורוד נוצץ שעה שדיברה עם ליאור בטלפון "מה! לא נכון! הם ככ לא מתאימים!"
"אבל זה מה שקרה....." הם דיברו על גייס ואפריל ובדיוק קילומטר מביתה מה שניבאו קרה, גייס התקשר לאפריל ושאל אותה עם היא רוצה לצאת קצת.היא סירבה,אבל היא רצתה. מאוד.
&
הם הגיעו לבית ספר,במטרה למצוא אותה.אבל הם לא ידעו איך היא נראית,או מי היא,או מה היא. הם רק ידעו שקוראים לה דנה,דנה קופלמן.
&
הקול המוכר שנשמע בכריזה בבית ספר באותו יום,שאמר את שמה,דנה לא שכחה לעולם. בחיים לא אמרו את שמה בכריזה.היא עלתה במדרגות האבן האפורות,פעם ראשונה,לבד,לעבר חדר המנהלת. היא נכנסה בשקט לחדרה וראתה 2 אנשים,אחד לבוש לגמרי בשחור והשני בלבן. "אני מתצערת דנה,אבל את ידעת שזה יקרה יום אחד."אמרה בנימה מאיימת,כאילו בחיים לא רצתה את ביתה בבית ספרה. 2 האנשים תפסו את מפרקי ידיה בחוזקה,עד שהם הלבינו וגררו אותה משם.זה הלך להם מהר,למצוא אותה,מהר וקל,מידי.
&
לא היה לאף אחד אכפת כשדנה הלכה,במיוחד לא לליאור ולרוני,שהיו רק שפוטות שלה. אבן ירדה מליבן כשידעו שדנה הלכה,להישפט על כול מעשיה.זה הגיע לה. היא תמיד הייתה רעה לכולם מסיבה כלשהי.אמא שלה הייתה המנהלת וזה נראה כאילו היא שונאת אותה.אבל זה לא היה הגיוני.אמא לא יכולה לשנוא את הילדה שלה.אבל היה משהו שהן לא ידעו על דנה. הרבה דברים כאלה.אבל אפריל ידעה,ידעה יותר מידי.
&
צלצול הטלפון הישן נשמע בביתה.אפריל פחדה לענות.אך נלה הפצירה בה עם המבט הזה, שהיא שנאה כול כך. היא הרימה את שפורפרת הטלפון ושמעה קול מוכר.היא אהבה את הקול הזה. "הלו?" שאל ג'ייס. "אממ....היי" ענתה בהתלהבות,היא התלהבה עוד יותר כי נימת ההתלבות לא נשמעה בקולה. "אממ אפריל אני רציתי לשאול אותך,את רוצה לצאת החוצה רגע? אני רוצה להגיד לך משהו" אמר לה בקול כזה,היא לא שמעה קול כזה מפיו מעולם. "מתצערת אני לא יכולה"אמרה במהירות וניתקה.היא לא צריכה עכשיו את זה.טוב לה ככה.עם נלה. אך בתוך תוכה היא ידעה,היא ידעה שהיא רצתה לצאת.
&
כשאפריל הלכה ליום השני של כיתה ט ,היא לא הגיעה לבית ספר.כשיצאה מביתה ,משאירה לנלה הרבה אוכל לחתולים ראתה עשן כמה מטרים לפניה,העשן יצא מסיגרייה,סייגריית פל מל. בגלל שעישנה כול כך הרבה פעמים היא כבר ידעה לזהות אותן לפי הריח. היא התקרבה אל עבר הסיגרייה ורצתה אותה.זה יגרום לה להרגיש טוב יותר.היא ביקשה סיגרייה מבחור גבוה, בלונדיני,שחום עם עיניים ירוקות כהות עמוקות.היא ניחשה שהוא כבן 20. בגלל העפרון השחור שהשתמשה בו חשב שהיא בת 16 לפחות ונתן לה.היא עישנה אותה עד לפירור האחרון והרגישה הרגשה מוכרת כזאת בגופה,כאילו העשן מחלחל בגופה וחודר לכול תא בגופה.היא הרגישה טוב. היא פסעה חזרה לביתה,הרי אין סיבה שתשוב לבית ספר,היא לא ידעה שדנה איננה.כשהגיעה הביתה קיא עלה בגרונה והיא הקיאה את נשמתה ליד השיח הקרוב. היא נכנסה לביתה הצנוע ונשכבה על הספה.נלה רצה אליה ושרטה את פניה.דם זלג על לחייה,דם אדום וחמים.היא הריחה את הסיגרייה. "אני מתצערת נלה,אבל לא יכולתי יותר" היא שרטה אותה בלחי השנייה כאומרת 'לא נכון,לא היית חייבת' "אני מש מתצערת נלה" אמרה לה. נלה מחתה את דמעותייה,עם כף ידה המתוקה והקטנה. "אני אוהבת אותך,נלה" היא התכרבלה עלייה וגרגרה.אפריל הייתה בטוחה ששמה לב בחיוך על פניה החתוליות.
.
התחלתי סיפור במשכים...אמממ מה אתם חושבים על העלילה וזה? קחו בחשבון שזה יכול להשתנות בעתיד!
נכתב לפני 12 שנים ו-1 חודשים
כתבתי פאנפיק על שבע הממלכות
.
הורדתי את הרטייה שלחצה על עיני,היא כאבה.
רשרוש שיחים רחוק חדר אל אוזניי.ייתכן שהם עקבו אחריי עד לכאן?
היא לא עצרה אפילו לשנייה כדי לוודאות את חששותיה. מירה לא רצתה להיתפס,לא היום. הרי לא הייתה הולכת את כול הדרך למעבר גרלה לשווא. רגליה שקעו בשלג הלבן והצח,גופה קפא עד לשד עצמותיה אך היא המשיכה. פחדתי,כמו שלא פחדתי מיום לידתי. שום מחשבה לא עברה בראשי חוץ משלק בא לתפוס אותי,והכול בגלל עיניי.האחת ברקה בחום אדמה והשנייה צבעה היה אדום כדם. כן, אני מחוננת. חוננתי בשמיעה למרחקים גדולים, ולק רוצה לוודאות שאכן הוא השפיע על האיכרים במילמוליו השקריים על טובו וגדולתו. אך אני לא מכונה שצריך לשעבד. ברגע שאנשים קלטו כי אני מחוננת ישר הלשינו ללק, ואני רצתי לאן שרגליי הצליחו לנשוא אותי, ועד עכשיו אני רצה. גיששתי אחרי אבן חדה וחתחתי בה את שערי השחור לסוג של קארה מוזר, הוא הפריע לי יותר מידי והמשכתי במסעי. אחרי דקות ספורות של הליכה הגעתי למעבר גרלה. נצנוץ השלג סנוור אותי.הקלה שטפה אותי,נשמתי לרווחה והמשכתי חצי עיוורת במעבר. הם צדקו.בהחלט היה כאן קור שאין לתאר,אני רק יכולה לקוות שהוא לא ארוך מידי. כאן רגליי לא שקעו בשלג. הופתעתי.
גם עם כול פרוות החיות המדדמת עליי עדיין קר,מאוד,מידי. לא יכלתי לרוץ כאן. אז השתדלתי ללכת הכי מהר שאני יכולה כדי שהקור לא יקשה את בגדי ואתצרך להמשיך עירומה או יותר נכון לשלוח את עצמי למוות מלא ייסורים. המשכתי והמשכתי מקווה שהחיילים של לק לא יעקבו אחרי גם לכאן..... כאשר מירה ראתה את תחילת הרי ממלכת סאנדר היא כמעט קפצה משימחה אך הייתה חייבת להמשיך במסעה לממלכת לינד. פתאום סופת שלגים החלה מעל ראשה והאוויר הקר הסתחרר כמו בסופת הוריקן,היא הניחה לסופה לסחוף אותה אל מותה,בכול מקרה לק ימצא אותה בסופו של דבר.הסופה סחפה אותה בעדינות מעל מעבר גרלה והותירה אותה קצת אחרי תחילתו.שלג ירד.הוא כיסה את כול כולה והיא הרגישה איך גופה מתכווץ מהקור אך מקבל אותו.אט אט גופה קפא,כול חלקיק עצר מלכת ונשמתה יצאה אל אוויר העולם. וכך היא נשארה גופה לבנה,קרה (במקרה הזה קפואה) ונרקבת. בלי ידיעה שבשנייה זו המלך של ממלכת מונסיי ,לק, נרצח בידי קטסה.
.
מה אתם חושבים? הצעות לשיפורים?
נכתב לפני 12 שנים ו-1 חודשים
כשאני חושבת על זה,זה לא נשמע הגיוני או ריאלסטי או משהו בכלל. איך אפשר לגור על הירח? זה עדיין לא ברור לי,אין שם חמצן אין שם אדמה אין שם כלום. יש שם רק קרח קרח קרח קרח ומחטשים. איך זה הגיוני שהחברה הכי טובה שלי משם?היום הזה שינה את הכול.
*
"קים,אני צריכה לספר לך משהו אני נוסעת מחר" אמרה לי ליאן. "מה? נוסעת לאן? " אמרתי בנימה מבולבלת "אני לא יכולה לספר לך אבל זה רק לטובתך מבטיחה" והלכה משם.אני עמדתי לי משותקת.איך היא יכלה לעשות לי את זה? לא היו לי חברים לפניה היא הייתה המשענת שלי היא הייתה הכול בשבילי לא היה לי חבר וגדלתי אצל דודה שלי בלי שמץ של ידיעה מה קרה להורי. אחרי כמה ימים נשארתי בבית ספר להכין שיעורים עם כולם.אבל הם הלכו כבר בדיוק סיימתי והתכוונתי ללכת גם. עמדתי ליד הלוקר מפשפשת אחרי מקום לשים את ספרי כשאני שומעת רחש מסוף המסדרון החשוך.אני סוגרת את הלוקר ומתקדמת אל הרחש כול צעד בעיתו כאילו הוא קורה לי לבוא.גופי צורח תברחי!! אך מוחי לא מקשיב וממשיך אל הרחש.כול שנייה עוד אני כמה סנטימטרים קרובה לרחש.כאשר התעשתתי על עצמי והגעתי אל המקום שמימנו הרחש מגיע ראיתי את ליאן ומולה רוכן איזושהי חיה שאינה ברורה,שלדה היה חשוף ובלט מין עורה השחור כפחם.גופה מקידמו היה ניראה די כמו של חיה רגילה אז שאר עורה היה דבוק לעצמוציה כך שנראה שאין לה שרירים בכלל. מהראש שלה יצאה בליטה שפיצית ענקית המאיימת לדקור כול אחד המתקרב אליה. רציתי לצרוח."מה זה?" שאלתי את ליאן בבהלה. "זהו שד קים,אף פעם לא סיפרתי לך אבל הם מי שלקחו את הורייך והם באו לקחת גם אותי" אמרה בנימה מתנצלת. "מה? הם לוקחים אותך ליאן? למה?" רצתי אל השד והתחלתי להטיח בו את אגרופיי. "אתה.לא.תיקח.אותה" הוא הסתובב ונעל את מבטו המפחיד על מבטי. פחדתי. באמת שפחדתי. "זה בסדר,תיקח אותי כבר אני לא רוצה לראות אותה ככה" אמרה לשד הוא תפס אותי בידיו הצנומות ושם אותי על הארון התרופות שהיה במסדרון. ביטנו נפתחה אך במקום לראות דם היתה קופסא קטנה בפנים.מברזל. הוא פתח את הקופסא וקרן אור יצאה מימנה והפכה לגרזן ענק. "אני מתצער ליאן אבל את יודעת למה אני כאן.אני כאן כדי להרוג אותך" עצמתי את עיניי ושמעתי קול הטחה ענק.פלטתי יבבה. "למה הרגת אותה! שד!!" אמרתי בכעס ובבכי בו זמנית. הוא סובב את ראשו ב360 מעלות אליי ואמר "היא הייתה שד רע מידי, מאותו סוג שהרג את הורייך" והוא נעלם בחשכה והשאיר אותי שם משותקת בדממה הרצחנית.
.
הצעות לשיפורים?
נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים
