שנה לאחר החתונה יצאנו בן זוגי ואני לטיול ירח דבש באירלנד. שבוע קסום באי בעל חמישים גוונים של ירוק. המזג אוויר של תחילת ספטמבר היה מושלם, ברדיו התלוננו על בצורת פתאומית שפקדה אותם – ארבעה ימים רצופים ללא גשם והמוזיקה הנפלאה השלימה את האווירה. דבר יחיד העיב קצת על הכיף – הכבישים. מילא כבישים צרים ולעיתים אף לא סלולים, אבל למה לנהוג בצד הלא נכון של הכביש?
לקח לנו קצת זמן להשתלט על העניינים, לבן זוגי על הנהיג ולי על הניווט (מודה שלי לקח יותר זמן:-)). ביום השני לטיול היינו בדרך מלימריק לקורק והתבלבלנו קשות. הגענו לסוג של שביל חקלאי בלתי סלול באמצע שום מקום. דוממנו מנוע, פתחנו חלונות והרכנו את ראשנו מעל המפה. לפתע, ריח עז פרץ לתוך הרכב וכאשר הרמנו את ראשנו לבדוק מה פשרו, צרחה נפלטה מפינו – ראש כתום, שעיר במיוחד מכל צדדיו היה תקוע עד הכתפיים בחלון של הפורד השכורה שלנו. נצמדתי לבן זוגי בבעתה וחשבתי שהנה בא הסוף – חטיפה, שוד מזוין ומה לא עבר בראשי. אך הסוף לא הגיע. מתוך הזקן הכתום נשמע לפתע קול ידידותי שדיבר בשפה שחשדנו בה כאנגלית, אם כי לא הצלחנו ללאמת את ההשערה הזו. הראש הצביע על המפה והמשיך לברבר בשמחה ושנינו פשוט לא הצלחנו להישאר יותר ברכב מפאת ריח האלכהול שמילא את כל החלל והתגבר עם כל צליל שיצא מפי חברנו החדש.
יצאנו מהרכב, פרשנו את המפה על מכסה המנוע וציירנו עיגול מסביב לקורק. האיש, שהצלחנו לבסוף לפענח את שמו - ויל, הצביע בביטחון רב על המשך השביל ופתח בהסברים: לפט, רייט, רייט, ראונד, לפט, לפט וכו' במשך מספר דקות. בהינו בו באי אמון, אך הוא חזר על כל הסיפור עם בטחון עוד יותר גדול ועם חיוך מאוזן לאוזן (אם ניתן למצוא אוזניים בערמת השער המפוארת ההיא). לאחר שהשתכנע כי הבנו את הדרך, הוא חיבק את בן זוגי ואותי חיבוק חם (אולי קצת חם מדי) וחברי והלך לדרכו, מתנדנד ובדרך נס נשאר על הרגליים.
ההוראות היו מדוייקות להפליא ולקראת ערב הגענו לקורק. כאשר נכנסנו לפאב השכונתי ליד הצימר ששכרנו, הבנו מה היה הריח שעמד לנו באוטו עוד זמן רב – וויסקי והרבה. הניחוח הזה, יחד עם מוזיקת שיכורים אירית ילווה אותנו תמיד כשנזכר בטיול המדהים ההוא.
טוני הוקס, סטנדאפיסט אנגלי מתערב עם חבר אחרי ערב של שתייה מוגזמת שיצליח לחצות את אירלנד בטרמפים... עם מקרר!
נשמע הזוי? אכן טוני עובר חוויה הזויה יחד עם המקרר שלו ומתעד את המסע בספר משעשע, מסקרן ובעיקר כזה שגורם לי לגעגועים למצוק שאימצתי בבארן, למנזר קילמור אבי בקונמרה לפאבים בגאלווי, קילקני ודבלין וכמובן לנופים הפראיים של צוקי מוהר, טבעת קרי וקילארני.
בתוך המסע שלו מצא טוני, הבריטי הקפוץ, את היכולת ליהנות מכאן ועכשיו, ללא תכנונים מוקדמים, לקחת את החיים באיזי וכמובן לשתות עוד כוס של בירה. אם מתוך שכרות או אם מתוך רגע של צלילות הוא אף מצא ב"מסע המקרר" אלגוריה לחיים:
"...מדי יום התמודדתי עם כמה וכמה ברירות, שאחדות מהן היו קלות ואחרות קשות יותר. הוא הדין לגבי החיים. למדתי לא לדאוג; למדתי איך לבחור בין הברירות ולהניח לדברים לקרות. על-פי-רוב הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר וכאשר לא היה כך – כמו הלילה הנורא באכסנייה – תרם הקושי לגיבוש האופי. לא הייתה דרך שגויה ודרך נכנה שביניהן היה צריך לבחור, אלא רק דרכים שונות, ואת הכיוון שאליו הובילו הכתיבה הגישה הכללית שננקטה כלפיהן. נראה לי שכך נכון גם לגבי החיים." עמ' 274
אהבתי מאוד את התיאור של הבארן, אזור הכי יפה (לפחות בעיניי) של אירלנד:
"הבארן – השם נשמע לי מוכר. קראתי על האזור הזה. מאה וחמישים קילומטרים ריבועים של אבן גיר אפורה מגולפת שעוצבו על ידי התמוססות קרחונים, רוח וגשם. מודד, שנשלח בידי קרומוול ב- 1640 לערך תיאר את המקום כ"אזור פראי, שאין בו די מים להטביע אדם, ולא די עצים לתלות אותו ולא די קרקע לקבור אותו." עמ' 243
הספר מומלץ מאוד ובעיקר מומלץ ללוות את הקריאה בכמה וכמה שירי עם איריים כמו למשל השירים האלה, שאני אוהבת במיוחד:
Donegal Danny של The Dubliners
http://www.youtube.com/watch?v=02RJB663LKg
Leaving Liverpool של The Pogues
http://www.youtube.com/watch?v=WnTmVirM8sY
או ה- Whiskey in the Jar הישן והטוב:-)
http://www.youtube.com/watch?v=8eOIU9ekSMk
דבר אחרון, לאור הדיונים שהיו כאן לאחרונה בטעויות הגהה בספרים – מי שמצליח לסיים את הספר הזה מבלי לדפוק את הראש בקיר בגלל השגיאות כמעט בכל משפט, יוכל לחיות בשלום עם כל ספר אחר. הוצאת "הקיבוץ המאוחד", הוצאה איכותית לכל הדעות... ועדיין גם הם נופלים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
