איילה בורחת עד ניו-יורק כדי להבין שניו-יורק לא מחכה לה ובעיקר כדי לחזור הביתה ולהרגיש שלמה יותר עם המורכבות המשפחתית שכן מחכה לה, בתל-אביב, בסבלנות אין-קץ.

היא גם בורחת מאמא שלה רק כדי להבין שהיא לא יכולה בלעדיה, וגם נמלטת מעצמה כדי להתבונן באיילה מהצד – זרה מבפנים וזרה מבחוץ.

כתיבתה של מיה סביר ממגנטת בעוצמתה העדינה, כיאה לשם הספר.
אין כאן פאתוס או סחיטה רגשית מאולצת.
המינון כל-כך נכון וכל-כך משכנע שאפשר להתבלבל לרגע ולחשוב שאת יושבת במטבח הקטן בתל-אביב, לצידן של אמא ובת והשתיקות הנערמות בפינה, או בחדרון מאולתר המופרד על-ידי ארון בגדים ישן בניו-יורק, לצד המחשבות של איילה על אבא אהוב ומרוחק וזיכרונות כואבים שמסרבים להתנדף ולפנות מקום לאדישות.

זהו ספר נדיר בבשלותו הרגשית והעלילתית.
ספר 'ביכורים' בהגדרה אבל ממש לא כזה במהות.
פשוט מצוין.

ברקס בעמוד 185. בספר אחר הייתי יכולה להגיע כבר עד הירח ובחזרה, ולעצור מאה פעמים באמצע לצבירת חוויות.
כאן, מלבד רגעים ספורים של התרגשות קלה עד בינונית, הכל נשאר סטטי. ומכוסה בחול.
אותם תיאורים של חוסר אונים, פרה וסוס מורעבים ומסכנים, קפה מר, שכבות של בגדים בלויים, שמיכות טלאים, אישה מכוערת שלא מפסיקה להאשים את עצמה בכל דבר כי ההורים שלה לא אהבו אותה, וסבבים נוספים של כל זה בלופ.

בין לבין מבצבצים דיאלוגים מעטים ודלילים מחשבתית, פתאום נזרקת איזו עצם של תקווה – קטנה ומכורסמת, ואחרי שניים-שלושה עמודים כולם מתיישבים חזרה באותה גיגית סדוקה, מתפללים לגשם ומכינים קצת מזה וקצת מזה, סוחבים, חולבים, מדשדשים, עובדים בפרך.
הבעל ברח כי באמת כמה אפשר...מבינה אותו.

עדיף כבר לנסוע לקליפורניה ולקבץ נדבות במקום להיתקע בסרט רע של לולאת הזמן, עם עלילה מדובללת, בלי תקווה בלי עתיד בלי חלום.

ביאטריס אברמוביץ', צעירה יהודיה ענייה, בת למהגרים, היא בחורה קטנה וקומפקטית, בעלת כישרון יוצא דופן למספרים וחישובים מורכבים, וחלומה האמריקאי הוא להיות ברוקרית.
העלילה מתמרחת משנת 1926 עד אוקטובר 1929 – המפולת הגדולה.
עושה רושם שגם לגברת גרין וודראף – הסופרת שלנו – היה חלום אמריקאי. היא לקחה השראה מסוחר אמיתי של אותה תקופה שהתעשר בגדול עוד לפני המפולת אבל היה טיפוס דוחה ורודף שמלות. לא מתאים ולא יפה.
וככה נולדה המתוקה הזאת, המכונה בפי כולם בִּי, או בכינוי חיבה-חיבה: בִּיִ-בִּי (נו, מה לעשות, זה מה שיצא, אפשר לקחת הפסקת נשימה עמוקה בין בִּי הראשון ל- בִּי השני אם זה ממש קשה נפשית).

אז הקומפקטית והחריפה מתוארת גם כבובה אמיתית, כזאת שמתחשק להלביש בשמלות (עודף השראה מרודף שמלות?), ויש לה חברות מגונדרות ועשירות שמכירות לה את העולם הגדול (גריניץ' וילג'...וואו), הן מבלות, מקשקשות, ומקפצות ביחד בין השלוליות.

אבל בִּי-בִּי החמודונת היא לא בלונדינית אינפנטילית שמוחא כפיים ומצחקקת מכל שטות. לא ולא. זה רק נדמה לנו.
בתוך תוכה היא קרייריסטית אסרטיבית, מלאת ביטחון עצמי, אחת שמפלסת את דרכה נגד הזרם וכנגד כל הסיכויים.
וכך אנחנו מקפצים יחד עם הילדונת בקפיצות של לונה-פארק: טיפשונת בערב. גאונה בבוקר. עכברונת בבית. סופר-וומן בעבודה.

יש גם אהבה ממבט ראשון, וגם שם נקפץ במשך שנתיים, פעם למעלה, פעם למטה. נד, נד, נד, נד, רד, עלה, עלה ורד! מה למעלה? מה למטה? רק אני, אני ואתה.

אז מה אני להגיד בעצם? מחד גרסה, העצמה נשים, אפילו אם דמיונית ובהשראה גברית. אז מה?
מאידך גרסה, בשביל מה כל השמחה והצהלה של ילדה בת שתיים?
כדי שלא נמות משעמום בין קנייה למכירה ובין ביקוש להיצע?
אולי זה קונספט של 'בנות רוצות רומן היסטורי קליל למשרתות מתמרדות שמראות לגברים מאיפה הדג משתין'?
לתפוס שתי ציפורים במכה?
תפסת מרובה כן תפסת?

אני עדיין בדילמה. 3 כוכבים זה אידיאלי בשביל לפתור דילמות כי לא בשר לא חלב, לא דייסה ולא קקאו, לא לחם, לא אורז ולא ביצה.
מה שכן, העיסה הזאת נלעסת בקלות ונבלעת במהירות. בתיאבון.

לסבול או לחדול – כרוניקה של 'התאבדות עליזה'

בגיל 37, בעקבות התקף לב קשה, נפלה על יעקב שבתאי זיקנה מוקדמת, ועננה של מוות החלה לרחף מעל ראשו כמו חרב דמוקלס – אירוע לא נעים לכל הדעות אבל מטריד שבעתיים כשנולדת עם כתר על ראשך וכפית הערצה בפיך, אהוב על כולם, גבוה, אתלטי, מצטיין בכל תחום, יפה תואר, בעל הבלורית המפורסמת ביותר במדינה, חתיך רודף נשים ומאוהב בעצמך.
ההזדקנות הפתאומית הזאת העליבה אותו והוא התגרה בה ושיחק מחבואים עם המוות, העביד את עצמו בפרך במשך שש שנים כמעט, מתקתק עם אצבע אחת של יד שמאל במכונת כתיבה, מפיק אלפי דפים ואף פעם לא מרוצה, מספר לכולם שיש לו 'עוד את הספר הזה' שהוא גורר אחריו כמו בהמה; ובכל זאת, כמו ילד טוב פולניה הוא נהנה לסבול, וגם מתודלק על-ידי הדחייה של 'עם עובד' ורצון עז להתמרד נגד המילייה הספרותי השולט אשר מאופיין בכתיבה תכליתית ומשפטים קצרים, נקיים ומסוגננים. גם הוא עצמו מודה שזאת הקפריזה שלו, והוא יכתוב את הספר שלו איך שבא לו. אמר ועשה.

שבתאי, המתלבט הנצחי, הרכיב לעצמו עשרות גרסאות לכל משפט, וכך גם רשימת שמות אפשריים לרומן, וביניהם "השקיעה", "הצל", "הסתלקות", "החול והבתים", "ככלות הדברים האלה" ו"ספר החיים". בסוף מונח לפנינו "זכרון דברים". דברים שוליים, זניחים ומייגעים נכתבים באותה נשימה עם דברים חשובים, מרתקים וגורליים; דברים מקוממים או עצובים מתערבבים עם דברים אחרים, והכל נשפך ברצף אסוציאטיבי, בפסקה אחת אינסופית, כי הצטבר לו ובער לו, לשבתאי, לכתוב את כל המועקות והחרדות, למוסס את המשקעים, להרכיב תרכיז סמיך ומונוטוני של החיים עצמם, ובין היתר – לכתוב רומן שלא היה כמותו, 'להראות להם מה-זה'. בימינו קוראים לזה גימיק, אבל אחד כזה שלא הצליחו לשחזר (וניסו. רבים וטובים ניסו לכתוב 'שבתאית' מאז ועד היום), ומסתבר שהטריק לא נולד אצל שבתאי, הוא ירש את הסגנון מאימו, מאשה לבית פומרנץ, פולניה מלנכולית שראתה את החיים 'כעסק עצוב למדי', וכך למעשה כותב שבתאי את עצמו, מפזר את האופי המורכב שלו בין דמויות הגברים, מפרק את דילמת הזוגיות שלו בין דמויות הנשים, מהרהר בסוגיית הריונות, הפלות ומוסד הנישואים, זועק מתוך הקושי להתמודד עם מחויבות משפחתית, זוגית, חברתית, מרגיש אבוד, חסר אונים וחסר מסוגלות לעמוד בדרישות החיים.

הוא (והצל שלו), או שלישיית המופלאים – צזאר, גולדמן וישראל, הם גברים מסורסים רגשית ותשושים נפשית, מתרוצצים ללא הרף ברחובות תל-אביב של שנות השבעים: 'עיר מנוונת, מסטולית, שטופת יצרים', כדבריה של אחת מהחבורה הבוהמית של שבתאי דאז, אשר על סמך מעלליה נכתבה דמותה של אליעזרה.
בשלל קולות, בליווי תהלוכה מרשימה של דמויות מיותרות* (מעל 120 דמויות, מתוכן 27 כבר מתו או ימותו במהלך הספר), שבתאי מזהיר אותנו שמה שהיה כבר לא יחזור, גם אם היה חרא, וש"הדברים הכי יפים בחיים הם אלה שלא מתגשמים" - אחד המשפטים הבודדים שמוציא מפיו ישראל, היחיד שנותר ללא שם-משפחה, או בן או בת משפחה או משהו להיאחז בו, וכל תפקידו של ישראל הינו להוות נייר לקמוס לספיגת האומללות של צ'זאר וגולדמן, ולקפץ ביניהם כמו כדור נוצה.

וכך נפרש לפנינו "נהר הדורות האינסופי", ביטוי נוסף למרד 'פוסט-נעורים' של הכוכב הנופל שבתאי, הפעם נגד הוויה משפחתית מחניקה, צדקנית ופוריטנית, עמוסה בגינוני כבוד וצביעות שמהם מורכב הקוד הגנטי הפולני: לטאטא מתחת לשטיח ומה יגידו השכנים, יש דברים שהשתיקה יפה להם, תגיד שלום לדודה רוחמה ולסבא חיים לייב, תלבש סוודר שלא תתקרר, שתה תה חם עם לימון ותיזהר! על הסרוויס הצ'כי. טראומת ילדות צומחת (גם) סביב סרוויס כזה – זיכרון שהודחק והוסתר בבוידעם במשך שנים רבות, אחד מתוך אוסף שלם המצייר את דמותו של בעל שתלטן ואב נוקשה שמחנך ביד רמה, לרוב מורמת עם חגורה שלופה.

זהו רומן אגוצנטרי ודקדנטי, ספוג באומללות, חדלון, הלקאה, לעג והומור עצמי, מבכה את העבר, מכה על חטא ומבקש סליחה בדרכו, ובו בזמן בעל ניחוח מתנשא, שוביניסטי, אשכנזי-פריווילגי, מבטא את רוח התקופה והאנשים שחוו את השינויים של אותה תקופה בתור מגיפה, מתקומם נגד שושלת מפוארת של אבות מייסדים, בוני הארץ, שאכלו חול ושיני הבנים חלשות מדי כדי לעכל את מה שירשו, ו'המעשים שלא עשו הכריעו אותם יותר מאלה שעשו'.


*הערת שוליים למי שמתעקש לבנות תרשימים תוך כדי קריאה (כמו לקפוץ על באמפרים במהירות של 100 קמ"ש), יש קישורים מוכנים ברשת, מסודרים לפי משפחות ולפי א-ב
https://bit.ly/3VEwj7I
https://bit.ly/3u5Pk7D

"הסיפור הוא המוות של הסיפור... משום שבהתקדמות שלו הוא נאכל. כל מה שקורה קורה וזהו. אלף סיפורים היה יכול הסיפור הזה להיות...אלא שכל פעולה היא פעולה אחת שהיתה, ואלף פעולות שלא היו. יבין מה שאני אומר כל מי שראה גבר מבוגר בחולצת כפתורים פקידותית, קצרת שרוולים, מגוהצת. כל מי שראה והבין מה שראה, כל מי שנעצב אז."

עמרם הוא הגבר הזה. המבוגר בחולצת כפתורים פקידותית. הוא היה יכול להיות גם יוסי או רפי, אולי אילן, ובאותה מידה של השראה - ניסים או דורון.
אבל רצה הסופר ונחרץ גורלו לכיוון עמרם, ולכל מחפשי הסמליות והמעוף בשמות של רומנים – עופו לכם לדרככם, סעו לשלום ואל תחזרו.
הרי גם אם תפגשו את עמרם הזה, סתם עמרם, חסר הסמליות, אלמן מדוכדך שמשרך את דרכו יומיום לעבודה משמימה במרתף הארכיון, וסופר דקות בקוצר רוח כדי למהר לחזור הביתה לתקוה, בתו היחידה (תקוה. כן. מכל השמות. יעני, התקווה היחידה שלו. כל כך חסר מעוף...) – לא תמצאו בו שום ייחודיות גלויה לעין, לא תעצרו לתהות על קנקנו, תעברו על פניו בשלווה מלאת ביטחון עצמי כי מה כבר מעניין בו, או בכל אחד אחר שכמותו.

ובדיוק בנקודה הזאת, קם אסף שור, אסף את כל המילים הפשוטות, הארציות, לא מהשמיים, סתם מילים שכל אחד משתמש בהן פה ושם במידת הצורך, אבל הוא אסף אותן וסידר ועיצב ומיין בסוג של סדר מוזר שכזה, וכשקוראים את כל המילים שהוא ככה סידר, משתהים כל פעם מחדש איך יצאה לו הגאונות הזאת שיצאה, איך תפס את השור בביצים איך. טוב, נסחפתי עם המטאפורה או איך שלא קוראים לזה. קורה.

אנשים משקיעים ימים כלילות, כותבים, מוחקים, עורכים, משפצרים ומה לא. וכל זה רק כדי לענות על השאלה הפשוטה, לכאורה: על מה הספר? ולעומתם, יש אנשים שלא משקיעים בכלל. ממלמלים משהו והולכים להם לעיסוקים שלהם, ולא אכפת להם בכלל שבמו ידיהם מחרבים הם את האתר להמלצות ספרים אישיות.
אולי לא ראויים הם אפילו להיקרא אנשים. כי מה עשו בחייהם העלובים, אפילו ביקורת אחת מושקעת לא השאירו אחריהם, יגיעו דורות של קוראים צעירים (מי פחות מי יותר), ירצו לעיין, להחכים, להבין על מה הספר, ומה יחכה להם? חורבן תרבותי. זה מה.

"כמעט איש בספר הזה אינו קורא ספרים. רק זה חסר, שתיכנס אחת הדמויות אל החנות וכבר יהיה הספר הזה גם על המדף, וגם אתם תהיו שם, בחנות, מעיינים בו, או גרוע עוד יותר, תיכנס אחת הדמויות או תיכנסו אתם והוא כבר לא יהיה שם, הוסר מהמדף כי לא נמכר היטב".

אז הנה לכם, גם אני. דיברתי דיברתי ולא ברור על מה הספר.

הכי טוב שתשאלו את אסף שור.

אם יורשה לי להמר, הייתי מהמרת על הפסקה הזאת:

"אתה כותב ספר או משמיע למישהי מוזיקה – אומר לה, תקשיבי לכינור הזה, שימי לב מה נעשה עם התופים – ובעוד שנים מישהו יקרא את הספר, מישהי תשמע את המוזיקה, תשים לב לתופים ותיזכר. מישהו אחר יסתכל, יראה מה שהיית אתה יכול לראות. מה, זה היה יכול להיות אתה, ההבדלים נמחקים ברגעים האלה, זה כאילו אתה עומד שם בעצמך אפילו אם בעיני הבשר שלך כבר רצות התולעים. היתה זווית של העולם שכמעט אבדה, הנה, ביחד הצלתם אותה."

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עמרם
ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו
קורא הוא שלום
(או מוטי)
(או סיגל)

וזה יפה ומקורי עד להתפקע.

לאסף שור,
הנה, אולי הצלנו את הזווית המרתקת שלך על העולם.
לפחות ניסינו.
וגם זה משהו.

"סלע ספרים גאה להוציא לאור ספר נוסף של מייקל קוריטה", עם שפע של סלעים, אבנים, קירות אבן, מדפי אבן, לחישות וכוחות מיסטיים של מערה ועוד שלל דברים קריפיים.
במחצית הראשונה של הספר זה מעורר עניין אבל אחר-כך מתחיל לעייף.
הדמויות רוקדות מעין ריקוד מוזר ומחזורי סביב אותו סיפור מסגרת, הבלש שמגיע לעיירה קטנה (עם כל הבעיות הידועות של עיירות קטנות), הוא טיפוס נוירוטי וקופצני שגורר אחריו טרגדיה אישית לא פתורה, והסופר מנסה לקשור אותה בכוח לסיפור הנוכחי בקשר קלוש ולא משכנע ונגרר עם הקשר הזה עד סוף הספר כדי לשמור לעצמו אופציה לכתוב ספר המשך.
לסיכום, ספר פרווה שהיו בו קטעים מבטיחים אבל נשיפות של אכזבה התגברו עליהם.
השורה התחתונה היא די בנאלית, פתרון התעלומה היה חפוז ומקומט כמו איזה פתק שנשכח בקרקעית של מערה אפלה, ונמצא באקראי.
על שגיאות כתיב ועריכה עקומה עדיף לא להרחיב.

אחרי קדחת של הטיולים ולפני קדחת של החגים, חוויתי קדחת של החוגים.
למדתי את החומר וניסיתי להירשם (כולה שלושה חוגים, עד כמה מסובך זה כבר יכול להיות? או-הו).
זה התחיל בהודעה מאיימת שקפצה על המסך של האתר העירוני. משהו שכולל "לא ניתן...לא זמין".
צלצלתי למוקד ההרשמה, הקשתי על כל המקשים שהתבקשתי להקיש עליהם, הקשבתי לכל ההקלטות ושעות המענה לקהל שהיו בנמצא, ספרתי בסבלנות את מספרי בתור (החל מ- 12, בירידה מתמדת...) ולא התייאשתי במשך 20 דקות שלמות, עד ששמעתי קול אנושי מיוחל, צעיר אך עייף. הספקתי להגיד משפט אחד שכלל את צמד המילים 'הרשמה לחוגים' ואז הקול העייף בישר לי בעייפות מעוררת השראה שההרשמה לחוגים מתבצעת השנה באתר העירוני בלבד.
אבל רגע, אמרתי, כבר ניסיתי להירשם באתר העירוני והיתה הודעה ש...
נכון, אמר הקול העייף, היתה תקלה באתר. עכשיו זה בסדר.
לקדחת-כולה-שלושה-חוגים שלי יש המשך ארוך ומייגע, ולכל חוג – סגה משלו. המשותף לכל הסגות הוא קולות עייפים שמפנים אותך למישהו אחר ו/או למשהו אחר ו/או למדריך החוג, שהוא בתורו מדגיש לך בהדגשה חגיגית שההרשמה היא רק דרך האתר, ובכל חוג יש טעות בפרטי החוג באתר אבל המחשב תמיד צודק ואתה סתם אזרח חסר בינה (מלאכותית) ועיוור שלא רואה את מה שלא קיים. זבשך.
(כן, נכון, ההרשמה באתר אבל רגע...השעות של החוג...באתר כתוב ש...אז מה שכתוב באתר...אבל אמרת שזה מתחיל בחמש ורבע, באתר כתוב בשש...אין דבר כזה...זה מה שכתוב...לא יכול להיות! איפה את מסתכלת?...באתר העירוני...אין דבר כזה! לא יכול להיות. תגללי למטה ותראי, זה מופיע שם...אין אפשרות לגלל למטה, יש רק חמישה חוגים ברשימה...לא יכול להיות. אין דבר כזה! איפה את מסתכלת?...)

ישראל גרסת 2026 של דוד טרבאי התיישבה לי להפליא עם סגת החוגים הפרטית שלי, ואני מקווה שאצליח להסביר גם למה.
מגדל פרחים מרמת הגולן מוצא אישה מחוסרת הכרה בשדה מוקשים ליד ביתו. זמן קצר לאחר מכן הוא יורה לעצמו בראש.

מיטלמן, בחור בן 30, הוא בלש בגוף חקירות מופרט שנקרא - כמה מקורי - הבולשת. הוא מקבל לידיו את תיק החקירה "לפרוטוקול בלבד". בנסיבות אחרות, התיק בכלל לא היה ראוי להקצאת משאבים אבל האירוע קרה כמה חודשים לפני הפינוי, וזאת הזדמנות טובה להוסיף "קואורדינטות אנושיות" המשתייכות לאזורי גבול רגישים (רמת-הגולן) לתוך ה- DB הכללי, ולשפר את הסטטיסטיקה. לשפר את המשופר זה קשה שבעתיים כי הסטטיסטיקה של המחלקה היא מזהירה ומתועדת בקפדנות מדעית.

אנשים רבים מעורבים בכל חקירה: אנליסטים של דטה-סנטר, מנהלי ביצועים, בלשים, אנליסטים ארגוניים וכו'. כל תיק שנחקר מקבל דירוג, עדיפות מדורגת, סרגל דחיפות וסטטוס בצבעים. הצבע משתנה כמעט ללא מעורבות אנושית, בהתאם לנתונים המוזרמים למערכת. לכל דבר ועניין יש אלגוריתם מוגדר ומסודר, והמחשב דואג לזירוז העניינים, לדחיסה תקנית של כל הנתונים, וגם מתזכר את החוקר לשלוח נוסח מתומצת של סיכום החקירה, על גבי טופס מקוון המודפס על נייר ממוחזר, לפי התקן הקיים.

האישה הצעירה שבמקרה התעלפה בשדה מוקשים ברמת הגולן, גורמת למיטלמן הבלש להיחשף לאזורים "אנושיים" של החיים שאותם ראה עד עכשיו רק דרך מסך מחשב או ממרחק בטוח של חדרים ממוזגים ורכבים ממוגנים. החשיפה הזאת, בתורה, גורמת להתפקחות מאשליות ולהשלמה מושכלת עם גזירת הגורל (או במקרה הזה, עם גזירת המחשב).

ישנם עוד כמה סיפורי משנה שלכאורה לא קשורים לתיק החקירה, וגם לא בינם לבין עצמם, ואני קצת כועסת על עצמי שהובלתי כצאן לטבח לתוך מסלול חשיבה סטראוטיפי ומוטעה ופספסתי בדרך כמה חוטים משמעותיים (או בקיצור נמרץ, פספסתי את הפואנטה). נראה לי הכי נכון לחזור ולקרוא את הספר שוב, מהתחלה ועד הסוף, להפנים את המפוספס, ואז לא מן הנמנע שהספר יקבל כוכב חמישי.
וגם אם לא, טרבאי כותב בכישרון ובכנות מצמררת על אנשים שהולכים לאיבוד בתוך חברה מתמחשבת, על רקע מובנה של חלמאות ורדיפת סטטוס חברתי. יחד עם זאת, חלקם מצליחים לפרוץ את ה"ענן" בספונטניות מתפרצת של אנושיות ואינטרקציות שלא מתוזמנות על-ידי אלגוריתם, וזה מרחיב את הלב ונותן תקווה, למרות הכול.

רציתי להשאיר אותו לא תחום, נטול הגדרות, לא מגומד על-ידי מילים. לשמור אותו בודד בגאוניותו, הרחק מעל המאות שקדמו לו ועשרות חדשים שבאו אחריו. לתת לו להמשיך ללחלח את האישונים בלילות ולהפיץ חום שקט בתוך מגירת השולחן בהמתנה ארוכה וסבלנית...חודש, שלושה חודשים, חמישה חודשים...
האם זה הוגן לכתוב על ספר שקראת לפני תשעה חודשים? כנראה שלא. אבל הבעירה השקטה והעיקשת ניצחה לבסוף, ועדיין המילים מתבלבלות ואני יודעת מראש שלא אצליח להסביר איך 'אנה לא' הפכה לדיירת קבע בבית המודעוּת שלי, איך היא הבליחה בלילות ובימים בלי התרעה מוקדמת, איך צעדה איתי בשבילים וכמעט כל פעם שרגלי דרכה על אבן, הזכירה לי את מסילת הברזל ואת אבני החצץ החודרות מבעד לסוליות נעלי הבד ושורפות את כפות הרגליים כמו גחלים לוהטות.


והנה היא שוב עומדת מולי. אוחזת בצרור. יוצאת למסע. כבר בעמודים הראשונים היא מקווצ'צ'ת לי את הלב בידה הגרומה וגוררת אותי אחריה...

"בנה מחכה לה. הקטן. בשבילו הכינה את לחם-השקדים הזה שניסוך בשמן ותובל בשבת והומתק יפה-יפה. (עוגה, חשבה), האחרון שנלוש בידי-האם שלה. באותו הקצב שלשו את הראשון חמישים שנה קודם לכן. לפי אותו המתכון. באותה השמחה. באותה האהבה. שאלמלי כן איך תדע שנולדים למוות כמו שנולדים לחיים, בתום, במאמץ?"

פקעת רגשות עוטפת אותי. כל עמוד מוסיף עוד ליפוף. אנה-לא נחנקת מבדידות ומעשן של רכבות החולפות לידה במהירות אכזרית, ואני נחנקת ממועקה עופרתית ומעצבוּת ללא תחתית. אני מפסיקה כל כמה עמודים כי לא נשאר אויר. לאנה-לא אין מותרות כאלה. היא חייבת להמשיך. עד הצפון הרחוק. עד המוות. עד הגאולה. המוקדם מביניהם.

"קטנה. זעירה. כפופה. מאז שהאדמה קוראת לה בקול מתיה שוב אין היא עומדת זקופה. אך האחר, הקטן, חי עדיין. ובכן היה עליה לחרוק שיניים. להגיד לא למוות. ולקום ולעשות. עקשנית, כמו מי-תהום. בלי רעש, וכמעט בלי צורה...צללית שעוברת תמיד בלי להשאיר אחריה שום שובל, שום נוכחות שבעולם."

איך אישה בת 75 מכפר דייגים בדרום ספרד - אלמנה. עניה. בודדה - אישה שאין בינה לביני אף לא דבר אחד משותף, חוץ מהיותנו אמהות, הצליחה להשתכן בתוכי בכזאת עיקשות ולייצר צרור סבוך של רגשות וגם פגיעוּת גדולה שלא ממש הייתי מודעת לקיומה?

"היא מתכנסת בבלואיה, כחילזון, ושבה ויוצאת לדרך, ערימת-סחבות שרק המוות לבדו יודע את יעודה."

"לפעמים היא שרה במלוא ריאותיה, כדי למנוע את המוות מלהתקדם בצעדי-ענק."

היא רק רצתה לראות את בנה, הקטן שלה, לראות אותו בפעם האחרונה כדי לזכור את עיניו הכחולות כים רגע לפני שתסתלק מהחיים האלה, שחורה מאבל של שלושים שנה. וככל שגופה הצנום נאכל יותר על-ידי מסעה הבלתי אפשרי, כך נפשה הייתה נחושה יותר ונדמה היה שהתחסנה אל מול כל התלאות וההשפלה שאין להן סוף.
אילו רק יכולתי להתרחק מדמותה לבושת הסחבות, הייתי רואה את האבסורד שבמסע כזה אבל נצמדתי אליה בכוח שנשגב מבינתי, ובמקום צחנה של גוף נרקב המכוסה שכבות עבות של לכלוך, הרחתי את היופי של נשמתה ואת אהבתה העזה לבניה – אהבה שלא מוצאת לה פורקן - ואפילו את ניחוח הלחם שהומתק יפה-יפה ותובַּל בכל האהבה הזאת, אך התייבש מזמן והפך לאבן שאין לה הופכין.

"פושטת אנה פאוצ'ה את ידה לבקש נדבה. הנדבה הראשונה שלה. יותר משבעים וחמש שנה מלאו לה. כחושה. מצומקת כדג שרוח-הים יבשה אותו. ענייה. נשכחת...פניה מועדות צפונה, לומר שלום אחרון לבנה, הקטן...היד שהיא פושטת לצדקה לא ידה היא. ידיו החזקות של בעלה ליטפוה והיא הביאה לעולם עוד שלושה זוגות ידיים, חזקות גם הן...אבל המלחמה כרתה ידי-גברים נדיבות אלה. את היד שהיא פושטת עכשיו הרכיבה לה המלחמה. לאנה לא הגאה אין נשמה של קבצנית. לולי כריתה זו היתה ידה ממשיכה להתקין מכמורות לאנשי-הים שלה. המלחמה היא הצפון. צורך מוצדק ללטף בפעם האחרונה את לחיי הקטן שלה.
כאשר מטבע-הכסף הראשונה, קפואה כטיפת מים קדושים, נושרת על ידה, מצטמרר עורה למגע הזה הקר כמו סטירה על לחיו של ילד ישֵן באגרופים קמוצים. כמו אונס, עד כדי כך נושך עיגול המתכת בבשרה. אין היא מסתכלת בעיניו של נותן הצדקה. היא קופצת את אגרופה, מהדקת אותו חזק-חזק עד שאש הבושה מתפשטת לקרביה, מטהרת אותה. שתדע, אחת ולתמיד. עניה היא. עניה באופן מביש. קבצנית. אנה לא."

אפילו הזיכרונות שלה מתכרבלים בתוך עצמם, ובכל זאת מחממים את לבה הזקן אך גם טורפים אותו כחיות טרף: זיכרונות על הרפובליקה הספרדית – חלום שנשחת והפך לעיסה של דם ומוות, על המלחמה - שניזונה מן הגברים שלה ולא ידעה שובע, עליה עצמה – כשהייתה עוד לבנה משמחת חיים, כשנישאה לאיש שלה וידעה את יעודה הלא מתוחכם; וגם על יופיו של ים ואדמה, ומרחבי אנדלוסיה המרהיבים והאהובים; ואפילו על "עמק הנופלים" למען המולדת – האנדרטה של תהילה וניצחון שמתעלמת בגסות משמות בניה ובעלה: המנוצחים. הבזויים. הנשכחים.

והנה אני, חוזרת לקרוא את השורות שכל-כך כאבו, חתכו וחנקו כאילו לא הייתי מזוכיסטית מספיק אחרי שקראתי ונשברתי, והנחתי הצידה וחזרתי, ושוב נטשתי אבל הסיפור רעש בדממה והסיח את דעתי אז שוב חזרתי וקראתי...במצטבר לפחות שלוש פעמים בקטעים הקשים ביותר.
עוצמה אדירה של מוחשיוּת מכה בי גם עכשיו, מנפצת את שריוני ומטיחה אותי ארצה, מבוישת עד קצות האצבעות על ששפר עליי מזלי. הזיכרון של הסיפור חוזר במלוא כוחו: איך יחד איתה נזרקתי לתעלות ופסעתי בחשיכה, רעבתי, פשטתי יד, כל-כך גאה הייתי עבורה וכל-כך אומללה עבורי, עבור אנוכיותי השוכנת לה לבֶּטַח בעולמי הנוח ונטול מצוקות.

בילדותי הרחוקה, בניסיון לנחם אותי, אמי נהגה לומר לי: 'זה רק סרט / ספר, זה לא אמיתי'. אז זה עבד.
כבר תשעה חודשים אני מנסה להגיד את זה לעצמי. הפעם זה לא עובד.

מגפת וירוס קטלני מחסלת 99.5% מאוכלוסיית העולם. ספרים רבים מדי נכתבו על ניסיונות הישרדות של ניצולים בתסריטים דומים, אז נלך לכיוון רוחני-אמנותי שבו לא נטריח את עצמנו באיך בדיוק שורדים אנשי הסימפוניה הנודדת את חיי היום-יום בדרכים במשך עשרים שנה (ובינינו, כמה מרתק זה כבר יכול להיות לבוגרי ארבעים שנות מדבר?).

הכיוון שנבחר מחייב אותנו להפנות את הזרקור הספרותי שלנו לעולמן הפנימי של הדמויות, ובהחלט לא נגזים אם נצפה לאי אלו תובנות עמוקות (יותר או פחות) ואפילו נקווה לקבל איזושהי התפתחות אישיותית הנובעת מאותן תובנות עמוקות (יותר או פחות) שנגרמו בעקבות אותה אפוקליפסה שפרטיה לא ממש מעניינים, ואף קטנוניים למדי מאותה זווית רוחנית-אמנותית שבה בחרנו.

עד כאן – הרצוי.

אז.
חשבנו, קיווינו ו...התאכזבנו...כי קיבלנו דמויות דלות, עם סיפורי חיים בנליים ומלודרמטיים, כל אחד או אחת צצו משום מקום ונעלמו כדי לפנות מקום לזיכרונות מגומגמים של דמות סתמית תורנית, ואלה עוד היו דמויות מפתח בעלות שם וסוג של אופי (מבושל למחצה), בזמן שאחדים מחברי הסימפוניה הנודדת כל-כך לא חשובים שנקרא להם בשמות הכלים שלהם – גיטרה רביעית או כינור שני כי למה לסבך?

מאחר שכבר סיכמנו מראש שנעזוב את החומריות בצד, נשחק את שייקספיר אבל לא בזכות האיכויות הנעלות של מחזותיו אלא מכיוון שהוא חי בתקופה של אסונות ומגפות – מה שככל הנראה ומתוך איזה היגיון נסתר מעניק לו יתרון על פני יוצרים אחרים, אולי כי יצירותיו ספוגות בחוויות חייו וכך הן אמורות לעורר אהדת יתר בליבם של הצופים-השורדים קשיי יום וחשוכי תרבות? לא באמת נמצא תשובות אבל תודו ששייקספיר עושה את הרושם המתבקש.
באותה מסגרת של התבוננות פנימה, נלמד בדילוגים לא ממש חינניים על חיי ריקנות של כוכב הוליוודי שאחרי שלושה סיבובים של נישואים + גירושים + ילד, מגיע למסקנה שחייו ובחירותיו לא היו איי יאי יאי (ללא שום קשר לאפוקליפסה והרבה לפניה), נרפרף על חייו של חברו הטוב של אותו כוכב הוליוודי שאחרי עשרות שנים של קריירת ייעוץ מגיע למסקנה פתאומית (ואפילו לא מיוזמתו אבל מה זה חשוב) שגם חייו לא היו איי יאי יאי (ללא שום קשר לאפוקליפסה והרבה לפניה), נדפדף במהירות של סרט נע על חייה של ילדה שחלמה להיות שחקנית והפכה לאישה מופנמת עם שלוש/ה סכינים בחגורה – אחת שיודעת לפגוע במטרה ממרחקים ובעיניים עצומות אבל אין לה מושג איך זכתה לכישרון שכזה (כחלק מהרעיון הכללי של ערפול והדחקה שיוצר בנו תחושה שהיא גם שכחה דברים שהיא אפילו לא ידעה שידעה פעם), אחת שיש מאחוריה עבר מסתורי של תחילת אפוקליפסה – אותו לא נזכה לגלות, היה לה גם אח אחד גדול שמת מוות סתמי - גם עליו לא נדבר, ויש לה הווה אחד ארוך ונודד בדרכים - שגם בו לא קורה כמעט שום דבר.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע לנוע....

מיותר לציין שכל דמויות המפתח קשורות ביניהן, הקשר אמנם מאולץ וסינטטי ואת המפתח עצמו זרקו למעמקי הים והוא ככל הנראה נבלע על-ידי לווייתן כחול ענק בצפון האוקיינוס האטלנטי, אבל ככה זה בעידן פוסט-אפוקליפטי – לא שואלים שאלות מיותרות, וגם אם פוגשים מישהו שאין שום סיכוי לפגוש בתוך הערבוביה המטורפת של אחרית הימים, שרים 'שנינו יחד תחת מטריה אחת' ומדלגים על כל השלוליות בליווי כינור וחליליות.

כדי "להעמיק" עוד יותר את הליין המהורהר והפסאודו-פילוסופי שלנו, נמציא סיפור על קומיקס מסתורי ששמו מופיע בכותרת ותפקידו להוות את גאולת הכותרת (לא, לא טעות בהקלדה אבל תודה), לגשר בין דמויות שלא נמצא להן קישור הולם יותר ולתרום אף הוא את חלקו הכה לא ברור לכל המטבוחה הזאת.
כמו כן, נכיר את יוצרת הקומיקס המסתורי בכבודה ונגלה שבצעירותה הגברת הסתובבה עם האנשים הלא נכונים אבל ערב אחד בהיר, במסגרת תקרית קוקטייל ליד הבריכה, נפקחו עיניה לרווחה, ובפתאומיות מסחררת היא פשוט ארזה מזוודה ועוד באותו הלילה עזבה את בעלה, נשמה לרווחה ויצאה לעבר הזריחה. אל דאגה, נפגוש אותה שוב במספר הזדמנויות אחרות (מאולצות היטב גם הן) ונגלה שמספיק להחליף מלתחה ולקנות נעלי עקב בגובה של מקדחה כדי להפוך ממזכירה אפורה למנהלת בכירה בחברה בינלאומית (או לפחות זה מה שנחשוב כי לא טרחו לספר לנו כיצד קרתה המטמורפוזה המופלאה הזאת אבל למה לקטנן?).

יכולתי להמשיך עוד אבל אני מניחה שאז כבר באמת לא יישאר מאום מתוך כל הגורנישט שלא קורה בעקביות מדהימה ברב-מכר עטור פרסים זה, אז הבה נסיים כאן.

לא מחכה לסרט.