תודה רבה, נתי ק. על ביקורת שכיוונה אותי לספר המקסים הזה, שהעביר לי שעות בשמחה ובצחוק ואיפשר לי גם להרהר ביתרונות חסרי הרייטינג של חיי הרגע, בעמים שהמנטליות שלהם היא אהבת המוסיקה, הבילוי והצחוק, נכונות להתידדות מהירה עם אנשים זרים, חיבה לאלכוהול ונכונות להנות בלי החשש "לצאת פראייר".
טוני הוקס הוא סטנדאפיסט בריטי שהשתכר לילה אחד כלוט ומצא עצמו בבוקר עם הנגאובר בממדים אפיים ופתק חתום על ידו המאשר השתתפותו בהתערבות לחצות את אירלנד בטרמפים עם מקרר...למרות שהיה ער לעובדה שטענת "אי שפיות זמנית" תוכל להוציא אותו מההתערבות הנמהרת, החליט בכל זאת לבצע את מה שאמר שיעשה, טס לאירלנד, קנה מקרר (ועגלה עם גלגלים חזקים...) והתחיל את המסע הגדול של חייו, עם חששות בגודל המתאים למשימה, מפה וסוג של חוש הומור שהוא מולד, כך נראה, לתושבי הממלכה מאוחדת, ומצליח לגשר על משברים וקושי. בדרך מקרה אחת משיחות הטלפון הראשונות שלו באי נעשית לתוכנית רדיו שמגישיה אוהבים לדווח על הרפתקאות משונות. אחרי שגייס כסוי תקשורתי - שהיה הנכס העיקרי שלו במסעו - טוני הוקס התחיל את מסעו באירלנד.
במהלך שלושה שבועות ויומים למד הוקס - שהיה בעל דעה קדומה על האירים כמו בריטים רבים - להעריך ולהתפעל מהגישה החיובית של תושבי האי הירוק כלפי אנשים המחוייבים למעשים שאין להם סיבה. אנשים שלא הכיר עצרו לו (אפילו בפיאט פונטו...) וחיכו בסבלנות שיעמיס את המקרר. זרים הציעו לו לינה ואפילו ארוחות חינם...המקרר שלו נמלא בכתובות ואיחולים של אנשים שפגש בדרכו, אנשים זה מקרוב פגש לקחו אותו לסיורים באזורים בהם עבר (למרות שמן הראוי לציין שסיורים תיירותיים היו מיעוט. רוב המסע היה מפאב אל פאב. מה שעולה מהסיפור הזה הוא שיש באירלנד המון מהם ואם מגיעים לישוב המונה 213 בני אדם - כולל התינוק שנולד אתמול - יהיו בו לפחות 42 פאבים לבחירה...)
אהבתי מאד את הספר. הסופר אינו מתייחס לעצמו ברצינות יתרה, הוא צנוע מספיק בשביל לאפשר לקוראיו להגיע לבדם לתובנות, שבינהן ההבנה שהחיים קצרים מדי בשביל לעשות רק מעשים הגיוניים שתכליתם תסבר את האוזן. לפעמים איזה מעשה נטול תכלית יאפשר להכיר ואף לאהוב המון אנשים זרים שאינם חולקים איתך שום דבר משותף, פרט לאהבת החיים והאדם.
הוצאת "הקיבוץ המאוחד" פנתה למעצב/ת ספרים צעיר/ה וביקשה ממנו/ה שייעצב עבורה ספר שאינו דומה לשום ספר אחר. המעצב/ת הצעיר/ה קיבל על עצמו את האתגר. בחלק התחתון של כל עמוד הוא הוסיף "האי הירוק, המקרר ואני" באותיות מודגשות ועם קו תחתי לתוספת הדגשה. מתחת הוא ציין - בפונט קצת יותר קטן - "סיפור אמיתי". מספרי העמודים מוקמו בצידו הקיצוני של כל עמוד, במרכז. כדי שהקורא לא יוכל להחמיץ אותו בזווית העין ויחזור ויבדוק מפעם לפעם, על חשבון רצף הקריאה...להדגשת הייחודיות פוזרו שגיאות כתיב, דפוס, הגהה, פחות או יותר בכל עמוד. אני מניחה שההוצאה רצתה לבדל את עצמה מהוצאות אחרות, ברוח הימים האלה, והצליחה מעל המשוער.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
