ביקורת ספרותית על האי הירוק, המקרר ואני מאת טוני הוקס
ספר טוב

---

****



בימים הבעייתיים האלה, נדמה לי שאני לא היחיד שאמונתו בעולם ובאנושות הולך ומתערער. למי יש כוח לחשוב על מעשים טיפשיים, על רוחב-לב, על הכנסת אורחים או על סתם טוב ויופי ואנושיות כשכל הדברים האלה מצטמצמים לכדי כמה שורות משעשעות בפייסבוק פעם ביומיים, בעוד ששאר הדם, האש ותמרות העשן תופסים את כל מרחב הראייה ומזנבים בכולנו לעוד לילה של שינה טרופה במקרה הטוב?
ובכל זאת, לכמה שעות, הצלחתי להוריד את הראש מבריכת השחייה הקקופונית שמקיפה אותי אל תוך השקט האופטימי שבתוך המים המאלחשים של הספר הזה. מתישהו, זה ברור, אצטרך להוציא את הראש ולחזור למציאות, אבל למה לא לטוס בינתיים על כנפי הדמיון לאירלנד הירוקה והקרירה ולהעמיד פנים שלא הכול חייב להיות רציני כל כך?
טוני הוקס הוא קומיקאי בריטי שערך התערבות שיכורים אמיתית לגמרי באיזה לילה הלום-שתיה, ובה הוא מתחייב להקיף את אירלנד בטרמפים בתוך חודש, עם מקרר. למה? ככה. זאת התערבות. היא חסרת תכלית. אלא שכאן, שלא כמו בסיפור המומצא "מסביב לעולם בשמונים יום", אין אינספקטור פיקס שמנסה למנוע מהפיליאס-פוג החייכן ומפספרטו המקרר שלו להשלים את המסע, כך שמדובר אמנם במשהו טיפשי נורא אולם כדרכם של דברים טיפשיים מהסוג הזה, רק טוב יכול לצאת מהם.
במסע, כצפוי, יש הרבה עליות ומורדות (הייתי כותב תרתי משמע אבל כבר הבנתם את זה לבד), וטוני זוכה לפגוש בעיקר את הצד החיובי של הארץ החייכנית ומסבירת הפנים הזאת, ותושביה החביבים, השיכורים-קמעא ומכניסי האורחים. כשאתה עושה משהו טיפשי באמת, נראה שבני-אדם לכל היותר ירימו גבה, אבל רובם ישמחו לתת כתף, פשוט כי זה מחבר אותם למקום הנחבא הזה שיש לכולנו במעמקי הנשמה, המקום הנאיבי, המאמין, המחבק, המשחרר, האינפנטילי והאוהב. האנושי. כי חלק מלהיות אנושי, מסתבר, זה גם לעשות דברים מפגרים. אלוהים עדי, שהאירועים הטובים ביותר שחוויתי בחיי, היו אלה שבהם "שיחררתי" והייתי אידיוט. לפעמים אני רוקד בסלון עם הילדים בתנועות מפגרות (כאילו אף אחד לא רואה, ובאמת אף אחד לא רואה) לצלילי שירים איומים בגלגלצ, ואחת מנקודות השיא בחיי הנישואין שלי היתה בצהרי יום אחד שיצאתי עם אשתי החביבה למרפסת וערכנו ספונטנית קרב יריקות של חרצני-קלמנטינה. חבל שהצד הרציונלי, זה-שבשליטה, ההורי, המציאותי, המבוגר ובעל ההומור-עד-כאן שלי משתלט לרוב על הגוף וקובע מה צריך לעשות. אני מעדיף לצחוק עד שכואבת לי הבטן. אז למה?
הספר עצמו לא רע. הוא יותר שלושה כוכבים מאשר ארבעה, אבל על החיוביות הבלתי-מתאמצת אין לי בעיה לתת לו עוד אחד. אפשר לראות את זה כתרומה שלי לאופטימיות הקוסמית. כאילו אני לקחתי את טוני טרמפ באחד הפיתולים. אני מקווה שהייתי עוצר לו אילו הייתי חולף על פניו בכביש, בגשם, עם הטויוטה וורסו מרוצפת הבמבה שלי.
טוני הוא איש חיובי בהחלט, אבל למרות שזה סיפור אמיתי, אני מרגיש שהוא נשאר קצת שטוח מדי וכמעט שלא הצליח לגרד תובנות אמיתיות מהחודש הכל-כך טעון פוטנציאל שעבר עליו, כל מה שיצא זה מין סיפור אנשים-טובים-באמצע-הדרך כזה, למעט פעימות שיא זעירות של אירועים יוצאי דופן כמו הטבלת המקרר והענקת שם ("סאיורס" - חירות בגיילית-אירית מקורית), או גלישה של המקרר על גלשן גלים. לא הצלחתי אמנם לצחוק או להתרגש ממש, אבל מצד שני גם לא הרגשתי שדוחפים לי מסרים עלק-חבויים כמו שקרה ב"המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי".

החסרת פעימת-הלב היחידה שלי במהלך הספר, קרתה בעמוד 208. טוני הוקס עומד מחוץ לפאב של מאט מולוי עם כמה חברים-לרגע בעיירה ווסטפורט, אירלנד, כשכוסות בירה בידיהם, ממש לאחר ש"הטבילו" את המקרר, והם חוגגים את המאורע ומעניקים לו תעודה ועליה התאריך - ה-20 למאי 1997. רגע, התאריך הזה מוכר לי, חשבתי. זינקתי מהמיטה למדף של היומנים שלי מפעם, וביניהם יומני המסעות מחו"ל. דיפדפתי במהירות. ב-19 למאי 1997, רק יום אחד לפני ההטבלה של סאיורס, עמדתי ביציאה מווסטפורט, אירלנד, לאחר לילה של שתיית גינס והתהוללות במסיבת רווקות מקרית, והנפתי את האצבע כדי לקבל טרמפ. בלי מקרר. מסתבר שבתוך ארבעת הימים הבודדים בחיי שביליתי באירלנד, ליום אחד הייתי פחות ממאתיים מטרים מהפאב של מאט מולוי, שבחדר מעליו ישנו טוני הוקס והמקרר שלו. מה אתם אומרים על זה?

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על האי הירוק, המקרר ואני