• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
האי הירוק, המקרר ואני

האי הירוק, המקרר ואני

מאת טוני הוקס

הביקורת של קואלית

תמונה של קואלית
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
האי הירוק, המקרר ואני

האי הירוק, המקרר ואני

מאת טוני הוקס

הביקורת של קואלית

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של קואלית
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:1998
הקודמת
גל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 15 שנים

“מעולה. טוני הוקס מפיל מצחוק כל הדרך מסביב לאירלנד. ספר שמתחיל בשל התערבות טיפשית ברגע של שכרות,”

9/16
ביקורות על האי הירוק, המקרר ואני
הבאה
עמיר
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•3 דקות קריאה

מכירים את האימרה “boys will always be boys”? כשהתחלתי לקרוא את הספר חשבתי על זה. רק בנים יכולים להשתכר עד עילפון, תוך כדי זה להתערב התערבות טיפשית, לא לזכור אותה בבוקר ואז להיתקל בה במקרה על פתק ולהחליט שלמרות שאתה עכשיו פיקח לגמרי – עדיין כדאי להוציא אותה לפועל. וכמו שאמרתי – בנים. לכו תבינו אותם.

במקרה שלנו מדובר בטוני הוקס, קומיקאי אנגלי שבערב של שכרות התערב עם חבר שהוא יכול להקיף את אירלנד ב-30 יום. בטרמפים. עם מקרר. נשמע הזוי? גם לטוני עצמו אבל זה לא מונע ממנו לצאת להרפתקה הזו. סכום ההתערבות עומד על 100 לירות סטרלינג וטוני קונה מקרר חדש ב-130 לירות. מה שמראה שזה לא בשביל הכסף, אלא יותר בשביל החוויה. כנראה שהעיקרון הזה הוא ששווה את לב האירים, שהיה ברור להם שהאיש דפוק לגמרי ואפילו לא עושה את זה בשביל כסף או בשביל איזה ארגון צדקה.

במהלך הטיול טוני נפגש עם כל מיני טיפוסים מוזרים, חווה עליות ומורדות, ימים טובים יותר ופחות, המקרר יוצא לגלוש על גלים, עובר הטבלה ומקבל שם רישמי ועוד הרבה הפתעות.

מרוב שהספר קליל וכייפי הוא פשוט התעופף לו וסיימתי אותו די מהר. ההוצאה היא די מיושנת וזו גם המגרעה העיקרית שלו – יש בו המון המון שגיאות – אותיות שמתהפכות, אותיות שמושמטות, רווחים לא במקומות הנכונים וכן הלאה. עושה רושם שהוא פשוט חייב חייב לעבור עריכה מחדש. אני קוראת להוצאת הקיבוץ המאוחד (או לכל הוצאה אחרת לצורך העיניין) מעל דפי הרשת – בבקשה בבקשה לערוך את הספר מחדש. זה כל כך מעצבן לפעמים. זה גרם לי לחשוב שלא רק טוני והחבר שלו היו שיכורים כשהם התערבו...

כל דף נוסף שקראתי העמיד בספק את העיניין שמדובר בסיפור אמיתי, אבל מה לעשות – יש אנשים הזויים. ולהגיד את האמת? אני די מקנאה בטוני הוקס, על שהיה לו האומץ לצאת למסע המופרך הזה ולזכות בחוויה שלא הרבה אנשים זוכים לה.

דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
טוב, העטיפה פשוט מכוערת אבל אולי לא הייתה יותר מידי ברירה כי זוהי בעצם תמונה של אותו מקרר מדובר עם כל החתימות שעליו. עדיין – לדעתי אפשר היה לעצב את זה קצת יותר יפה ועדיין לשמור על הצביון ה"אמיתי" שהתמונה נותנת לעטיפה (ובטח אפשר היה לוותר על כל השחור הזה, מה קרה? אנחנו באבל?? זה ספר מצחיק אנשים!). בחלק האחורי יש תמונה של טוני וחבל שהיא כל כך קטנה – דווקא מאוד מעניין לראות את האדם שקוראים עליו. גם כאן אני קוראת להוצאה המחודשת – עיצוב חדש בבקשה.


ציטוטים:
"יש חלקים בעולם שאתה מתאמץ ביודעין כדי לבקר בהם, ואילו אחרים תריכים לחכות עד שהגורל יביא אותך לשם".

"עד האופק השתרעו קילומטרים על גבי קילומטרים על גבי קילומטרים של מרחבים פתוחים מסביב לכבשים הללו והציעו שירותים מצוינים, ואף על פי כן הן העדיפו להתקבץ באמצע הכביש. אל תגידו לי שהן אינן מפיקות הנאה פרוורטית מהאי-נוחות שנגרמת עקב כך. כבשים אינן מטומטמות. הן קטנויות, קוטרניות מחורבנות ומכירות בערך עצמן. "שתזדייני, חתיכת כבשה שכמוך," חשבתי כשהמשאית נאלצה להיעצר לגמרי בפעם המי-יודע-כמה, והחטתי שזו ממש הצדקה להכניס בשר כבש לתפריט שלי באותו הערב".

ציטוטים נוספים בבלוג:
www.koalablog.co.il

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של עורכת
עורכת
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של יפעת
יפעת
תמונה של גל
גל
תמונה של דובה
דובה
תמונה של אירמה
אירמה
7קוראים|גיל ממוצע53|71%נשים

על המבקרת

תמונה של קואלית

קואלית

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
80 ביקורות•28 נבחרות•368 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של קואלית
קואלית
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות80
ביקורות נבחרות28
לייקים שקיבלה368
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת42ספרות מקורית22מתח ריגול והרפתקאות2

דיון על הביקורת

1 תגובה
דובה
דובה•לפני 15 שנים

אותי הפתיע שהוא זכר את הכל, עד רמת הציטוט

זה לא משנה, הוא קומיקאי מצויין והרבה מהתפיסה האירית/נוצרית/גברית מרוחה פה נהדר - התושייה להתביל מקרר ולקרוא לו בשם, לגלוש איתו על גלים או לעשות מצעד כלי בית. יש לי שני עותקים ממנו, אין לי מושג איך הגיעו אלי, ואני נהנת מאוד להמליץ לכל מי שנוסע לאירלנד על הספר הזה :)
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של קואלית

בית הדיו

בית הדיו

מחברים שונים

9 כותבים שונים

סיפורים קצרים זה תמיד כיף. במיוחד כשמדובר בסיפורים איכותיים. לפנינו מקבץ של 9 סופרים שונים ו-14 סיפורים. לכמחצית מהסיפורים מדובר בפרסום ראשון וחלק מוכרים יותר כמו הסיפור "סימונה" של שרה שילה, שלקוח מתוך "שום גמדים לא יבואו" ו"איפה סילבי כשצריך אותה" מאת דונה בן יהודה שהתפרסם לראשונה בכתב העת מסמרים מספר 12 (בנושא – ילדוּת).
יש כאן ערב רב של סיפורים ודמויות צבעוניות מהמציאות הישראלית על כל חלקיה – דתיים וחילונים, כפריים ועירוניים, אלמנות, דוקטורים וזונות, עשירים ועניים. נראה כאילו באמת יש כאן הכל. והכל טוב, אני חייבת לציין. כל הסיפורים השאירו אותי לא שקטה באיזשהו אופן. כשסיימתי סיפור, לא יכולתי מייד להמשיך לסיפור הבא. כאילו משהו הציק לי. כולם היו סוג של "אגרוף בבטן", כל אחד בדרכו שלו.
כבר הרבה זמן לא נתקלתי בקובץ סיפורים כל כך מוצלח. קשה לי להגיד אם יש משהו שמאגד דווקא את הסיפורים / סופרים האלו ולא פעם תהיתי מה גרם לסיפור מסוים להיכנס לקובץ ולאחר לא. על פניו, לא נראה שיש נושא לכל הקובץ, מלבד היות כולם "מציאות ישראלית", כמו שכתוב על הכריכה.
ההקדמה של יובל שמעוני (העורך) קצת איכזבה אותי כי ברובה הוא מספר לי על מה הסיפורים. ציפיתי לקרוא על תהליך העריכה ולהבין את אותה תהייה שציינתי קודם (מה נכנס לקובץ ומה לא ולמה). הוא בעצם מרחיב טיפ-טיפה יותר ממה שכתוב על העטיפה. החזרה הזו הייתה מיותרת מבחינתי ודווקא עיניינו אותי דברים אחרים.

הנה כמה דוגמאות:
סימונה / שרה שילה- מתוך "שום גמדים לא יבואו" – אישה מעיירה קטנה שנופלות בה קטיושות, שפתה עממית, כמו שמספרים סיפור לחברה' – "מי היה חושב שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכת בלי לחשוב, בית-עבודה-שוק-בית-עבודה-בית-קופת חולים-בית-עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה. האוכל שמתי להם על השולחן, הקוסקוס של יום שלישי עם עוף עם דלעת עם חומוס עם הכול בפנים" (עמוד 9). בעלה נפטר והשאיר אותה עם שישה ילדים ועבודות הבית. אנחנו מכירים את סיפור החיים שלה תוך כדי שהיא מחכה במגרש כדורגל למטח הקטיושות. כולם במקלטים והיא מחכה בחוץ כי באיזשהו מקום, היא הייתה רוצה שהקטיושה תפגע בה.

אמסטל / עדנה שמש – אלמנה שבנה, טולי, בא לבקר אותה בכל שישי ומביא איתו פרחים. היא הייתה נשואה פעמיים – לליאון, שנהרג מפליטת כדור במילואים ולמורדי, שנפטר בשנתו מהתקף לב. טולי הוא הבן של ליאון. היא ניצולת שואה. היא מרגישה שהיא וטולי רחוקים, שהיא לא יודעת עליו כלום ולא מצליחה לקרוא אותו. יום אחד היא מעלה רעיון שיצאו יחד לבר בערב, טולי מסכים בלית ברירה. הם יוצאים והיא משתכרת ופתאום יוצאים ממנה כל מיני סיפורים שטולי שומע לראשונה על משפחתה.

כצנלנבוגן / ענת עינהר – לרנר וקארן הם זוג עם הרבה מאוד כסף. הם גרים בדירת פאר, שהיא שלוש דירות שהם קנו וחיברו יחד. לשכן היחיד שנשאר בקומה יש 11 חתולים והוא בעצם זה שמונע מהם את הרחבת הדירה על פני כל הקומה כי הוא לא מוכן למכור את הדירה שלו.

שמלת כלה / יאיר חסדיאל – בני הוא בן זקונים למשפחה דתית. משפחה שבה חמש נשים ואבא שתקן. הוא "שפיץ" בכל מה שקשור באופנה ובעיניינים "נשיים" בעקבות האחיות והאם. בזכות הידע הנרחב שלו הוא עוזר לכל התלמידים בישיבה לפני דייטים של שידוך או אפילו מתלווה אליהם לקניות. הוא דוחה את כל הבחורות שמנסים להכיר לו בטענות שאין להן סטייל או חוש אופנה, עד שבסופו של דבר הוא מכיר מישהי בדיוק כמוהו ואז... יש טוויסט.

חציצה / יאיר חסדיאל – עדינה היא הבלנית הראשית במקווה והיא אשת רב השכונה. היא מוצאת את עצמה נמשכת אל אחת הטובלות ומנסה לגלות עליה עוד פרטים. הסיפורים של חסדיאל מתעסקים בציבור הדתי וזה מעניין, כי זה נותן נקודות מבט שונות על המגזר הסגור הזה (נקודות שאני לא בטוחה שאנשי המגזר יאהבו...).

הלילה הזה / ראובן טבול – הסיפור הכי ארוך בקובץ, כ-70 עמודים. מורה לתנ"ך, ירא אלוהים, בן 73 שאישתו נפטרה לפני 13 שנים ולו שני ילדים, מוצא את עצמו מחוץ לבית אחרי שאיבד את המפתח ואינו יכול היכנס. כל מה שהוא רוצה זה להגיע הביתה עם השקית מהשוק שהוא סוחב כבר כמה שעות. לא נעים לו להתקשר לבנים שלו. הלילה מחוץ לדירה מזמן לו כל מיני הרפתקאות ובמרכזן פגישה עם נער מפוקפק, שזוכר פסוקים שלמים מהתנ"ך, שאומר שיעזור לו למצוא את המפתח.
לסיכום – קובץ באמת מוצלח עם סיפורים שנגעו, כל אחד בדרכו, לי ללב. מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
העטיפה כשלעצמה יפה, אבל אני לא מבינה את הקשר. רואים אימג' של מפתח, שבמקום שיניים יש לו מעין "נזילות" כאלה שחורות, כמו דיו. זה הקשר היחיד שמצאתי – קשר לשם הקובץ. אגב, אני חושבת שכדאי לנקד את המילה דיו כי כשהספר הגיע אלי לראשונה הייתי בטוחה שקוראים לקובץ "בית הדין" ולרגע חשבתי שמדובר באסופה משפטית... אני חושבת שהעטיפה לא כל כך מזמינה וחבל. היא לא מעבירה אפילו עשירית מהרגש שמוצאים בסיפורים שבפנים.

ציטוטים בבלוג: www.koalablog.co.il
(הזכויות שמורות לשרון שלו)

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
חִבּוּק (חיבוק)

חִבּוּק (חיבוק)

דויד גרוסמן

חיכיתי בקוצר רוח לקרוא את הספר הזה. עיניין אותי לראות מה יצא תחת ידם המיומנת של דויד גרוסמן כסופר ומיכל רובנר כאחראית על הרישומים. אין ספק שלא התאכזבתי. הספר מקסים ומרגש ואפילו העלה לחלוחית בעיני.
הסיפור הוא על ילד בשם בן, שהולך לטייל עם אמא שלו ועם הכלבה פלא בשדה ואמא אומרת לו "אין עוד כמוך בכל העולם". בן דווקא לא אוהב את זה וטוען שזה גורם לו להרגיש לבד ושאין עוד אף אחד כמוהו. מתפתחת שיחה בין השניים על משמעות הלבד והביחד והאם עצם היותנו אינדיבידואלים הופכת אותנו בהכרח לבודדים. מעבר לשיחה הזו לא קורה כלום בעצם. אין איזו עלילה שמתפתחת או מתח שנבנה, פשוט שיחה "רגילה" לכאורה בין אמא לבן. אני אומרת לכאורה כי זו שיחה שמתחילה משאלה נאיבית, אבל מקבלת עומק פילוסופי משהו. זה מביא אותי לנקודה הבאה – ספר ילדים? לא נראה לי...
הספר מהמם, מקסים, מרגש ועוד הרבה דברים אחרים טובים שאני יכולה להגיד עליו, אבל לקרוא לזה ספר ילדים זה נראה לי לא מתאים. אולי רק לילדים הרבה יותר גדולים. ילדים קטנים אוהבים ציורים צבעוניים עם קונטרס גבוה, שעוזרים להם להבין את הסיפור. כאן, הרישומים של רובנר הם כל כך מינימליסטיים ואינטימים וחסרי צבע ואפילו הבעות פנים, שנראה לי שזה לא ידבר לילדים הקטנים. זה מסוג הספרים שיש להם מוסר השכל מאוד מרגש ונכון ואמיתי ואנושי ואפשר לתת אותם כמתנה לילדים בוגרים וגם למבוגרים. הכתב עצמו כתוב ככתב יד ומנוקד. זה גם עיניין שיהיה בעייתי לילדים, שתחילה לומדים לקרוא אותיות דפוס ויהיה להם קשה לקרוא סוג כזה של כתב לדעתי.
מבחינת העיצוב של הספר עצמו – הוא נראה כמו מחברת. כמו משהו אישי (מה שמצטרף לרישומים המינימליסטים ולכתב היד). הכריכה והדפים שבפנים הם בצבע בז' ויש להם טקסטורה קלה כזו, כמו של מחברת סקיצות. עושה רושם כאילו יש רצון לגרום לסיפור ולספר להיות מתאים לכולם, ולכן אין שם לאמא ולילד קוראים "בן", שם שהוא גם שם כולל לכל הבנים אי שם. אפילו עצם זה שברישומים אין פנים – כל אחד יכול למצוא את עצמו שם.
יש משהו מאוד מאוד מיוחד בספר הזה. בכולו. גם בתוכן וגם בעיצוב.
כן ילדים, לא ילדים, עזבו אתכם משטויות – איך שסיימתי עם הספר הזה רצתי לחבק את הילד שלי, כדי שידע שהוא הכי מיוחד בעולם. בשבילי.
דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש
פינת העטיפה:
על העטיפה אנחנו רואים את האיור הראשון מהספר בתוספת ממש ממש עדינה של צבע אדום. שם הספר ושאר הכיתוב כתוב בכתב ומנוקד (כמו בתוך הספר). מינימליסטי ומקסים. אני גם אוהבת את הטקסטורה העדינה שיש על הכריכה.

עוד על ספרים בבלוג:
www.koalablog.co.il

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
אפס עד 12

אפס עד 12

ארנה קזין

ארנה קזין היא לסבית שיצאה מהארון בשנות ה-30 לחייה (היא ילידת 67') ואף פעם לא הרגישה שהיא רוצה להביא ילדים לעולם הזה. היא תמיד הייתה בגישה של "למה לעשות להם את זה?!". היא ובת זוגתה מיכל מחליטות להביא ילד. מיכל היא זו שנכנסת להריון וכך נולדת לה נעמי. לפנינו בעצם יומן המתאר את השנה הראשונה של השתיים או כמו שכותבת ארנה בעמוד 12 – "מה שבא לידי ביטוי ביומן שלפניכם הוא המבט המסוים שלי – לפעמים סנטימנטלי, לפעמים עיתונאי או מהורהר – על השנה היקרה הזאת. למיכל, בת זוגי, האמא בסיפור הזה, היתה זו בוודאי שנה אחרת, שונה בתכלית משלי; ולנעמי עצמה – ובכן, על השנה הראשונה שלה לא נדע כנראה לעולם. מה שנוצר הוא תיעוד של הורות מתהווה של אישה שבחרה לא להיות אמא בגופה; שחשבה כל חייה שהיא בוחרת לחיות בגפה ושאינה רוצה לגדל ילדים, ובכל זאת קשרה את נפשה בנפשה של אהובתה, ואימצה אל ליבה את ביתן. זהו תיאור של מצב חריג יחסית: אישה שאינה אמא זוכה להתבונן באמהות ובהורות (שלא לומר לתפוס את עמדת האבהות) התבוננות קרובה, מדרגה ראשונה. זהו תיאור של שיגרה. של ימים באים והולכים. של משימות קטנות, רגשות גסים, אתגרים פשוטים. תיעוד של היומיומי במובן הרגיל – גשמי ובלתי דרמטי – ביותר".

אני מקנאה בארנה קזין – היא עשתה את מה שחלמתי לעשות – לכתוב יומן כמעט יומיומי שמתאר את הדבר המדהים הזה שהוא גדילה של ילד וההתפתחות שלו בשנה הראשונה. אמרתי לעצמי שאעשה את זה ואיכשהו מצאתי את עצמי נשאבת לתוך המציאות החדשה הזו. הלילות מתחברים לימים שמתחברים שוב ללילות שמתחברים לעוד סוף שבוע ולפני ששמים לב מה קורה כבר עוברים חולפים להם כמה חודשים ולא זוכרים את ההתחלה...
זהו יומן מאוד חושפני ומאוד מאוד אמיתי. קזין מעלה סוגיות פרטיות ואישיות שברוב המקרים לא מדברים עליהן בקול רם, אותן שאלות ותהיות שצצות בראשה של כל אם וכל בן/בת זוג לאם טרייה וילד חדש – מערכת היחסים בין ההורים שעוברת טלטלות לא מעטות בעקבות הלידה, חוסר השינה, המירמור והמצב החדש, עיניין הלסביות שהיא מתחבטת בו חדשות לבקרים (איך נסביר את זה לנעמי?), הצורך להתחבר חזרה לדברים שעשינו לפני הלידה ועוד כאלה ירקות.

אין ספק שזה ספר נישתי. זה לא מתאים לכולם ולא יעניין את כולם. זה בעיקר מדבר לאימהות טריות ואימהות בכלל. אבל אני חייבת להגיד לכם שהרבה זמן לא התרגשתי ככה מספר. זה גרם לי לחוות את הכל מחדש – את הלידה, את הימים הראשונים, את החודשים הראשונים, את החרדות, את השאלות החוזרות ונשנות – האם הוא מתפתח כמו שצריך? מה הוא כבר "אמור לעשות" בגיל הזה ומה זה אומר אם הוא לא עושה את זה? למשל, ארנה ומיכל לקחו את נעמי לרופאה בגלל הקאות. גם לנו היה סיפור כזה ומצאנו את עצמנו במיון עם ילד בן שבועיים וחצי. הרופאה אמרה להן "...ההקאות, תגובת הריפלקס, יעברו בגיל 3 חודשים; הבכי יעבור בגיל 30" (עמ' 58) – כשיש לך ילד אתה מגלה שלכל הרופאים יש את אותן בדיחות. אבל זה עדיין משעשע, במיוחד כשאתה מגיע לחוץ וחרד.

גיליתי גם שמיכל ואני שרות את אותו שיר ערש לפני השינה לילדים – מזמור ליקינטון. גיליתי גם שכולנו שמחים מאוד מאוד כשיש קקי בחיתול. אף פעם לא חשבתי שאשמח כל כך למראה הדבר הזה ומסתבר שאני לא היחידה. קזין מתארת את "חדוות הקקי", אפילו כזה משפריץ עליה ומלכלך את כולה.
"נעמי צהובה. העור שלה צהוב. הלבן של העיניים צהוב. הפיפי צהוב. ורק הקקי שחור משחור. טנחנו מחכות לקקי בצבע חרדל. זו ציפייה דרוכה, משועשעת: הקקי חשוב. הקקי הוא הסימן והוא הדבר עצמו. אנחנו לומדות לאהוב את הקקי. אהבה שאיבדנו בשנים של סוציאליזציה (מיכל צוחקת עלי: היא מזכירה לי כמה אני אנאלית בשגרה; מעולם לא איבדתי את חדוות הקקי, לטענתה)".

קזין כותבת בצורה מאוד רהוטה, מצחיקה, חדה ושנונה. היא איכשהו מצליחה לדבר גבוהה בלי להשתמש בשפה מפוצצת. היא כותבת ב"לאישה", ב"הארץ", מעבירה סדנאות והרצאות – כתיבה ממש לא זרה לה וזה בהחלט מורגש. הכתיבה יפייפיה.

בגלל היותי אמא לפעוט בן שלושה וחצי חודשים כאבתי את הכאבים שלהן, התלבטתי את ההתלבטויות שלהן וממש הזדהיתי עם הכתוב. והתרגשתי. הרבה. גם בכיתי. אבל זה לא חדש...
תמיד יש משהו מנחם בלדעת שכולם עוברים את אותו דבר עם שינויים ממש ממש קלים. בין אם זה זוג הטרוסקסואלי, זוג חד מיני או בכלל הורה יחיד. הדברים העיקריים נשארים אותו דבר עם תוספות אחרות. כוווווווווווולם עוברים את זה ואצל כווווווווווווולם זה פחות או יותר אותו דבר. וזה תמיד מנחם.

דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש – כי הספר הזה עשה לי את זה בטירוף. הסייג היחיד שלי הוא שזה מתאים לאנשים מסוימים בזמנים מסוימים ולא לכל אחד. וכן – גם גברים יכולים בהחלט לקרוא אותו.

פינת העטיפה:
העטיפה צהובה ועליה איור חמוד לאללה של טל דרורי – סילואט של עגלת תינוק שרגליים ויד עם רעשן מבצבצים ממנו וצד אחד שלה נראה כמו פרופיל של בן אדם. מינימליסטי וחמוד. מאחורי האיור ישנן שורות לבנות שמדמות מחברת, רמז קטן ל"יומן" אבל עדיין לא "מאכיל בכפית". הדבר היחיד שלא אהבתי הוא הבחירה בצבע הצהוב כרקע. זה צבע בעייתי כי קשה לעכל אותו כשהוא מגיע במנות גדולות, זה קצת צורם בעיניים וקשה להסתכל על זה לאורך זמן. אני גם לא אוהבת את הקונוטציות שיש לצהוב (שנאה, צהבת וכו').

ציטוטים:
"בבידוד העירוני המסוים שלנו, בהיעדר שבט נשים אמהות, דורות של מגדלות ילדים מנוסות שסובבות אותנו עם סיפוריהן, עם ניסיון חייהן ועם חוכמתן, מצאנו ידידוּת בספרים".

עוד ציטוטים בבלוג:
www.koalablog.co.il

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
מהפכה בשמיכה

מהפכה בשמיכה

לירון פיין

אני אמא בדיוק חודש וחצי וזה מספיק זמן לדעת שנושא השינה הוא עיניין רגיש ('תכלס גיליתי את זה כבר בלילה הראשון, אבל נו מילא...). בהתחלה לא ישנים כי הבחורצ'יק "עוד לא מסונכרן יום ולילה" או איך שיקראו לזה, ואחר כך לא ישנים כי הוא פשוט מתחיל להבין מה הוא מפספס כשהוא הולך לישון ואנחנו נשארים ערים ואני באמת לא יכולה להאשים אותו. בכל מקרה, לכמעט כל מי שאני מכירה ויש ילדים מגיע שלב שבו מתחילות המלחמות על שעות השינה. יש כאלה שאצלם מתחילים להנחיל את העיניין בגיל מוקדם ויש כאלה שמחכים לגילאים יותר מאוחרים.

בספר שלפנינו טיפטף הקטן צריך ללכת לישון. מוקדם. ובלי ויכוחים מיותרים.
בהתחלה אמא ואבא מחבקים ונותנים נשיקה ואז טיפטף יוצא מהמיטה באי-אלו אמתלות – פעם אחת הוא חולם שהוא עף אל תוך הסלון ופעם אחת יש מפלצת בחדר (שעשויה מגרביים כמובן) ופעם אחת הוא אפילו צמא. בכל פעם מחזירים אותו ההורים למיטה (נשמע מוכר?) ובכל פעם הם קצת יותר כועסים ואפילו כבר לא מנשקים (גם נשמע מוכר?).

הספר הזה מתוק כמו סוכריה, החרוזים בו מקסימים, האיורים מהממים ועוד יש לכל זה פן חינוכי! מה צריך יותר מזה?
ריקי ממרן היא יועצת חינוכית, מנהלת רשת גני ילדים "קול חינוכית", המכללה לגיל הרך והאקדמיה הצעירה ורחל מעיין היא יועצת פדגוגית ומדריכת משפחות. קיצר – נראה לי שהן יודעות דבר או שניים על התפתחות ילדים ו"סיפורי טיפטף" הם חלק מסדרת "ספרי המכללה לגיל הרך" הפונה לילדים ולהורים ומשקפת עימותים הקשורים לחינוך הילד בשלבי ההתפתחות השונים (כך מהעטיפה).

עוד מילה וחצי על האיורים – מבחינתי יש משמעות גדולה לאיורים בספרי ילדים כי אנחנו מראים להם אותם וזה עוזר להם לקבל מושג על מה שקורה בסיפור ולהזדהות עם הגיבורים וכאן האיורים פשוט מעלפים. בחלק מהאיורים הרקע נראה ממש כאילו יש לו טקסטורה משלו. מקסים. הבאתי כאן כמה דוגמאות מתוך הספר על מנת שתוכלו להתרשם.

דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
טוב, האיור על העטיפה הוא אחד האיורים מתוך הספר וכאמור – מאוד אהבתי את כל הציורים אז גם זה יפה בעיני.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
שובו של שרלוק הולמס - כרך ב'

שובו של שרלוק הולמס - כרך ב'

ארתור קונן דויל

עברה בדיוק שנה מאז פרסמתי את ההמלצה החמה שלי על הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס
כשסיימתי לקרוא את הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס תקף אותי עצב שכן הולמס מוצא את מותו יחד עם יריבו המושבע פרופסור מוריארטי כששניהם נופלים לתהום במפלי הרייכנבאך. כמובן שהעובדה שמדובר בכרך א' ואחריו יגיע כרך ב' קצת ריככה את המכה... אז הנה הגיע לו כרך ב' ושרלוק הולמס מופיע לאחר שלוש שנים מאותו מקרה על מפתן דלתו של ווטסון ידידנו וגורם לו להתעלפות קטנה.

הסיפורים, כמו בכרך הראשון אינם ארוכים אבל עדיין מלאי פרטים. רמזים שמביאים אותנו למעין קתרזיס בסוף, כשהתעלומה נפתרת. אני אוהבת את התיאורים התקופתיים של העיר, של הכפרים ושל הלבוש.
אני אוהבת גם את העובדה שהולמס לא מושלם, שלפעמים ישנו איום אמיתי על חייה של אחת הדמויות והוא לא מצליח להציל אותה. הוא תופס את הפושע כמובן, אבל טיפה מאוחר מידי. יש בזה משהו שעושה אותו אנושי.

אחרית הדבר מאת דרור משעני – "אם לא אהרוג את הולמס, הוא יהרוג אותי" – מביאה סקירה קטנה של פועלו של קונן דויל ואיך היה מתוסכל מיציר כפיו עד כדי כך שאמר את המשפט שפותח את אחרית הדבר. דויל פחד שלא יתפסו אותו כסופר רציני ולכן הרג את הולמס בסיפור האחרון בכרך א' והחזיר אותו לחיים רק לאחר 8 שנים בגלל לחץ ציבורי שהופעל עליו.
כמו כן, מזכיר משעני את הספר של פייר באיאר, שיצא בשנת 2008 – "פרשת כלבם של בני בסקרוויל"- בו הוא טוען שקונן דויל כל כך שנא את הדמות שהוא עצמו יצר שהוא גרם לו לטעות ולערער את המוניטין לו כבלש. משעני מביא עוד דוגמאות לכך מהסיפורים שבקובץ זה ובאופן כללי, מציע ניתוח מעניין לסיפורים ולמערכת היחסים בין שרלוק הולמס ליוצרו.

כתבתי את זה לגבי הכרך הקודם אבל זה כמובן מתאים גם כאן – לא הייתי ממליצה לקרוא את כל הספר בבת אחת כי בסך הכל הרעיון הכללי דומה מאוד בכל הסיפורים ואם תקראו אותם אחד אחרי השני ברצף, יש מצב שתצליחו לנחש את כיוון החקירה של הולמס. הייתי ממליצה לקרוא בין ספרים, כשרוצים להתאוורר או במקביל לספר אחר. כל פעם לקרוא סיפור אחד. כמו ממתק.
הספר מתאים גם למבוגרים וגם לנוער.

דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
טוב, אני יכולה פשוט להעתיק את מה שכתבתי על הכרך הראשון ורק לשנות את הצבע מירוק לאדום...
כיאה לספר כזה, עם עבר מפואר כשלו, יש לו כריכה קשה, עם טקסטורה עתיקה משהו. הכיתוב בזהב והמינימליזם הכללי של העטיפה נוסכים בו המון כבוד. לא צריך יותר מזה. ככה זה כשאתה אייקון – מספיק לשים סילואט שלך וכולם ידעו במי מדובר. על עיצוב העטיפה אמון יקיר הבלוג אמרי זרטל שעושה עבודה מדהימה.

לינק להמלצה על הכרך הראשון אפשר למצוא כאן:
http://koalablog.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=41:%D7%A9%D7%A8%D7%9C%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%A1---%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D,-%D7%9B%D7%A8%D7%9A-%D7%90'-/-%D7%90%D7%A8%D7%AA%D7%95%D7%25A

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
מסעות

מסעות

אמיר רותם

איזה כיף! גיליון חדש של כתב העת מסמרים, שישה עשר במספר, והפעם בנושא מסעות. אושר צרוף. איזה גיליון מהמם! טוב, זה לא חדש שמסמרים עושים עבודה מעולה בכל הקשור לעיצוב, אבל זה תמיד כיף להיות מופתעת מחדש.

אז מה יש לנו כאן הפעם?

לוטרה / אליענה אלמוג – מישהי שנוסעת בעקבות אישה שהכירה באינטרנט, אישה שאמורה "לתקן" אותה באיזשהו אופן. היא משאירה מאחוריה בן זוג ושתי בנות. דווקא לסיפור הזה פחות התחברתי, הוא היה לי טיפה הזוי.

אולי נעצור באיקאה? / עדי אופיר – מספיק שיהיה השם של השוודית הסקסית הזו בכותרת של סיפור בשביל לגרום לי לאהוב אותו כבר מההתחלה. מה גם שזו שאלה שתמיד-תמיד עולה על שפתיי כשאנחנו עוברים ליד נתניה, ואני בטוחה שאני ממש לא היחידה. "אומרים שגברת שרוני מתה בשנתה" – כך מתחיל הסיפור. שני בניה מגיעים לכפר כדי לנכוח בהלוויה ומאחורי כל דמות שצצה וקשורה לגברת שרוני יש סיפור קטן של מה היא עשתה באותו היום, במקביל להלוויה. עושה רושם כאילו הלוויה זה הדבר שהכי פחות חשוב שם לאנשים, כאילו זה עוד "סידור" שהם צריכים לעשות במהלך היום.

ילד מעופף / אלישע הרכבי – סיפור קצרצר, שני עמודים כולה. אולי בעצם עמוד אחד אפילו, על ילד שרוצה לעוף. אני לא אספר לכם כי הוא פשוט כל כך קצר אז יצא שאני אספר הכל...

שיטפון / הילה עמית – יורם, לילי והבנות נעמה ויעל נוסעים לאילת לחופשה, שהיא כנראה גם האחרונה שלהם יחד כי לילי מאוד חולה. היא משתפת אותנו במחשבותיה. מחשבות של אדם שמרגיש שסופו קרב. לא פעם היא חושבת לשים קץ לחייה ולסבל שלה, אבל היא כל פעם מושכת עוד קצת בשביל הבנות. ההווי המשפחתי מתואר נפלא. מרגש.

שנגרילה / אורית רף – סדרת צילומים (אחד מתוכה מופיע גם על הכריכה). שנגרילה היא מקום מסתורי בסין שלפי הבנתי יש ויכוחים איפה הוא באמת. פירוש השם הוא – גן העדן האבוד. אם גן העדן הוא מקום מושלם אזי השם בהחלט מתאים לצילומים. יש בהם אסתטיקה מטורפת. הכל יושב במקום, אין טיפת לכלוך. מצד אחד יש נופים ירוקים פראיים ומצד שני חללים מודרניים מעוצבים בקפידה היסטרית. צילומים יפים במלוא מובן המילה. היה בא לי להגדיל כל אחד מהם לגודל פסיכי ולתלות בסלון.

פרינסס לנסיכה / עלית קרפ – זוג כפרי פשוט בשוודיה מרחיק לכת עד סטוקהולם הבירה לבזבז ממיטב חסכונותיהם על מנת לתת מתנת נישואין לנסיכה שנתקלו בה בעבר, כשהייתה ילדה, ועזרו לה למצוא את הדרך.

דיזינגוף בלוז / עמיחי שלו – סיפור על בעלת בית קפה ברחוב דיזינגוף, שבאים אליו זקנים שמפספסים את האסלה ומשתינים לה על הרצפה, היא בטוחה שבעלה בוגד בה עם נטלי-גבינה-צהובה-עם-עגבנייה או לפחות עם רבקה-ביצה-קשה-עם-מיונז, היא דואגת לבן היחיד שלה בצבא ותוהה אם היא עדיין נחשקת. בסיפור היא מתעמתת עם כל מיני חרדות שלה ולמרות כל העצב וה"בלוז" יש נקודות אור משעשעות שמבליחות פה ושם. מאוד אהבתי.

מלאה בפוטנציאל / עידית חורשי – הרהורים על מסע נקם, מלווה באיורים גרפיים. זה מעניין כי זה לא בדיוק קומיקס, זה משהו באמצע בין סיפור "רגיל" לבין קומיקס – אין את המשבצות והמסגרות המסורתיות של הקומיקס. הסיפור מתחיל עם איורים שהם בעיקר שחור ולבן ומסתיים עם הרבה יותר צבעים. אודיה, הגיבורה בסיפור, מדמיינת איך היא יורה בכל הגורמים שעושים לה רעש בעודה נוסעת בבוקר ברכבת – זה שמדבר בטלפון בקול רם, בחיילים שצועקים ובמערכת הכריזה. בתור אחת שנוסעת הרבה בתחבורה ציבורית, אני בהחלט יכולה להזדהות עם זה...

מתברר שהוליווד מתה / רון כחלילי – מישהו שהולך לחפש את עצמו בהוליווד ותוהה בינו לבין עצמו למי הוא הולך להודות בנאום שהוא ישא בסנימטק בעקבות סדרה דוקומנטרית שהוא הכין על תולדות סרטי הבורקס הישראלים לערוץ 8. הוא מתאר כל מה שעובר עליו שם והטיפוסים שהוא פוגש. הסיפור הזה ארוך במיוחד ביחס לשאר, כמעט 60 עמודים. אני מודה שלא שרדתי עד הסוף...

שיערות רבקה / אבשלום קווה – סיפור על אחיקם קישקובר. גדליה הוא אביו החורג, אביו הביולוגי נעלם כשהיה בן שלוש וחצי. הוא מחליט לעזוב קריירה מבטיחה בשייטת ועובר לצי הסוחר. הוא נשלח על ידי המנהל שלו לחפש ספינת עץ טרופה מהמאה ה-18 באנגליה. בדרך אנחנו לומדים על המשפחה שלו, על ההיסטוריה של הספנות באנגליה ועל כל האנשים שהוא פוגש בדרך, כולל בחורה מוזרה אחת.

חומש ילדות / אמנון שמוש – סיפור ילדותו והתבגרותו של המחבר בחאלב שבסוריה. הסיפור מחולק לחמישה חלקים (חומש) – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. כל חלק מספר על תקופה אחרת בחייו – ההיסטוריה של העיר, תולדות שמונת האחים שבמשפחה, חויית החמאם השבועית, נופש המשפחה המורחבת בהרי לבנון ושנות הלימוד שלו ב"כותאב". סיפור מקסים ששופך הרבה אור על הקהילה היהודית שהייתה בסוריה ועל המנהגים השונים.

בין הסיפורים ישנם צילומים בשחור לבן של עמית מן (שבאופן מרגיז לא מופיע השם שלו בגב הספר וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה עם הצילומים שמפוזרים לאורך הגיליון. זה קרה גם עם תומר קאפ בגיליון הקודם. השם מופיע על העטיפה מקדימה אבל לא מופיע בתוכן ובגב הספר – לתשומת לבכם החברים שם במסמרים). למעט שניים בכל הצילומים מופיעים אנשים שמאוד סיקרנו אותי. עיניין אותי לדעת "מה עבר עליהם" או "איפה הם היו". לדעתי לפחות חלק מהצילומים הם לא מהארץ (אולי אני טועה...), כתוב שעמית פועל גם בגרמניה וחלק מהדמויות אכן נראות אירופאיות...

לסיכום – כמו שאני תמיד אומרת (וכנראה גם אמשיך לומר על מסמרים) – כל אחד ימצא כאן משהו. אני מאוד נהנתי מהגיליון הזה, הוא מקסים לטעמי והיו הרבה דברים שאהבתי. כמובן שהעיצוב כרגיל מוקפד ויפה ומתאים לקונספט. מומלץ.

דירוג הקואלית:
ארבע וחצי קואלות מתוך חמש.

פינת העטיפה:
על הכריכה יש צילום של אורית רף מתוך הסדרה שנגרילה, שמופיעה בגיליון. זוהי פינה באיזה חדר מגורים כלשהו (או אולי מלון?), בהתחלה נראה כאילו החלון שקוף ודרכו רואים נוף אקזוטי משהו אבל בהסתכלות שניה זו נראית בכלל תמונה. אשליה. התמונה לגמרי התאימה לי לנושא הגיליון, הרגשתי שלוקחים אותי למסע.

ציטוטים:
"אני מרגישה כמו פודינג לימון שנשאר מחוץ למקרר. חמוצה ורועדת. נמסה כמעט". (מתוך לוטרה של אליענה אלמוג)
ציטוטים נוספים בבלוג - www.koalablog.co.il

מסמרים מס' 16
גיליון בנושא מסעות
כותבים שונים
עורך ראשי: אמיר רותם
מוציאה לאור : נועה גלר דנצינגר
אתר מסמרים - www.koalablog.co.il

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
סיני על אופניים

סיני על אופניים

אריאל מגנוס

גזענות יכולה להיות מאוד מצחיקה אם לא מנסים להיות פוליטיקלי-קורקט כל הזמן. מי מאיתנו לא שחרר פעם בדיחה על פרסים או רומנים או פולנים או, רחמנא ליצלן, ערבים? כולנו חוטאים בזה פה ושם ולכן זה גם אולי לא "פוליטיקלי קורקט" להגיד שהספר של אריאל מגנוס הוא פשוט מצחיק.

צעיר ארגנטינאי בשם רמירו ולסטה נחטף מהשירותים בבית המשפט על ידי לי, פירומן סיני המכונה "גפרורון" שמואשם בהצתת כמה חנויות רהיטים. הוא מוצא את עצמו בלב הרובע הסיני של בואנוס איירס, מוקף במשפחה סינית ובמנהגים סינים. בהתחלה הוא די עסוק בעצמו ובאיי-פוד שלו (שאו-טו-טו נגמרת לו הסוללה ואין לו איך להטעין אותו) ומנסה לא להשתעמם בצורות שונות ומשונות. באיזשהו שלב הוא מגלה שאף אחד לא באמת מחפש אותו וחושב עליו ותכלס' גם לא כזה לחוץ לו לחזור למקום שממנו הוא בא והוא מתחיל להיפתח לאנשים שסביבו. לסינים, זאת אומרת.

במשפחה שהוא חי בה יש סבא, ילד ואמא ועוד שני סינים (עם כינור גדול?), צ'או ופן שמבשלים אורז כל היום. כבר מזה אפשר להבין שהספר מלא סטריאוטיפים – "צ'או פו" הוא שם של מנה סינית במסעדות סיניות, שכולנו כבר יודעים, גם בלי להיות בסין, שהאוכל שם הוא המצאה של האמריקאים ולא של הסינים, וכמובן – זה היה ברור שסינים יכינו אורז – אלא מה? ורצוי מטוגן אם אפשר. יש אנשים שזה יפריע להם אבל אני משוכנעת שזו לא כוונת המשורר. אריאל מגנוס לא גזען, הוא פשוט ציני ומפוצץ בהומור שחור. כמוני. אולי בגלל זה הספר הזה הצחיק אותי כל כך. יש כאלה שיגידו שזה עושה אותו "ספר לא רציני" אבל באמת שזה לא הפריע לי ולא הרגשתי ככה. זה בא לי טוב.

זה ספר קליל, עם פרקים קצרים, שלא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות. אפשר אפילו לקרוא אותו בין ספרים או במקביל לספרים אחרים כי אין איזו עלילה שקשה לעקוב אחריה ואפשר לקרוא כל פרק בפני עצמו גם בלי שזוכרים מה בדיוק היה בפרק הקודם או בזה שלפניו. הוא צוחק על הכל ועל כולם וכן, גם על יהודים. אבל בהיותו יהודי במקור – מותר לו, לא?

ובנימה קצת יותר רצינית – אפשר ללמוד מהספר הרבה על התרבות הסינית ועל המנהגים בכלל ועל המנהגים של המהגרים הסינים בארגנטינה בפרט.
בהחלט ספר חמוד ומשעשע, לא מעמיק ומתאים לתקופות שרוצים "לאוורר" בהן קצת את הראש ולא לחשוב יותר מידי.

דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש – כי אני חולה על ציניות

פינת העטיפה:
אני קצת מסויגת בעיניין העטיפה...אני לא ממש אוהבת אותה. קודם כל היא צהובה, שגם זה סוג של סטראוטיפ. רואים מטוסים אדומים, רכבת אדומה (קריצה לקומוניזם?), השילוב של האדום והצהוב כמובן מזכיר את הדגל הסיני. יש לנו גשר עם שלט בכיתוב בסינית וברקע מגדל מגורים שנראה מתאים לאיזור של שיכונים. אה! ויש כמה אנשים ערומים שרצים עם הגב אלינו. לא כל כך הבנתי את כוונת המשורר ואז הסתכלתי בתוך הספר ומסתבר שזו יצירה שקוראים לה "שעטה קדימה" של צ'י פנג – סיני אני מניחה? זה כנראה ההקשר היחיד מבחינתי כי אני לא רואה כל כך קשר בין האימג' ובין הסיפור, אבל תמיד יכול להיות שאני מפספסת משהו. אהבתי יותר את העטיפה המקורית שבה רואים חזית מסעדה עם שם בספרדית שהפירוש שלו "כולם מרוצים", מי שיקרא את הספר יבין את ההקשר כבר...

לציטוטים והמלצות נוספות:
koalablog.co.il

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
מה שנשאר

מה שנשאר

אלי עמיר

טוב, לכאורה יש לפנינו סיפור בנאלי – בן אדם חי חיים שגרתיים של עבודה ונישואים עד שעובר עליו אירוע טראומטי מסוים שגורם לו לחשוב מחדש על הכל. אני מאמינה שרובנו היינו במקום הזה בשלב כזה או אחר של החיים. לרוב זה קורה כשאתה מרותק למיטה ויש לך את הזמן לחשוב פתאום על כל מה שעשית בחיים, לגלות שזה לא מעט ואז להבין שאפילו שזה לא מעט, זה לא בדיוק מה שרצית, לא בדיוק מה שאיחלת לעצמך. ומהנקודה הזו מגיע בדרך כלל שינוי. זה המקרה הטוב כמובן. במקרה הפחות טוב, אתה מבריא וממשיך בחיים שלך ושוכח שעבר עליך בכלל משהו...

דניאל הוא בשנות החמישים לחייו. הוא נשוי לניצה. אין להם ילדים והיא מאשימה אותו בזה, למרות שעשו בדיקה שגילתה שדווקא היא העקרה מבין השניים. אפשר להגיד שהוא משגשג מבחינת הקריירה (שותף בחברת אחזקות), ולא חסר לו כסף. הוא רצה להיות עשיר – והוא הגשים את זה.

והנה, ביום בהיר אחד, לוקה דניאל בהתקף לב. את הלב שלו, כאמור, לא ממש מעניין כמה כסף יש לך בבנק או חיי הנישואים השגרתיים שיש לך, גם אם לא מוצלחים במיוחד. מה שכן מעניין את הלב שלך – זה שיש רגשות שאולי אתה מדחיק כבר הרבה זמן. וזה מה שדניאל עושה בזמן שהותו בבית החולים – חושב ומכה על חטא. חדרו בבית החולים מלא בדמויות צבעוניות שונות ומשונות, שגם הן, כל אחת בדרכה, עושה חשבונות נפש לעצמה.

דניאל מספר לנו את סיפור חייו ואת הדרך הארוכה שעבר משכונת המצוקה שגדל בה ועל הטעויות שעשה בחייו. מעל לכל אלו הכי מורגשת היא האהבה הגדולה שדניאל מרגיש שפספס, סוג של "אהבת חייו" – אביגיל. לאביגיל יש בכלל בן זוג קיבוצניק – דובי, שבו היא בוגדת עם דניאל מפני שדובי לא נמצא הרבה בבית ומגיע בעיקר בסופי שבוע. אביגיל הזו היא פסיכית לא קטנה ולא פעם עיצבנה אותי במהלך הקריאה... כל הקשר ביניהם הוא סוג של רכבת הרים, פעם גבוה גבוה ופעם נמוך יותר מים המלח וכמובן מתובל בהרבה סצינות ודרמות (מהצד שלה, כמובן).

הדמות הנשית הנוספת היא ניצה, אישתו של דניאל וגם היא קלאפטע לא קטנה (היה כל כך קשה להכניס איזו מישהי נורמלית לסיפור הזה??). היא קרייריסטית, דעתנית, מעריצה של הפנתרים השחורים ופעילה חברתית רצינית. בקיצור – שתי הדמויות הנשיות העיקריות בספר לא היו ממש לטעמי. כל אחת מהן מייצגת דברים שאני לא אוהבת ומעצבנת מאוד בדרכה.

זהו הספר הראשון שאני קוראת של אלי עמיר ואמרו לי שדווקא הוא הכי פחות טוב, אין לי ממש למה להשוות אבל אני בהחלט יכולה להגיד שעמיר כותב מצוין. למרות שהעלילה עצמה היא די בנאלית וזה סיפור שכבר קראתי הרבה פעמים (הראשון שעולה לי לראש הוא שנת הארנב של ארטו פאסילינה), הכתיבה השאירה אותי עירנית לכל אורך הספר ובשורה התחתונה – ממנה הכי נהנתי.

לסיכום – זהו ספר קליל, לא מתיימר יותר מידי, שעוסק במחשבות שעוברות לנו בראש לפעמים והרצון שלנו לממש את עצמנו ולהגיע לנקודה מסויימת בחיים שבה אנחנו אומרים – "הנה, זה בדיוק מה שרציתי" ולא להסתכל אחורה ולהצטער על דברים שנעשו או לא נעשו.

דירוג הקואלית:
שלוש וחצי קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
על העטיפה אנחנו רואים דמות של בחורה אוחזת בלון אדום בגבה אלינו. היא עומדת בתוך שדה של פרחי בר וברקע אנחנו רואים משהו שנראה כמו ירושלים. האימג' עצמו באמת מקסים, אבל אני לא ממש מבינה את ההקשר לסיפור שלנו מלבד היותה של ירושלים ברקע, שהיא הזירה העיקרית להתרחשויות בספר. שם הספר הוא "מה שנשאר" וכל פעם שהסתכלתי על העטיפה שאלתי את עצמי – "מה ישאר מהאימג' הזה אחרי שהבלון האדום יעוף?", כי הוא נראה כאילו הרוח עומדת לקחת אותו כל רגע, כמו הרבה דברים שבריריים בחיים האלה.

ציטוטים:
"נישואים הם משכנתא שלא נגמרת, ואת הריבית שלה צריך לשלם כל החיים".

"לאן נעלם כל זה, תהיתי עכשיו, למה לא נשמרה האהבה. כל החיים אנחנו רודפים אחריה, וכשהיא בידינו היא נשמטת מבין האצבעות, ואיננו זריזים מספיק להתכופף ולהרים אותה מין הארץ".

"חלפו שבעה ימים ושבעה לילות, שבוע שלם, יותר מין הזמן שנבראו בו השמיים והארץ, ואילו בינינו רק חושך על פני תהום".

עוד ציטוטים והמלצות בבלוג:
www.koalablog.co.il

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קואלית
אשה אחת נפלה

אשה אחת נפלה

אילן עמית

זהו הספר הראשון בסדרת "הספרנית" של הקיבוץ המאוחד, אותה עורכת הסופרת יהודית קציר. זו נראית כמו התחלה בהחלט מבטיחה לסדרה ומאוד מסקרן לראות מה יהיה בהמשך.

נתחיל מהעובדה שמדובר בספר מדכא. אני לא מתכוונת להשלות אתכם. כשכל פרק הסתיים הוא השאיר אותי בתחושה כבדה ועצובה. כל פרק הוא מעין סיפור קצר שבהחלט יכול לעמוד בפני עצמו (שמונה במספר), ומסופר מפיה של דמות אחרת. כל הדמויות קשורות ביניהן בקשרים משפחתיים כאלה ואחרים. בעצם מדובר בסיפורן של שתי משפחות על דורותיהן - משפחה אחת היא המשפחה של אסתר, שהיא גם הפרק הפותח את הספר והמשפחה השניה היא של מקס, אחיה. בכל פרק, ולכל דמות יש קטסטרופה אישית משלה.

בפרק הראשון אסתר, דיירת בבית אבות, נופלת במקלחת ועוברות עליה כמה שעות של יסורים בזמן שהיא שוכבת על רצפת חדר האמבטיה וממתינה שימצא אותה האח שיבוא לבדוק למה היא לא עונה לטלפון. אלו שעות ארוכות וכואבות שבהן היא נזכרת בקטעים מסיפור חייה וכך אנו מתוודאים לנפשות השונות במשפחתה. כבר בפרק הראשון אנו מגלים שבין אסתר ומקס היה גילוי עריות שנמשך כמה שנים ונפסק רק כשאסתר החליטה להקים משפחה. מקס נפגע מהעיניין והקשר בינהם נותק. כך בעצם נוצרו שתי משפחות, שאין ביניהן קשר.
לאסתר יש שני ילדים – מיכל ודוד וגם להם שני ילדים. יש הרבה נגיעה באלמנטים של מחלות נפשיות וכולם תוהים כל הזמן אם ה"גנים" האלה יעברו הלאה. לדוד הייתה בת נוספת, שהייתה לה מחלה נפשית מסוימת, שבסופו של דבר הביאה אותה להתאבד בקפיצה מהחלון וכולם חרדים כל הזמן שמא ה"מחלה" הזו תעבור הלאה לילדים אחרים ואיפה תצוץ ה"הפרעה" הזו שוב.

יש כאן סוג של בדיקה – איך אסונות משפיעים על המשפחה ככלל ועל היחידים במשפחה? ובכלל, יש כאן דיבור נרחב על משפחתיות, איפה המקום של כל אחד בתא המשפחתי ואיך משפחה יכולה להיות מחזקת, בדיוק כמו שהיא יכולה גם להחליש.

אין ספק שיש כאן סוג של טלנובלה, כי יש כאן הכל – גילוי עריות, התמודדות עם סרטן, מחלות נפשיות, תאונת דרכים קטלנית – you name it– וכמו שאמרתי – בעיקר דברים לא כל כך טובים. אין הרבה נקודות אור בספר הזה, אבל בכל זאת נמשכתי לקרוא אותו. הכתיבה רהוטה, על אף שמדובר בספרו הראשון של אילן עמית (אבל משיטוט מהיר ברשת מגלים שכתיבה לא זרה לו) ויש סוג של מתח שנשמר לאורך הספר כי באמת לא ידעתי מה עוד יכול לקרות שעדיין לא קרה... הפרקים לא ארוכים וגם הספר עצמו לא ארוך במיוחד וזה מקל על הקריאה, במיוחד כשמדובר בנושאים כבדים מעין אלה.

אני מאוד אהבתי וממליצה, למרות שיש סיכוי שלא הייתי ניגשת אליו עכשיו אם הייתי מודעת לתוכן הקשה שלו, אבל ברגע שהתחלתי כבר לא יכולתי להפסיק.

דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
מצד אחד אני לא כל כך אוהבת את העטיפה ומצד שני היא מאוד מתאימה לספר. ככל שאני מסתכלת עליה יותר – אני מבינה מה ניסו להעביר לי. פשוט האימג' עצמו הוא לא נעים, אבל כל הספר הזה הוא לא ממש נעים אז זה דווקא מתאים. רואים צילום ישן של אישה, מסוג הצילומים שעוברים במשפחה, שמישהו השחית אותו וצייר עליו משקפיים ושפם – זהו אקט שבדרך כלל מבטא סוג מסויים של כעס, אפילו אם הוא נעשה בידי ילד, את זה כל פסיכולוג יגיד. וזה מסתדר עם כל המטענים שהמשפחות האלו סוחבות על גבם. הצילום כאילו גזור ומודבק מחדש על משהו שנראה כמו קיר או גדר מברזל, מלוכלך ומקושקש בגרפיטי (עוד אלמנט של השחתה?) – דווקא את הקטע הזה פחות הבנתי. אבל כמו שכבר ציינתי – עולה מהעטיפה תחושה מאוד לא נעימה וכנראה שזו הייתה "כוונת המשורר", יש אסטתיקה מסויימת בחוסר האסטתיקה שלה.



"קלרה שנאה סחבת, היא פעלה מהר ובחדות, וכך גם הלכה לעולמה. אפילו המוות חשש ממנה ולקח אותה בחופזה, נבוך ומתנצל כבריון בעל מצפון".

ציטוטים וסקירות נוספות בבלוג:
www.koalablog.co.il

לפני 15 שנים•קואלית

ביקורות נוספות על "האי הירוק, המקרר ואני"

האי הירוק, המקרר ואני

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

****



בימים הבעייתיים האלה, נדמה לי שאני לא היחיד שאמונתו בעולם ובאנושות הולך ומתערער. למי יש כוח לחשוב על מעשים טיפשיים, על רוחב-לב, על הכנסת אורחים או על סתם טוב ויופי ואנושיות כשכל הדברים האלה מצטמצמים לכדי כמה שורות משעשעות בפייסבוק פעם ביומיים, בעוד ששאר הדם, האש ותמרות העשן תופסים את כל מרחב הראייה ומזנבים בכולנו לעוד לילה של שינה טרופה במקרה הטוב?
ובכל זאת, לכמה שעות, הצלחתי להוריד את הראש מבריכת השחייה הקקופונית שמקיפה אותי אל תוך השקט האופטימי שבתוך המים המאלחשים של הספר הזה. מתישהו, זה ברור, אצטרך להוציא את הראש ולחזור למציאות, אבל למה לא לטוס בינתיים על כנפי הדמיון לאירלנד הירוקה והקרירה ולהעמיד פנים שלא הכול חייב להיות רציני כל כך?
טוני הוקס הוא קומיקאי בריטי שערך התערבות שיכורים אמיתית לגמרי באיזה לילה הלום-שתיה, ובה הוא מתחייב להקיף את אירלנד בטרמפים בתוך חודש, עם מקרר. למה? ככה. זאת התערבות. היא חסרת תכלית. אלא שכאן, שלא כמו בסיפור המומצא "מסביב לעולם בשמונים יום", אין אינספקטור פיקס שמנסה למנוע מהפיליאס-פוג החייכן ומפספרטו המקרר שלו להשלים את המסע, כך שמדובר אמנם במשהו טיפשי נורא אולם כדרכם של דברים טיפשיים מהסוג הזה, רק טוב יכול לצאת מהם.
במסע, כצפוי, יש הרבה עליות ומורדות (הייתי כותב תרתי משמע אבל כבר הבנתם את זה לבד), וטוני זוכה לפגוש בעיקר את הצד החיובי של הארץ החייכנית ומסבירת הפנים הזאת, ותושביה החביבים, השיכורים-קמעא ומכניסי האורחים. כשאתה עושה משהו טיפשי באמת, נראה שבני-אדם לכל היותר ירימו גבה, אבל רובם ישמחו לתת כתף, פשוט כי זה מחבר אותם למקום הנחבא הזה שיש לכולנו במעמקי הנשמה, המקום הנאיבי, המאמין, המחבק, המשחרר, האינפנטילי והאוהב. האנושי. כי חלק מלהיות אנושי, מסתבר, זה גם לעשות דברים מפגרים. אלוהים עדי, שהאירועים הטובים ביותר שחוויתי בחיי, היו אלה שבהם "שיחררתי" והייתי אידיוט. לפעמים אני רוקד בסלון עם הילדים בתנועות מפגרות (כאילו אף אחד לא רואה, ובאמת אף אחד לא רואה) לצלילי שירים איומים בגלגלצ, ואחת מנקודות השיא בחיי הנישואין שלי היתה בצהרי יום אחד שיצאתי עם אשתי החביבה למרפסת וערכנו ספונטנית קרב יריקות של חרצני-קלמנטינה. חבל שהצד הרציונלי, זה-שבשליטה, ההורי, המציאותי, המבוגר ובעל ההומור-עד-כאן שלי משתלט לרוב על הגוף וקובע מה צריך לעשות. אני מעדיף לצחוק עד שכואבת לי הבטן. אז למה?
הספר עצמו לא רע. הוא יותר שלושה כוכבים מאשר ארבעה, אבל על החיוביות הבלתי-מתאמצת אין לי בעיה לתת לו עוד אחד. אפשר לראות את זה כתרומה שלי לאופטימיות הקוסמית. כאילו אני לקחתי את טוני טרמפ באחד הפיתולים. אני מקווה שהייתי עוצר לו אילו הייתי חולף על פניו בכביש, בגשם, עם הטויוטה וורסו מרוצפת הבמבה שלי.
טוני הוא איש חיובי בהחלט, אבל למרות שזה סיפור אמיתי, אני מרגיש שהוא נשאר קצת שטוח מדי וכמעט שלא הצליח לגרד תובנות אמיתיות מהחודש הכל-כך טעון פוטנציאל שעבר עליו, כל מה שיצא זה מין סיפור אנשים-טובים-באמצע-הדרך כזה, למעט פעימות שיא זעירות של אירועים יוצאי דופן כמו הטבלת המקרר והענקת שם ("סאיורס" - חירות בגיילית-אירית מקורית), או גלישה של המקרר על גלשן גלים. לא הצלחתי אמנם לצחוק או להתרגש ממש, אבל מצד שני גם לא הרגשתי שדוחפים לי מסרים עלק-חבויים כמו שקרה ב"המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי".

החסרת פעימת-הלב היחידה שלי במהלך הספר, קרתה בעמוד 208. טוני הוקס עומד מחוץ לפאב של מאט מולוי עם כמה חברים-לרגע בעיירה ווסטפורט, אירלנד, כשכוסות בירה בידיהם, ממש לאחר ש"הטבילו" את המקרר, והם חוגגים את המאורע ומעניקים לו תעודה ועליה התאריך - ה-20 למאי 1997. רגע, התאריך הזה מוכר לי, חשבתי. זינקתי מהמיטה למדף של היומנים שלי מפעם, וביניהם יומני המסעות מחו"ל. דיפדפתי במהירות. ב-19 למאי 1997, רק יום אחד לפני ההטבלה של סאיורס, עמדתי ביציאה מווסטפורט, אירלנד, לאחר לילה של שתיית גינס והתהוללות במסיבת רווקות מקרית, והנפתי את האצבע כדי לקבל טרמפ. בלי מקרר. מסתבר שבתוך ארבעת הימים הבודדים בחיי שביליתי באירלנד, ליום אחד הייתי פחות ממאתיים מטרים מהפאב של מאט מולוי, שבחדר מעליו ישנו טוני הוקס והמקרר שלו. מה אתם אומרים על זה?

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
האי הירוק, המקרר ואני

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

תודה רבה, נתי ק. על ביקורת שכיוונה אותי לספר המקסים הזה, שהעביר לי שעות בשמחה ובצחוק ואיפשר לי גם להרהר ביתרונות חסרי הרייטינג של חיי הרגע, בעמים שהמנטליות שלהם היא אהבת המוסיקה, הבילוי והצחוק, נכונות להתידדות מהירה עם אנשים זרים, חיבה לאלכוהול ונכונות להנות בלי החשש "לצאת פראייר".

טוני הוקס הוא סטנדאפיסט בריטי שהשתכר לילה אחד כלוט ומצא עצמו בבוקר עם הנגאובר בממדים אפיים ופתק חתום על ידו המאשר השתתפותו בהתערבות לחצות את אירלנד בטרמפים עם מקרר...למרות שהיה ער לעובדה שטענת "אי שפיות זמנית" תוכל להוציא אותו מההתערבות הנמהרת, החליט בכל זאת לבצע את מה שאמר שיעשה, טס לאירלנד, קנה מקרר (ועגלה עם גלגלים חזקים...) והתחיל את המסע הגדול של חייו, עם חששות בגודל המתאים למשימה, מפה וסוג של חוש הומור שהוא מולד, כך נראה, לתושבי הממלכה מאוחדת, ומצליח לגשר על משברים וקושי. בדרך מקרה אחת משיחות הטלפון הראשונות שלו באי נעשית לתוכנית רדיו שמגישיה אוהבים לדווח על הרפתקאות משונות. אחרי שגייס כסוי תקשורתי - שהיה הנכס העיקרי שלו במסעו - טוני הוקס התחיל את מסעו באירלנד.

במהלך שלושה שבועות ויומים למד הוקס - שהיה בעל דעה קדומה על האירים כמו בריטים רבים - להעריך ולהתפעל מהגישה החיובית של תושבי האי הירוק כלפי אנשים המחוייבים למעשים שאין להם סיבה. אנשים שלא הכיר עצרו לו (אפילו בפיאט פונטו...) וחיכו בסבלנות שיעמיס את המקרר. זרים הציעו לו לינה ואפילו ארוחות חינם...המקרר שלו נמלא בכתובות ואיחולים של אנשים שפגש בדרכו, אנשים זה מקרוב פגש לקחו אותו לסיורים באזורים בהם עבר (למרות שמן הראוי לציין שסיורים תיירותיים היו מיעוט. רוב המסע היה מפאב אל פאב. מה שעולה מהסיפור הזה הוא שיש באירלנד המון מהם ואם מגיעים לישוב המונה 213 בני אדם - כולל התינוק שנולד אתמול - יהיו בו לפחות 42 פאבים לבחירה...)

אהבתי מאד את הספר. הסופר אינו מתייחס לעצמו ברצינות יתרה, הוא צנוע מספיק בשביל לאפשר לקוראיו להגיע לבדם לתובנות, שבינהן ההבנה שהחיים קצרים מדי בשביל לעשות רק מעשים הגיוניים שתכליתם תסבר את האוזן. לפעמים איזה מעשה נטול תכלית יאפשר להכיר ואף לאהוב המון אנשים זרים שאינם חולקים איתך שום דבר משותף, פרט לאהבת החיים והאדם.





הוצאת "הקיבוץ המאוחד" פנתה למעצב/ת ספרים צעיר/ה וביקשה ממנו/ה שייעצב עבורה ספר שאינו דומה לשום ספר אחר. המעצב/ת הצעיר/ה קיבל על עצמו את האתגר. בחלק התחתון של כל עמוד הוא הוסיף "האי הירוק, המקרר ואני" באותיות מודגשות ועם קו תחתי לתוספת הדגשה. מתחת הוא ציין - בפונט קצת יותר קטן - "סיפור אמיתי". מספרי העמודים מוקמו בצידו הקיצוני של כל עמוד, במרכז. כדי שהקורא לא יוכל להחמיץ אותו בזווית העין ויחזור ויבדוק מפעם לפעם, על חשבון רצף הקריאה...להדגשת הייחודיות פוזרו שגיאות כתיב, דפוס, הגהה, פחות או יותר בכל עמוד. אני מניחה שההוצאה רצתה לבדל את עצמה מהוצאות אחרות, ברוח הימים האלה, והצליחה מעל המשוער.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•yaelhar
האי הירוק, המקרר ואני

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

בציר הדמיוני שניתן למתוח בין אמבה למטיילת מקצועית אני נמצאת קרוב יותר לאמבה. יותר מדי קרוב.
בלבי ובדמיוני אני נוסעת הרפתקנית, אבל רק בלבי ובדמיוני, ולכן המסר המופיע על הכריכה - "מומלץ למועדון מנויי מסע אחר" עלול היה להרתיע.
אני לא שייכת למועדון המצוין הזה. קרבה מופרזת לחבריו עשויה לגרום לי לדקירת החמצה שתעלה בעוצמתה אפילו על דקירת האשמה המתעוררת למקרא דיון אקראי של "באופן טבעי".

למרבה המזל אני שייכת למועדון המצויין של חברי סימניה וכך קראתי את המלצותיהם של דובה, נתי ק., yaelhar ואלון (לפי סדר כתיבתן) והתגברתי על הרתיעה הטבעית מספר מסע תיעודי.
טוב שהתגברתי. הוא אמנם ספר מסע תיעודי אבל זה לא העיקר.

הייתי יכולה למצוא קשר רופף בין הסיפור הזה לפסח, בהחלט יש בו אלמנט של יציאה מעבדות לחירות, אבל למה להתאמץ למצוא קשרים רופפים? בשנה שעברה, לפני פסח, קראתי את חמדת. שם הקשר הדוק לחלוטין.
החסרון, היחיד לדעתי, של הספר הזה הוא שפה ושם מחברו מתאמץ למצוא קשרים רופפים.

טוני הוקס (שלרגע בלבלתי אותו עם הסקייטר האגדי) הוא סטנדאפיסט ולכן הוא חייב להצחיק כל הזמן וכשמשהו נמצא שם כל הזמן מפסיקים בדרך כלל להרגיש אותו. התמזל מזלו של טוני להיוולד בבריטניה הגדולה ולכן רוב הזמן הצחוקים מצחיקים, לפחות אותי ואפילו בקול רם, אבל לפעמים הוא עושה את מה שסטנדאפיסטים נוטים לעשות ותופר את מסמר הערב שלו, בתפרים גסים, לסיפור זורם ומשעשע.
כאמור זה רק פה ושם.
מכל שאר הבחינות זהו ספר אינטליגנטי, מצחיק וקליל, ספר מרפא קלאסי שהעביר לי מצוין את "היום שאחרי" והמסקנות הפשוטות הנובעות ממנו יכולות לשמש כמדריך מצוין לחיים, למרות פשטותן והקושי המעשי ביישומן. מלבד המסע הנפלא עם המקרר, זהו מסע נפלא ל – 1997, כשהויראליות הנכספת הושגה על ידי שיחה יומית עם שדרן רדיו. עברנו כברת דרך מסוימת.
עם כל זאת, עיקר קסמו של הספר בעיני הוא זירת ההתרחשות שלו – אירלנד.

בכל מה שנוגע לאירים אני משוחדת. בשל נסיבות חיים משונות, לגמתי גינס בחברת אירים, אנגלים ווולשים עוד בטרם יבש החלב על שפתי ובטרם הגיעה אלינו בשורת מולי בלום. המבטא והמוזיקה פשוט עושים לי את זה (גם מפיו חסר השיניים של שיין מקגואן) ואירלנד היא בהחלט אחד המקומות שלבי ודמיוני נוהים אחריהם.
נראה לי שגם מי שמטבע הדברים לא מחפש ארץ מסוכסכת (יש לנו ארץ למה עוד אחת?), עם תרבות שתייה ענפה ויסודית, לא יוכל לעמוד בפני הקסם האירי שנובע מכל דף בספר הזה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•dushka
האי הירוק, המקרר ואני

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

שנה לאחר החתונה יצאנו בן זוגי ואני לטיול ירח דבש באירלנד. שבוע קסום באי בעל חמישים גוונים של ירוק. המזג אוויר של תחילת ספטמבר היה מושלם, ברדיו התלוננו על בצורת פתאומית שפקדה אותם – ארבעה ימים רצופים ללא גשם והמוזיקה הנפלאה השלימה את האווירה. דבר יחיד העיב קצת על הכיף – הכבישים. מילא כבישים צרים ולעיתים אף לא סלולים, אבל למה לנהוג בצד הלא נכון של הכביש?
לקח לנו קצת זמן להשתלט על העניינים, לבן זוגי על הנהיג ולי על הניווט (מודה שלי לקח יותר זמן:-)). ביום השני לטיול היינו בדרך מלימריק לקורק והתבלבלנו קשות. הגענו לסוג של שביל חקלאי בלתי סלול באמצע שום מקום. דוממנו מנוע, פתחנו חלונות והרכנו את ראשנו מעל המפה. לפתע, ריח עז פרץ לתוך הרכב וכאשר הרמנו את ראשנו לבדוק מה פשרו, צרחה נפלטה מפינו – ראש כתום, שעיר במיוחד מכל צדדיו היה תקוע עד הכתפיים בחלון של הפורד השכורה שלנו. נצמדתי לבן זוגי בבעתה וחשבתי שהנה בא הסוף – חטיפה, שוד מזוין ומה לא עבר בראשי. אך הסוף לא הגיע. מתוך הזקן הכתום נשמע לפתע קול ידידותי שדיבר בשפה שחשדנו בה כאנגלית, אם כי לא הצלחנו ללאמת את ההשערה הזו. הראש הצביע על המפה והמשיך לברבר בשמחה ושנינו פשוט לא הצלחנו להישאר יותר ברכב מפאת ריח האלכהול שמילא את כל החלל והתגבר עם כל צליל שיצא מפי חברנו החדש.
יצאנו מהרכב, פרשנו את המפה על מכסה המנוע וציירנו עיגול מסביב לקורק. האיש, שהצלחנו לבסוף לפענח את שמו - ויל, הצביע בביטחון רב על המשך השביל ופתח בהסברים: לפט, רייט, רייט, ראונד, לפט, לפט וכו' במשך מספר דקות. בהינו בו באי אמון, אך הוא חזר על כל הסיפור עם בטחון עוד יותר גדול ועם חיוך מאוזן לאוזן (אם ניתן למצוא אוזניים בערמת השער המפוארת ההיא). לאחר שהשתכנע כי הבנו את הדרך, הוא חיבק את בן זוגי ואותי חיבוק חם (אולי קצת חם מדי) וחברי והלך לדרכו, מתנדנד ובדרך נס נשאר על הרגליים.
ההוראות היו מדוייקות להפליא ולקראת ערב הגענו לקורק. כאשר נכנסנו לפאב השכונתי ליד הצימר ששכרנו, הבנו מה היה הריח שעמד לנו באוטו עוד זמן רב – וויסקי והרבה. הניחוח הזה, יחד עם מוזיקת שיכורים אירית ילווה אותנו תמיד כשנזכר בטיול המדהים ההוא.

טוני הוקס, סטנדאפיסט אנגלי מתערב עם חבר אחרי ערב של שתייה מוגזמת שיצליח לחצות את אירלנד בטרמפים... עם מקרר!
נשמע הזוי? אכן טוני עובר חוויה הזויה יחד עם המקרר שלו ומתעד את המסע בספר משעשע, מסקרן ובעיקר כזה שגורם לי לגעגועים למצוק שאימצתי בבארן, למנזר קילמור אבי בקונמרה לפאבים בגאלווי, קילקני ודבלין וכמובן לנופים הפראיים של צוקי מוהר, טבעת קרי וקילארני.
בתוך המסע שלו מצא טוני, הבריטי הקפוץ, את היכולת ליהנות מכאן ועכשיו, ללא תכנונים מוקדמים, לקחת את החיים באיזי וכמובן לשתות עוד כוס של בירה. אם מתוך שכרות או אם מתוך רגע של צלילות הוא אף מצא ב"מסע המקרר" אלגוריה לחיים:
"...מדי יום התמודדתי עם כמה וכמה ברירות, שאחדות מהן היו קלות ואחרות קשות יותר. הוא הדין לגבי החיים. למדתי לא לדאוג; למדתי איך לבחור בין הברירות ולהניח לדברים לקרות. על-פי-רוב הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר וכאשר לא היה כך – כמו הלילה הנורא באכסנייה – תרם הקושי לגיבוש האופי. לא הייתה דרך שגויה ודרך נכנה שביניהן היה צריך לבחור, אלא רק דרכים שונות, ואת הכיוון שאליו הובילו הכתיבה הגישה הכללית שננקטה כלפיהן. נראה לי שכך נכון גם לגבי החיים." עמ' 274

אהבתי מאוד את התיאור של הבארן, אזור הכי יפה (לפחות בעיניי) של אירלנד:
"הבארן – השם נשמע לי מוכר. קראתי על האזור הזה. מאה וחמישים קילומטרים ריבועים של אבן גיר אפורה מגולפת שעוצבו על ידי התמוססות קרחונים, רוח וגשם. מודד, שנשלח בידי קרומוול ב- 1640 לערך תיאר את המקום כ"אזור פראי, שאין בו די מים להטביע אדם, ולא די עצים לתלות אותו ולא די קרקע לקבור אותו." עמ' 243

הספר מומלץ מאוד ובעיקר מומלץ ללוות את הקריאה בכמה וכמה שירי עם איריים כמו למשל השירים האלה, שאני אוהבת במיוחד:

Donegal Danny של The Dubliners
http://www.youtube.com/watch?v=02RJB663LKg

Leaving Liverpool של The Pogues
http://www.youtube.com/watch?v=WnTmVirM8sY

או ה- Whiskey in the Jar הישן והטוב:-)
http://www.youtube.com/watch?v=8eOIU9ekSMk

דבר אחרון, לאור הדיונים שהיו כאן לאחרונה בטעויות הגהה בספרים – מי שמצליח לסיים את הספר הזה מבלי לדפוק את הראש בקיר בגלל השגיאות כמעט בכל משפט, יוכל לחיות בשלום עם כל ספר אחר. הוצאת "הקיבוץ המאוחד", הוצאה איכותית לכל הדעות... ועדיין גם הם נופלים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
האי הירוק, המקרר ואני

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

"זה מקרר? כן. אתה נוסע איתו בטרמפים סביב אירלנד? כן. הו, הרי זה מעשה ללא כל תכלית! אבל זה רעיון מצוין לעזאזל!" "יכולת למצוא דרכים קלות יותר כדי להרוויח 100 ליש"ט" (סכום ההתערבות על כך שהמסע יצלח). "כן, אבל האם יכולתי למצוא דרך מהנה יותר?"
ספר חביב וקריא, שנון ומצחיק, שלוקח אותך לטיול סביב אירלנד, שם תפגוש הרבה טיפוסים מעניינים על רקע נופים צפוניים ירוקים וכחולים או בפאב חשוך. טיפוסים שככל שהמסע הזה נראה להם מופרך יותר, כך הוא קונה יותר את ליבם ואת רצונם לעזור, לארח וכמובן לתת טרמפ.
אבל חייבים לשים את זה על השולחן: זה לא ממש מקרר... יותר לכיוון מיניבר... ועוד משהו – זהירות ספוילר קטן – בדיעבד נערך המסע, גם אם לא תוכנן כך מראש, בליווי סיקור ארצי של אמצעי תיקשורת ובראשם הרדיו, מה שאיפשר בסופו של דבר את הצלחתו, ושינה את כל האתגר הראשוני מקצה לקצה מה שמחסל את כל הפואנטה שבעניין לא?
אבל בכל זאת, מי שבא לו להיזרק כך ללא תכלית, לשוטטות קלילה באירלנד, ומבלי תמיד לדעת לאן – ייהנה מהספר, למרות שאני מודה שלקראת הסוף, הקריאה הייתה כבר מייגעת משהו והעליצות שבעניין שהחלה טוב הפכה מעט לאינפנטילית. מי שמחפש עומקים או ספר מטלטל, יאהב פחות. מכל מקום, הספר גרם לי לחשק מוגבר לטיול בנופים היפים של אירלנד על תושביה המיוחדים וזה בכל זאת אומר משהו

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ירי
האי הירוק, המקרר ואני

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

זהו אחד הספרי מסע המהנים ביותר שיצא לי לקרוא.
קיבלתי אתמול עוד עותק במסגרת העברת הספר שיש לך לכל העולם (ניתן להצטרף בעמוד הפייסבוק של המקרר- ישנה קהילה בינלאומית שמעבירה את הספר וכעת יש כמה קוראי עברית שזכו להיות חלק מהחוויה ואף רשמו לי תודה על גב הספר הפנימי).

זה מתחיל בקומיקאי בריטי בערב של שתייה עם חברים, ונגמר בהתערבות הזויה לפיה זו לא בעיה לתפוס טרמפים עם מקרר באירלנד.
כאמור בערב שיכורים לא באמת זוכרים כלום אבל היה חוזה שמוכיח את אמיתות הדברים- טוני הוקס התחייב למסע סביב אירלנד בטרמפים בלבד עם מקרר!
קומיקאי שנון עם זמן פנוי וספונטניות כבירה יצא למסע עם המקרר שהופך לדמות מרכזית אליה מתייחסים כאדם, מקרר עם נשמה. (או נעלים וכביסה בפנים, תלוי את מי שואלים...)
בדרכו של הוקס לספר את חוויותיו באופן מבדח בסיפור שאכן התרחש לומדים את אירלנד ומכירים את האנשים, אלו שלוקחים אותו טרמפ ואלו שנמצאים במקום בו הוא לן או שותה. ומגוון מצחיק וספונטני מלווה אותו ואת המקרר במסעו, בכל עצירה ישנם אלו שינסו לעשות דבר מיוחד עם המקרר, משהו שלא עשו מעולם, וכעת המקרר אולי אינו בשימוש אבל הוא גלש בים וגם הוטבל לנצרות. כאלו הם האירים.
החסרון היחיד והמורגש ביותר הוא כמובן החזיון עצמו. לספר כזה- למסע שכזה- חייבים לקחת מצלמה.
אבל המצלמה הדיגיטלית לא היתה בחזקת רבים וחבל :(
ספר מצויין מצחיק וחובה לכל מי שרוצה לחייך, ולהתרפק על תרבות אחרת ואירלנד שונה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דובה
האי הירוק, המקרר ואני

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

"יום אחד החיים יחלפו לך מול העיניים, תוודא שהם יהיו שווים צפייה", אמר אחד, חכם ולא ידוע.

בחור אחד בשם טוני הוקס יוצא לסיבוב סביב אירלנד בליווי מקרר.
למה? כי הוא לקה בתסמונת ה.ל.מ.ק.ט. (הולך לעשות משהו קצת טיפשי).*
אחד הגורמים להתפרצות הפתאומית של התסמונת אצל טוני הוקס קשור לבחור אחר ושמו נייג'ל ווקר.
הבחור הזה מסתמן גם הוא כחכם לא קטן באמרו: "יש שתי מילים שאני לא רוצה למצוא את עצמי אומר אותן בזקנתי, והן המילים 'אילו רק'. לכולנו יש "אילו רק" משלנו. אילו רק השקעתי יותר בלימודים, אילו רק המשכתי ללמוד נגינה בפסנתר, אילו רק דיברתי עם הנערה ההיא בתחנת האוטובוס, אילו רק לא דיברתי עם הנערה ההיא בתחנת האוטובוס..."

התסמונת תוקפת רבים וטובים וגורמת להם לעשות דברים מסוכנים, הזויים, משוגעים וכל מיני ...ים אחרים בדרגות שונות של קושי ודיביליות. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו, לפחות אחד, שלוקה בתסמונת הזאת. מטפסי הרים, רצי מרתון, קופצי בנג'י, מגדלי ציפורניים, אוכלי נקניקיות, מתנשקים ומתפשטים המוניים ועוד.

טוני הוקס תלה את ה'אשמה' להתפתחותה של התסמונת ב'אילו רק' החמקני הזה, וטען ש- "עליך לעשות כל מה שאתה יכול כדי לצמצם את הסיכויים שבזקנתך תידרש לומר 'אילו רק'."

ואני יצאתי למסע ההזוי וחסר-תכלית הזה יחד עם טוני הוקס.
מסע הכורסא שלי לא דרש התנשפויות והזעת יתר והיה מְלֻוֶּה במחשבה האם חיי יהיו שווים צפייה כשהם יחלפו לי מול העיניים יום אחד והאם לא אתעסק בזקנתי בכל החישובים והחשבונות של "אילו רק...אזי". הרי אפילו לא נסעתי לטיול אחרי הצבא וגם לא לירח דבש, ולא עשיתי שום אקסטרים (טוב, לא נעים להודות אבל למעט פעם אחת שניסיתי לעשות אייסקייט ושברתי את הרגל).
לבסוף הגעתי למסקנה שחיי מספיק טובים לי כפי שהם, ללא שום 'אילו רק'-ים.
יהיו בוודאי כאלה שירצו להקרין את סרט חייהם על גבי מסך טלוויזיה בהפרדה גבוהה (באנגלית צחה - full HD High-definition) ברזולוציה 1920 × 1080, ואני בהחלט מבינה לליבם, ובכל זאת אסתפק במקרן אנלוגי פּוּשְטי ולא ממותג בעל כושר הפרדה מינימלי וצפיפות נמוכה (לא אוהבת צפיפות...) וזאת משתי סיבות. א) כל מה ששֶׁלִּי הוא הכי טוב (מעין סיסמת חיי שמחסנת אותי בפני מחלת קַנָּאוּת שמאוד מדבקת לאחרונה והיא מחלה חשוכת מרפא), ו-(ב) יתכן מאוד שהדשא של השכן ירוק יותר אבל זה דורש השקעה ומאמץ שאין לי חשק להשקיע ולהתאמץ אותם.

אז מפה לשם לא אמרתי האם אהבתי את הספר. התשובה קצת מורכבת.
ברור שלא ציפיתי מספר בשם כזה ועם תקציר שכזה להיות "מסע תגליות שחושף את מעמקי נפשו של גבר אנגלי רווק" אלא יותר למופע קומי. נגיד, סטנד-אפ. ויחד עם זאת, לא לקחתי ברצינות את הבטחת התקציר לאחר הקריאה: "...למי שטרם הגיע לשם [לאירלנד], שירוץ לקנות כרטיס".
לפרקים צחקתי, לפרקים פיהקתי וגם לא מעט התעייפתי מהמסע שחזר על עצמו כמו תקליט שבור, וברגעים האלה הפעלתי פלייבק עם צחוק מוקלט, כזה שמוסיפים בסִיטְקוֹמים, במקומות שהייתי אמורה לצחוק אבל בלוטות הצחוק היו מותשות למשמע אותו סגנון בידורי שהלך ונשחק ככל שהסיפור התקדם.
אט-אט הליצנות איבדה מקסמה כמעט לגמרי ולא הצליחה לנתק אותי ממסע כורסא אחר שבו השתתפתי כל בוקר וכל ערב – מסע אימים של סכינאות ברחובות ישראל, והניגוד היה בולט וקשה לעיכול. יחד עם זאת, גם טוני הגיע למקומות אחדים בצפון אירלנד שבהם המבטא האנגלי שלו סיכן את חייו אבל הקטעים האלה הודחקו לשולי הסיפור והזרקור הופנה לפאבים הומי אירים שיכורים ועליזים וכל החבר'ה הטובים באמצע הדרך שאצו ורצו להסיע, לארח ובעיקר לְהַשְׁקוֹת את איש המקרר, וכמויות האלכוהול שהבחור שפך לתוך קיבתו היו יכולים להחזיק פאב ישראלי ממוצע במשך חודש לפחות.

מי יכול לאהוב את הספר הזה? אלה שטיילו באירלנד (קל וחומר ואדרבה – עשו ירח דבש באירלנד), אלה שאוהבים בירה-פאבים-שירה-של-שתויים-בציבור, אלה שאוהבים לתפוס טרמפים.

מי עלול לסבול מהספר הזה? אלה שלא טיילו באירלנד, אלה שלא מתכוונים לטייל באירלנד, אלה שלא אוהבים בירה-פאבים-שירה-של-שתויים-בציבור, אלה שלא אוהבים -קו נטוי- חוששים לתפוס טרמפים, אלה שיש להם רגישות לשפה עברית תקינה והם מפתחים תסמיני אלרגיה כששומעים "שתי לילות", "מכנסיים יפות", "אופניים חשמליות", "גרביים שחורות" –לוכסן- כל מה שמופיע בנספח להלן.

* המקור – פרויד, חלומות והלא-מודע, הופיע לראשונה ב- 1896.

רגעי פילוסופיית המקרר:

עמ' 182: "יש רגעים בחיים שבהם אתה חייב לרקוד כאילו איש אינו מסתכל בך"

עמ' 274: "ייתכן שאיננו מצפים לזה, אבל בחיי כולנו מגיע רגע שבו אנחנו חייבים לתפוס טרמפ, במובן הפיסי או בהשאלה. לא משנה כמה חשוב אתה, כמה עשיר או מוכשר, אם מכוניתך מתקלקלת אי-שם ואתה נאלץ לזקוף את אגודלך ולנסוע בטרמפ, מתחוור לך עד מהרה שאינך מחוסן מפני טעות ושאינך טוב יותר מזולתך. אתה זקוק לטוב לבו של הזולת שייקח אותך לחוף מבטחים."

עמ' 341: "בעשותנו משהו שאין בו שום טעם בכלל, אנחנו מבטלים את האפשרות של כישלון, מפני שבמובן מסוים, ככל שהמצב נהיה גרוע יותר, כך יהיה אפשר לראות אותו כהצלחה גדולה יותר."

הוצאת הקיבוץ המאוחד, לתשומת לבכם ולמען 'אילו רק הייתי עורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הייתי נמנעת מאוסף כה מרשים של שגיאות ועיוותי לשון'.

בבקשה. על לא דבר.

עמ' 21: להדגעם; עמ' 22: המקרים > המקררים; עמ' 23: סביר להניח שבעצם, שהוא...; עמ' 24: הכנות נאותות היו סותרות את רוח של הדברים; עמ' 31: ניסיון של שנים רבות עשה אותו מימון בהבלים הללו; עמ' 32: נוסע בטרמפים מסביב אירלנד עם מקרר; עמ' 37: הסתבר שמסעי המתוכנן משעע אותו למדי; עמ' 38: ואם לא אכפת לי לענות על לטלפון כשיצלצל; עמ' 42: ויתכן שהיה לי קל יותר אלמלא נכפתה עלי את הצפייה; עמ' 45: מפני שכאן היו כולם עסוקים בקניות או הלכנו לבנק; עמ' 49: "כן," השבתי, מאחר שכבר היותי ימן למדי בתגובה הזאת; עמ' 51: המולה אדירה קידמה את את התגלית; עמ' 63: וכל הנוף הכפר שנשטף זה עתה; עמ' 64: בכניסה לעיר הצטיינה בנמל קטן; עמ' 69: "כמה שילמתי תמורתו?", הוסיף הקצב; עמ' 72: הקטגטוריות; עמ' 73: מה אי-נוחות שנגרמה עקב כך / קוטרניות; עמ' 85: הקפה, הסוכר הוחלב; עמ' 98-99: הכישלון שלנו הניס בונוס; עמ' 122: אבל איכשהו היא נראתה ארכוה יותר; עמ' 128: "חיפשתי מתחת למקרר? שאל גארי; עמ' 129: אבל המשכנו בכל זאת לנסוע במסלול הה עד ש...; עמ' 130: ברו בורותנו לא ידענו כלל; עמ' 137: אם אנשים יוכלו תפוס אותך; עמ' 138: להצהיר על חיבתו העמיקה לנופים הכפריים; עמ' 149: החוף כאן ב...מצוין לגלשית גלים; עמ' 151: הבוקר השא עימו אכזבה; עמ' 156: נכונה לי אכזבה כשגילתי שלבשתי / לכל מי שנמצא במטחווי שמיעה; עמ' 172: הייתי באיצטדיון ומבלי וראיתי איך; עמ' 182: נגעה השמש השוקעת...במימיו של הנהר שפיכו להם בזרם יציב; עמ' 188: אבלכפי שהתגלגלו הדברים; עמ' 195: זה נראה נורא מסובך מאוד; עמ' 199: מקהלה של הסכמה אישרה את עמדתי של ברנדן; עמ' 205: אלה מכם שדברו ניסיון במטבחיהם של אנשים אחרים; עמ' 206: זאת לא יוכלתי להבין; עמ' 210: מבטא ג'ורדי של אזוו הטיין; עמ' 214: אם אני מעוניין לבוא לצפות בחזרה שלי המקהלה; עמ' 219: שאני נמצא שם אך ורק כדי למנוע את האחרים מפעילות ראויה לשבח; עמ' 220: בריאן היה שותף עם הוא למה שהלך והפך; עמ' 263: לצפות בכמה ידידים ומכרים שתויים שהמשפילים את עצמם; עמ' 274: תרם והקושי לגיבוש האופי; עמ' 293: נכנסתי למלון ש"וסטיימרס" הזמינו בשביל; עמ' 295: קוב היא דוגמה נהדרת לנמל ויקטוריאני שהחולש על אחד הנמלים הטבעיים; עמ' 306: באנת היה נורא כיף להתנשק איתה; עמ' 326: הוא השתופף והציף פנימה; עמ' 335: בשלב הזה לא ידעתי כלל לכך ש....; עמ' 336: וגם לא היו לי שום סיכוי; עמ' 343: מחות לארקלאו שוב חיפשתי טרמפ; עמ' 347: בדיוק כפי שעוזרים לאם שמטופלת בתינוק בעגלת טיול / איה המוני דורשי טובתי?; עמ' 352: וכעת הוא פנה אלי ג'ון בנפנוף נואש; עמ' 365: ידידים ודרושי טובתי; עמ' 367: עכשיו יכולתי לללכת לישון;

לפני 10 שנים•
★★★★★
•פואנטה℗
האי הירוק, המקרר ואני

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

מעולה.
טוני הוקס מפיל מצחוק כל הדרך מסביב לאירלנד.
ספר שמתחיל בשל התערבות טיפשית ברגע של שכרות, הופך למסע הזוי מסביב לאירלנד בטרמפים עם מקרר.
לאחר שלא הפסקתי לצחוק מהספר, כל מה שרציתי זה כוס בירה קרה, כוסית ויסקי ולטוס לאירלנד.
אחד הספרים שהם כיף צרוף מההתחלה ועד הסוף.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•גל
האי הירוק, המקרר ואני

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

הומור בריטי חביב של סטנדאפיסט שברור שהוא מוצלח בלספר סיפורים.
הסיפור עצמו שונה מהרגיל, ופה ושם יש משפטים נחמדים ומצחיקים.

ספר בסדר סה"כ.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•עמיר
דירוג
3.0
לפני 7 שנים

“הומור בריטי חביב של סטנדאפיסט שברור שהוא מוצלח בלספר סיפורים. הסיפור עצמו שונה מהרגיל, ופה ושם יש מ”