באחד הימים בישיבה החילונית לפני השיעור של בודה הרגשתי לא טוב, כאב ראש גדול של אינטנסיביות עצומה. נשכבתי על הספה הכחולה שהיום כבר איננה והיא ידועה רק לדורות קודמים, ונאנחתי מכאבים, בחיי שהייתי צריך ארבע מאות מ"ג לפחות. בודה עבר לידי כשבידו כוס מים ואמר לאוויר המסדרון יאללה בואו, ניכנס לכיתה. אמרתי לו בחולשה בודה, כואב לי הראש, אני ממש לא יכול להתרכז. בודה הביט בי במבטו הקבוע חיכה רגע אחד, ושפך עליי את כוס המים שהחזיק. זו הייתה כוס חד פעמית מהשקופות, ולא נשאר בה הרבה.
זה רק גרם לי להרגיש גרוע יותר, אבל חששתי שאם לא אקום ואבוא לכיתה בודה גם ישלוף את סכין הקומנדו שלו שראיתי אותו מסתובב איתה באחד הימים. קמתי והשיעור עבר בסדר, רק לא תרמתי את חלקי ולא הערתי הערות כבדרך כלל.

קראתי את הספר הזה בפעם הראשונה בשנת 2010 כשיצא. בזמנו מה שבלט לי הוא הבודאיות. בודה יכול לדבר ולדבר, ולפעמים גם לפתוח שוליים ולהם עוד ועוד שוליים. בכיתה, אם אתה לא מספיק מרוכז אתה מאבד אותו. בספר הזה יש כל כמה זמן ירידה לשוליים, אבל בצורה מפוקחת. הכותב לקח עזרה מבחוץ והגיש את הכתב לחבריו הטובים כדי להעיר ולהאיר (ביניהם מוקי צור שהייתה לי הזכות ללמוד גם ממנו).
בתקופת הצבא השכלתי והרחבתי את ידיעותי ואת יריעותיי. כיום אני מגיע למחוזות רחוקים יותר. אולי עוד אנשים יידעו זאת, שאחת הדרכים להתדווע לשינוי היא להיתקל באותו הטקסט בתקופות השונות ולהיווכח כמה השתנה אצלך, כמה ההשכלה מרחיבה את קטבי ההבנה.

בימים אלה כשקראתיו, נוכחתי לדעת כמה פספסתי בפעם הקודמת ונוכחתי לדעת שהספר מכיל בתוכו הרבה יותר מעניין אחד ושהעניין המרכזי נותן פתח להרבה עניינים אחרים. ועוד יותר מזה גיליתי שאני מוצא את עצמי לעתים בין הדפים והמילים. עוד אגיע לזה.
בודה בסגנון מיוחד ומקורי מלווה את החברות של שלמה צמח ודוד גרין לימים בן גוריון. "לא רק דוד עלה מפלונסק" אומר לנו הסופר. שלמה ודוד היו חברי ילדות בעיירה פלונסק שבפולין. ילדים ובמשך השנים נערים בעלי זיקה עצומה לציונות. רק כשעלו לארץ התחילו להתבהר הפלגים האידיאולוגים. דוד הלך ל"פועלי ציון" ושלמה ל"פועל הצעיר".
אפשר להגיד שבתחילה מוקדש הכתוב בעיקר לשלמה צמח ובאחד הפרקים המוקד עובר יותר לבן גוריון. בסוף יש מעין שילוב. הכי חשוב הוא שזו לא ביוגרפיה. זהו מעין רומן היסטורי-ביוגרפי-ציוני-נפשי. לדעתי עוד לא נתקלתם בספר כזה, זהו סגנון שקשה להגדירו תחת הגדרה אחת.
ככל שהעושר האינטלקטואלי והתרבותי של הקורא רחב יותר ההנאה גדלה. בודה מוליך את הקורא דרך האגדות התלמודיות שמשתלבות נהדר בעלילה ובסיפור וגם דרך גיבורי תרבותינו, עגנון, עמיחי והזז ועד שלום חנוך ומאיר אריאל והרבה מעל ומעבר לזה. יש הנאה כאמור איך שלא יהיה, אבל ישנם פה ושם אזכורים דקים שכשמזהים מה עומד מאחוריהם ההנאה רק מתרחבת.

לסיפור יש התחלה אמצע וסוף אבל הוא לא מוקפד בחוקי הזמן וההיגיון, קורה שהחיים מדברים עם המתים. בודה לקח להפקה את כל השחקנים שהוא צריך ושם אותם ממול למצלמה. השחקנים נותנים לו יותר מקום, ומאידך לפעמים הם מוחים על דרך ההגשה והוא צריך להתמודד עמם, ואנו עדים לכל התהליך. בן גוריון בעצמו חי ונושם ותוקף את הכותב ומאשים אותו באופן הצגת הדברים שלעתים נובעים מצדו של צמח. זהו דיאלוג מרובה עקשני ופורה בין כולם.


איזור אישי:

אני יצאתי מביתי לאותה ישיבה חילונית שבה גם בודה לימד אותי וחזרתי הבייתה אדם אחר. הייתי שם שנה וחצי, יצאתי מהורהר בנפשי ולא יודע את דרכי וחזרתי חילוני למהדרין. חזרתי מבוסס יותר בדעותיי אפילו שהביסוס של אז אינו משתווה לביסוס של היום, וזה גרם להתרחקות נוספת שלי מחבריי הדתיים, בני הישוב מצפה נטופה איתם גדלתי.
לאחרונה בישרתי לאבא שלי שאני מפסיק בזאת להגיע איתו לתפילה של ערב שבת. לא התפילה הפריעה לי ועד כה הגעתי בשביל הקהילתיות שתלויה בעיקר בתפילה עצמה. אך לאחרונה מנוחתי נטרדה במיוחד כי את הנשים שמים מאחורי עורף הגברים עם הגב אליהם, והן מוסתרות בוילון לבן ורואות רק את צללי טקס התפילה.

לא התפילה השתנתה, אני השתניתי. לאחרונה הגעתי למסקנה שאני פמיניסט וכפמיניסט אינני יכול לשתף פעולה עם טקס שובניסטי. היו הרבה גלים שקדמו להכרעה הזו והמבחן האמיתי הוא כשההכרעה מתבטאת במציאות ועוברת את קו המחשבה. אבא שלי קצת מצטער זאת אני יודע, שאיני מגיע איתו יותר לבית הכנסת ואין לו הבן שיושב לידו ולעתים פוצח איתו בדיבורים על פה ועל שם בישיבה על הכסאות המרופדים של בית הכנסת.
ביודעין אספתי בעצמי עיקרון שיהווה אצלו חיסרון. אני רואה אותו לפנות שבת יוצא מהדלת באומרו לנו שבת שלום- לי ולאמא- ויש בו איזו אכזבה במהלך הבדידות, הדרך הריקה ללא מלווה חילוני לטקס הדתי ואני רואה את החיסרון לנגד עיני. אבל אני יודע שזה זה מול העלבון כלפי הנשים שאיני רוצה בו חלק, ובמצבים כאלה אין ברירה אחרת מלבחור.

ואז אני קורא את הקטע הבא:
"בשבתות בהן שהה בפלונסק, אבא צמח מבקש מבנו שילך להתפלל עמו בבית החסידים; אף-על-פי שהיה לבוש קצרים – רובקשה רוסית. ואנחנו נזכרים, בחיוך קל, בלבוש הקצרים של אביגדור גרין שכל-כך הפריע לאבא צמח, אז כשהתנגד להליכתו של שלמה לבית גרין. הזימון של הציוני האולטימטיבי לבית חסידי גור, הוא מיקרוקוסמוס של המתח שבין עולמו הנוכחי של צמח ובין עולמם של חסידי גור שהיו מתנגדי ציונות בוטים. מפגש זה, ההזוי משהו, לווה בויכוחים, שעל פי צמח רק משום כבודו של אבא לא נסתיימו במכות".

הזכרתי איזו התנתקות מחברי ילדותי. אין מדובר בניתוק קשר ממש אלא יותר ריחוק מהם, גידול התהום שפעורה בינינו. חבריי טמועים בחינוך הדתי שקיבלו וחלקם לא ייצאו מהפרדיגמות שלהם בחיים, חלקם המועט יותר במקומות יותר מגוונים שגם הם מוזרים לי לעתים. אני איש אמונה חילוני, ולא תטעה ותגיד 'איש בעל אמונה' שהרי לכל אחד יש איזשהי אמונה. אלא שאני איש אמונה. כמו איש-הברזל (Iron man) כולי אמונה ודרך וזו היא מרכז חיי.
אני מרגיש את אמונתם של חברי השבט מגובּה בכל דבר שהם אומרים מהטריוויאלי ביותר או היום-יומי ועד לעניינים היותר כבדים. לרוב איני יכול להתעלם מהדבר למעט כמה רגעי צחוק והנאה שהם מעטים. בכל צורת הלשון, שפת הגוף ודרך הביטוי, התהום הפעורה נכוחה לפני כל הזמן. איני יכול כמעט שלא להרגיש בזאת, לעתים בֶדרך שעוברים פשוט ולעתים בדרך שקשה לעבור בה.

מלבד לחבריי מהישוב הנני אדם חריף ולחריפים יש הזדמנויות רחבות יותר להחריף גם את הקשר. אני מוצא את עצמי ספציפי, דורך על בלוטות האמונה הרכות ביותר של רבים מהסובבים אותי, או דורך באזורים שהזולת כלל לא מכיר שהם קיימים, והזולת כידוע לא אוהב להיתלות בערפל. לאידיאולוגיה יש פוטנציאל לבודד.
בודה מעלה את זה ממש ואני קורא את הקטע הבא:
"שלמה צמח לא היה מוקף ידידים. עם רבים הוא שרף קשרים כאשר ביקר אותם על דרכם ובעיקר את יצירתם. נראה שנאמנותו לשיפוט האסטתי ולביקורת היצירה במנותק מיחסו ליוצרה, גברו אצלו על שיקולי חברות. חריפות לשונו, שבט ביקורתו, התנגדותו לאנשים של מראית עין ולמהלכים של זיוף בהתנהגות האנושית הרחיקה אותו מלא מעט אנשים והרחיקה רבים ממנו. הן על עצמו הוא אמר: 'ידעתי שבני אדם לא יאהבוני".

בודה אחרי הפסקה הזו מביא איזו דרשה, פירוש לסיבה שצמח נהג עם הסביבה איך שנהג, אבל עד כאן הגבול שמותר לי להגיע אליו. בודה טוען שאידיאולוגיה היא אידיאולוגיה וחברות היא חברות, ודווקא חבר פלוגתה טוב הוא זה שמתווכח איתך, דווקא הניגודים צריכים לחדד לנו את החברות ולא לתת לה ליפול כמו שקרה עם שלמה ודוד.
אבל אני בעמדה של צמח- אם יש ניגוד כה גדול, קשה יהיה לגשר עליו אם בכלל. עם כל זאת, אני מדבר על צמח הזקן ואני עודי איש צעיר. איכשהו איני צופה לי עתיד כשל צמח, אלא מרובה יותר בחברים. אנחנו נמצאים בזמנים אידיאולוגים אחרים, וגם באשר לי הגיע לי הזמן להחליף סביבה שתהא לי יותר מתאימה. ובאשר לכלל האנשים, המאבק האידיאולוגי כמובן יימשך, אבל מכיוון שיש מדינה היא מדינת ישראל, הרבה איבדו את כיוונם. אולי ייראו אותות מברכים למכוון כמוני, לבד מי שירצו אותי בחוץ.


איזור ציוני ובכיוון הפוך- קודם בודה ואז אני:

ככל שהסיפור מתקדם ומקבל את צורתו בודה מוֹרִי מראה דרך הפילוג שבין שלמה צמח לבין בן גוריון את שתי האסכולות שהיוו את אחת המחלוקות הגדולות בין גדולי הציונים. שלמה צמח השתייך לצד האורגני החברתי, שרואה במדינה תשתית לקיום חברה שתלך בדרך הרוחניות שמחברת בין ההווה לעבר. צמח גם התחבר לאוצר התלמודי בתור תלמיד חכם חילוני גדול שירש מאביו וסבו את כלי הלימוד שלו. בן גוריון מנגד היה פוליטיקאי, הציונות שלו הייתה ציונות צבאית, ציונות כמושג פוליטי בלבד ולא כלי להגשמת צרכים רוחניים. המדינה בשבילו הייתה העיקר והוא עשה הכל למענה.

ליבוביץ' דאג לעמוד כל הזמן על הציר הזה של מדינה ככלי להגשמת ערכים או כמטרה לעצמה, ואני כחניך שלו שוב מצאתי את עצמי בצד הרוחני שבין שתי האסכולות. הדיבורים על זהות יהודית דאז אינם הדיבורים על זהות יהודית של היום. בימינו המדינה מהווה את התשתית לזהות היהודית שלנו וזה מה שאני מחרף ומגדף קצת כמו מה שבובר טען כנגד בן גוריון. הממלכתיות מהווה כיום תחליף לזהות, בדיוק מה שצמח ליבוביץ' ובובר חששו ממנו, ואם הזהות בכל זאת מוגדרת על פי הממלכתיות אז סלחו לי אבל אנחנו עם מחוסר זהות. אולי למעט כמה סממנים כמו מועדי לוח השנה העברי.

לא הכל בענין הזה תלוי ברבנות, אבל לא משנה מי היה נבחר לראש הרבנות היא עדיין הייתה אותו גוף ממלכתי שמכתיב למדינה מיהו יהודי. לא רק שהתשובה לשאלת הזהות נחרץ גזר דינה והשאלה כלל לא נשאלת, אלא היא מוחקת את הזהות והופכת אותה לבירוקרטיה. כיום היהדות תלויה בבירוקרטיה והבירוקרטיה תלויה ביהדות. ובמשוואה הזו של יהדות=בירוקרטיה היהדות מתבטלת ויוצא לנו X שמשמעו רק בירוקרטיה.
בתוך עם רב מהיהודים של היום ישנן שתי מהויות שסותרות זו את זו, ומכך יכולה לצאת רק שחיתות. מהות אחת מרצון ומהות אחת כפויה עושות כאב בטן, זהו כאב שהעם סובל ממנו כבר זמן רב. על כן בן גוריון שהיה איש קשה מאוד והיה לו הויכוח ההוא עם גדולי העלייה השנייה כולל צמח, במידה רבה אחראי לשחיתות הזאת. ושוב אי אפשר שלא להזכיר את ליבוביץ' שהתנגד לאותו רעיון של בן גוריון ש"המדינה תחזיק את הדת בידה" כפי שאמר לו בן גוריון במילים אלה. ברגע שתהיה זהות לא תלויה וחופשית מבירוקרטיה, אז השסתום יפתח והשאלה תהיה פתוחה לכל, וראויה לדיון ולחשיבה.


חדל קשקשת, אני כבר רואה את בודה אומר לי. באת כתלמיד שלי לכתוב ביקורת על הספר שלי, תכתוב ביקורת, מה אתה מקשקש על כל מיני ענייני ציונות ופוליטיקה שמי מקוראי סימניה יתעניינו בהם? אני יודע בודה אני צעיר וחוצפן, אני אומר לו, אבל זכותי להישאר כזה. כאילו שאישרת לי לקחת את הקלסר הלא קשיח שלי לגלגל אותו ולדפוק לך אותו על הראש כי בשיעור דיברת ודיברת ולא נתת לנו להגיב. ואתה עוד לקחת ממני את הקלסר והחזרת לי. נכון, אתה אומר על רבים שהם מבלבלים את המח אבל גם אתה מדבר הרבה, אז תן גם לי. כל אחד מבלבל את המח בתורו.
עובר זמן יש סיכום שנה ואתה יושב במעגל הקבוצה והצוות בזמן שאני מקריא את הסיפור שלי שכתבתי לכבוד המאורע. באותו הרגע לא הייתה לו כותרת וכעבור זמן קראתי לו נוחיות בעבר. יוצאים כולם להפסקה ואתה ניגש אליי ומספר לי סיפור שאינני זוכר כמעט על מישהו שחירבן באחת ממלחמות ישראל והיה איזה משהו מצחיק שקרה שם בין כל הבלאגן, והוספת ואמרת שאני כותב נהדר.

אנחנו עוד נשב בספריית הישיבה החילונית ונדבר על ספרך ועל מסעות שונים ומשונים של שנינו, שני מעריצי עגנון מעצמינו אל עצמינו.
אין לי איך לסיים את הביקורת, אכלתי אותה.

באחד הימים בישיבה החילונית לפני השיעור של בודה הרגשתי לא טוב, כאב ראש גדול של אינטנסיביות עצומה. נשכבתי על הספה הכחולה שהיום כבר איננה והיא ידועה רק לדורות קודמים, ונאנחתי מכאבים, בחיי שהייתי צריך ארבע מאות מ"ג לפחות. בודה עבר לידי כשבידו כוס מים ואמר לאוויר המסדרון יאללה בואו, ניכנס לכיתה. אמרתי לו בחולשה בודה, כואב לי הראש, אני ממש לא יכול להתרכז. בודה הביט בי במבטו הקבוע חיכה רגע אחד, ושפך עליי את כוס המים שהחזיק. זו הייתה כוס חד פעמית מהשקופות, ולא נשאר בה הרבה.
זה רק גרם לי להרגיש גרוע יותר, אבל חששתי שאם לא אקום ואבוא לכיתה בודה גם ישלוף את סכין הקומנדו שלו שראיתי אותו מסתובב איתה באחד הימים. קמתי והשיעור עבר בסדר, רק לא תרמתי את חלקי ולא הערתי הערות כבדרך כלל.

קראתי את הספר הזה בפעם הראשונה בשנת 2010 כשיצא. בזמנו מה שבלט לי הוא הבודאיות. בודה יכול לדבר ולדבר, ולפעמים גם לפתוח שוליים ולהם עוד ועוד שוליים. בכיתה, אם אתה לא מספיק מרוכז אתה מאבד אותו. בספר הזה יש כל כמה זמן ירידה לשוליים, אבל בצורה מפוקחת. הכותב לקח עזרה מבחוץ והגיש את הכתב לחבריו הטובים כדי להעיר ולהאיר (ביניהם מוקי צור שהייתה לי הזכות ללמוד גם ממנו).
בתקופת הצבא השכלתי והרחבתי את ידיעותי ואת יריעותיי. כיום אני מגיע למחוזות רחוקים יותר. אולי עוד אנשים יידעו זאת, שאחת הדרכים להתדווע לשינוי היא להיתקל באותו הטקסט בתקופות השונות ולהיווכח כמה השתנה אצלך, כמה ההשכלה מרחיבה את קטבי ההבנה.

בימים אלה כשקראתיו, נוכחתי לדעת כמה פספסתי בפעם הקודמת ונוכחתי לדעת שהספר מכיל בתוכו הרבה יותר מעניין אחד ושהעניין המרכזי נותן פתח להרבה עניינים אחרים. ועוד יותר מזה גיליתי שאני מוצא את עצמי לעתים בין הדפים והמילים. עוד אגיע לזה.
בודה בסגנון מיוחד ומקורי מלווה את החברות של שלמה צמח ודוד גרין לימים בן גוריון. "לא רק דוד עלה מפלונסק" אומר לנו הסופר. שלמה ודוד היו חברי ילדות בעיירה פלונסק שבפולין. ילדים ובמשך השנים נערים בעלי זיקה עצומה לציונות. רק כשעלו לארץ התחילו להתבהר הפלגים האידיאולוגים. דוד הלך ל"פועלי ציון" ושלמה ל"פועל הצעיר".
אפשר להגיד שבתחילה מוקדש הכתוב בעיקר לשלמה צמח ובאחד הפרקים המוקד עובר יותר לבן גוריון. בסוף יש מעין שילוב. הכי חשוב הוא שזו לא ביוגרפיה. זהו מעין רומן היסטורי-ביוגרפי-ציוני-נפשי. לדעתי עוד לא נתקלתם בספר כזה, זהו סגנון שקשה להגדירו תחת הגדרה אחת.
ככל שהעושר האינטלקטואלי והתרבותי של הקורא רחב יותר ההנאה גדלה. בודה מוליך את הקורא דרך האגדות התלמודיות שמשתלבות נהדר בעלילה ובסיפור וגם דרך גיבורי תרבותינו, עגנון, עמיחי והזז ועד שלום חנוך ומאיר אריאל והרבה מעל ומעבר לזה. יש הנאה כאמור איך שלא יהיה, אבל ישנם פה ושם אזכורים דקים שכשמזהים מה עומד מאחוריהם ההנאה רק מתרחבת.

לסיפור יש התחלה אמצע וסוף אבל הוא לא מוקפד בחוקי הזמן וההיגיון, קורה שהחיים מדברים עם המתים. בודה לקח להפקה את כל השחקנים שהוא צריך ושם אותם ממול למצלמה. השחקנים נותנים לו יותר מקום, ומאידך לפעמים הם מוחים על דרך ההגשה והוא צריך להתמודד עמם, ואנו עדים לכל התהליך. בן גוריון בעצמו חי ונושם ותוקף את הכותב ומאשים אותו באופן הצגת הדברים שלעתים נובעים מצדו של צמח. זהו דיאלוג מרובה עקשני ופורה בין כולם.


איזור אישי:

אני יצאתי מביתי לאותה ישיבה חילונית שבה גם בודה לימד אותי וחזרתי הבייתה אדם אחר. הייתי שם שנה וחצי, יצאתי מהורהר בנפשי ולא יודע את דרכי וחזרתי חילוני למהדרין. חזרתי מבוסס יותר בדעותיי אפילו שהביסוס של אז אינו משתווה לביסוס של היום, וזה גרם להתרחקות נוספת שלי מחבריי הדתיים, בני הישוב מצפה נטופה איתם גדלתי.
לאחרונה בישרתי לאבא שלי שאני מפסיק בזאת להגיע איתו לתפילה של ערב שבת. לא התפילה הפריעה לי ועד כה הגעתי בשביל הקהילתיות שתלויה בעיקר בתפילה עצמה. אך לאחרונה מנוחתי נטרדה במיוחד כי את הנשים שמים מאחורי עורף הגברים עם הגב אליהם, והן מוסתרות בוילון לבן ורואות רק את צללי טקס התפילה.

לא התפילה השתנתה, אני השתניתי. לאחרונה הגעתי למסקנה שאני פמיניסט וכפמיניסט אינני יכול לשתף פעולה עם טקס שובניסטי. היו הרבה גלים שקדמו להכרעה הזו והמבחן האמיתי הוא כשההכרעה מתבטאת במציאות ועוברת את קו המחשבה. אבא שלי קצת מצטער זאת אני יודע, שאיני מגיע איתו יותר לבית הכנסת ואין לו הבן שיושב לידו ולעתים פוצח איתו בדיבורים על פה ועל שם בישיבה על הכסאות המרופדים של בית הכנסת.
ביודעין אספתי בעצמי עיקרון שיהווה אצלו חיסרון. אני רואה אותו לפנות שבת יוצא מהדלת באומרו לנו שבת שלום- לי ולאמא- ויש בו איזו אכזבה במהלך הבדידות, הדרך הריקה ללא מלווה חילוני לטקס הדתי ואני רואה את החיסרון לנגד עיני. אבל אני יודע שזה זה מול העלבון כלפי הנשים שאיני רוצה בו חלק, ובמצבים כאלה אין ברירה אחרת מלבחור.

ואז אני קורא את הקטע הבא:
"בשבתות בהן שהה בפלונסק, אבא צמח מבקש מבנו שילך להתפלל עמו בבית החסידים; אף-על-פי שהיה לבוש קצרים – רובקשה רוסית. ואנחנו נזכרים, בחיוך קל, בלבוש הקצרים של אביגדור גרין שכל-כך הפריע לאבא צמח, אז כשהתנגד להליכתו של שלמה לבית גרין. הזימון של הציוני האולטימטיבי לבית חסידי גור, הוא מיקרוקוסמוס של המתח שבין עולמו הנוכחי של צמח ובין עולמם של חסידי גור שהיו מתנגדי ציונות בוטים. מפגש זה, ההזוי משהו, לווה בויכוחים, שעל פי צמח רק משום כבודו של אבא לא נסתיימו במכות".

הזכרתי איזו התנתקות מחברי ילדותי. אין מדובר בניתוק קשר ממש אלא יותר ריחוק מהם, גידול התהום שפעורה בינינו. חבריי טמועים בחינוך הדתי שקיבלו וחלקם לא ייצאו מהפרדיגמות שלהם בחיים, חלקם המועט יותר במקומות יותר מגוונים שגם הם מוזרים לי לעתים. אני איש אמונה חילוני, ולא תטעה ותגיד 'איש בעל אמונה' שהרי לכל אחד יש איזשהי אמונה. אלא שאני איש אמונה. כמו איש-הברזל (Iron man) כולי אמונה ודרך וזו היא מרכז חיי.
אני מרגיש את אמונתם של חברי השבט מגובּה בכל דבר שהם אומרים מהטריוויאלי ביותר או היום-יומי ועד לעניינים היותר כבדים. לרוב איני יכול להתעלם מהדבר למעט כמה רגעי צחוק והנאה שהם מעטים. בכל צורת הלשון, שפת הגוף ודרך הביטוי, התהום הפעורה נכוחה לפני כל הזמן. איני יכול כמעט שלא להרגיש בזאת, לעתים בֶדרך שעוברים פשוט ולעתים בדרך שקשה לעבור בה.

מלבד לחבריי מהישוב הנני אדם חריף ולחריפים יש הזדמנויות רחבות יותר להחריף גם את הקשר. אני מוצא את עצמי ספציפי, דורך על בלוטות האמונה הרכות ביותר של רבים מהסובבים אותי, או דורך באזורים שהזולת כלל לא מכיר שהם קיימים, והזולת כידוע לא אוהב להיתלות בערפל. לאידיאולוגיה יש פוטנציאל לבודד.
בודה מעלה את זה ממש ואני קורא את הקטע הבא:
"שלמה צמח לא היה מוקף ידידים. עם רבים הוא שרף קשרים כאשר ביקר אותם על דרכם ובעיקר את יצירתם. נראה שנאמנותו לשיפוט האסטתי ולביקורת היצירה במנותק מיחסו ליוצרה, גברו אצלו על שיקולי חברות. חריפות לשונו, שבט ביקורתו, התנגדותו לאנשים של מראית עין ולמהלכים של זיוף בהתנהגות האנושית הרחיקה אותו מלא מעט אנשים והרחיקה רבים ממנו. הן על עצמו הוא אמר: 'ידעתי שבני אדם לא יאהבוני".

בודה אחרי הפסקה הזו מביא איזו דרשה, פירוש לסיבה שצמח נהג עם הסביבה איך שנהג, אבל עד כאן הגבול שמותר לי להגיע אליו. בודה טוען שאידיאולוגיה היא אידיאולוגיה וחברות היא חברות, ודווקא חבר פלוגתה טוב הוא זה שמתווכח איתך, דווקא הניגודים צריכים לחדד לנו את החברות ולא לתת לה ליפול כמו שקרה עם שלמה ודוד.
אבל אני בעמדה של צמח- אם יש ניגוד כה גדול, קשה יהיה לגשר עליו אם בכלל. עם כל זאת, אני מדבר על צמח הזקן ואני עודי איש צעיר. איכשהו איני צופה לי עתיד כשל צמח, אלא מרובה יותר בחברים. אנחנו נמצאים בזמנים אידיאולוגים אחרים, וגם באשר לי הגיע לי הזמן להחליף סביבה שתהא לי יותר מתאימה. ובאשר לכלל האנשים, המאבק האידיאולוגי כמובן יימשך, אבל מכיוון שיש מדינה היא מדינת ישראל, הרבה איבדו את כיוונם. אולי ייראו אותות מברכים למכוון כמוני, לבד מי שירצו אותי בחוץ.


איזור ציוני ובכיוון הפוך- קודם בודה ואז אני:

ככל שהסיפור מתקדם ומקבל את צורתו בודה מוֹרִי מראה דרך הפילוג שבין שלמה צמח לבין בן גוריון את שתי האסכולות שהיוו את אחת המחלוקות הגדולות בין גדולי הציונים. שלמה צמח השתייך לצד האורגני החברתי, שרואה במדינה תשתית לקיום חברה שתלך בדרך הרוחניות שמחברת בין ההווה לעבר. צמח גם התחבר לאוצר התלמודי בתור תלמיד חכם חילוני גדול שירש מאביו וסבו את כלי הלימוד שלו. בן גוריון מנגד היה פוליטיקאי, הציונות שלו הייתה ציונות צבאית, ציונות כמושג פוליטי בלבד ולא כלי להגשמת צרכים רוחניים. המדינה בשבילו הייתה העיקר והוא עשה הכל למענה.

ליבוביץ' דאג לעמוד כל הזמן על הציר הזה של מדינה ככלי להגשמת ערכים או כמטרה לעצמה, ואני כחניך שלו שוב מצאתי את עצמי בצד הרוחני שבין שתי האסכולות. הדיבורים על זהות יהודית דאז אינם הדיבורים על זהות יהודית של היום. בימינו המדינה מהווה את התשתית לזהות היהודית שלנו וזה מה שאני מחרף ומגדף קצת כמו מה שבובר טען כנגד בן גוריון. הממלכתיות מהווה כיום תחליף לזהות, בדיוק מה שצמח ליבוביץ' ובובר חששו ממנו, ואם הזהות בכל זאת מוגדרת על פי הממלכתיות אז סלחו לי אבל אנחנו עם מחוסר זהות. אולי למעט כמה סממנים כמו מועדי לוח השנה העברי.

לא הכל בענין הזה תלוי ברבנות, אבל לא משנה מי היה נבחר לראש הרבנות היא עדיין הייתה אותו גוף ממלכתי שמכתיב למדינה מיהו יהודי. לא רק שהתשובה לשאלת הזהות נחרץ גזר דינה והשאלה כלל לא נשאלת, אלא היא מוחקת את הזהות והופכת אותה לבירוקרטיה. כיום היהדות תלויה בבירוקרטיה והבירוקרטיה תלויה ביהדות. ובמשוואה הזו של יהדות=בירוקרטיה היהדות מתבטלת ויוצא לנו X שמשמעו רק בירוקרטיה.
בתוך עם רב מהיהודים של היום ישנן שתי מהויות שסותרות זו את זו, ומכך יכולה לצאת רק שחיתות. מהות אחת מרצון ומהות אחת כפויה עושות כאב בטן, זהו כאב שהעם סובל ממנו כבר זמן רב. על כן בן גוריון שהיה איש קשה מאוד והיה לו הויכוח ההוא עם גדולי העלייה השנייה כולל צמח, במידה רבה אחראי לשחיתות הזאת. ושוב אי אפשר שלא להזכיר את ליבוביץ' שהתנגד לאותו רעיון של בן גוריון ש"המדינה תחזיק את הדת בידה" כפי שאמר לו בן גוריון במילים אלה. ברגע שתהיה זהות לא תלויה וחופשית מבירוקרטיה, אז השסתום יפתח והשאלה תהיה פתוחה לכל, וראויה לדיון ולחשיבה.


חדל קשקשת, אני כבר רואה את בודה אומר לי. באת כתלמיד שלי לכתוב ביקורת על הספר שלי, תכתוב ביקורת, מה אתה מקשקש על כל מיני ענייני ציונות ופוליטיקה שמי מקוראי סימניה יתעניינו בהם? אני יודע בודה אני צעיר וחוצפן, אני אומר לו, אבל זכותי להישאר כזה. כאילו שאישרת לי לקחת את הקלסר הלא קשיח שלי לגלגל אותו ולדפוק לך אותו על הראש כי בשיעור דיברת ודיברת ולא נתת לנו להגיב. ואתה עוד לקחת ממני את הקלסר והחזרת לי. נכון, אתה אומר על רבים שהם מבלבלים את המח אבל גם אתה מדבר הרבה, אז תן גם לי. כל אחד מבלבל את המח בתורו.
עובר זמן יש סיכום שנה ואתה יושב במעגל הקבוצה והצוות בזמן שאני מקריא את הסיפור שלי שכתבתי לכבוד המאורע. באותו הרגע לא הייתה לו כותרת וכעבור זמן קראתי לו נוחיות בעבר. יוצאים כולם להפסקה ואתה ניגש אליי ומספר לי סיפור שאינני זוכר כמעט על מישהו שחירבן באחת ממלחמות ישראל והיה איזה משהו מצחיק שקרה שם בין כל הבלאגן, והוספת ואמרת שאני כותב נהדר.

אנחנו עוד נשב בספריית הישיבה החילונית ונדבר על ספרך ועל מסעות שונים ומשונים של שנינו, שני מעריצי עגנון מעצמינו אל עצמינו.
אין לי איך לסיים את הביקורת, אכלתי אותה.