ביקורת ספרותית על מהו המה - האוטוביוגרפיה של ולנטינו אצ'אק דנג מאת דייב אגרס
ספר מעולה

---

פעם היו מלחמות מסודרות. ידעו מי המדינות המשתתפות, ידעו את המניעים, ידעו את מי יש לשנוא ועבור מי כדאי למות ("טוב למות בעד ארצנו"). החיילים בשוחות אמנם אכלו אבק ובוץ, אבל ידעו שזה ככה וזה מסודר ובטח למעלה יודעים טוב יותר.
מהו המה עוסק בדבר הזה, נו, המה. זה יכול להשמע פילוסופי, עמוק וחמקמק. לא בטוח שבסוף הספר תדעו מהו המה והספר גם לא עוסק בזה מי יודע מה. טוב, מה החנטריש הזה?
בזמן הקריאה ניסיתי לסדר את הראש ולהבין מי נגד מי, מי התחיל ראשון (אצל פולני מסודר כמוני שאלת ההתחלה חשובה וכמובן מי אשם ממש), למה תמיד כשארה"ב מתערבת ממניעים טובים הגיהנום מרוצף בעוד כמה רצפות מרהיבות וגדולות של כוונות טובות וכך הלאה. היו שם מֻראחלין, SPLA, מורדים, אלה ואלה התפצלו ואפילו חרטום הבירה היתה גורם למלחמה של אלה באלה. ברקע היו כל מיני הסכמים של שנות ה-80 במאה ה-20 ואפילו גילוי נפט שהביא, איך לא, רק צרות.
והיכן כל זה מתרחש? בסודן, אותה מדינה המורכבת ממאות שבטים, כשהצפון יותר מוסלמי (ומטבע הדברים גם יותר בעייתי ויותר נתון לחוקי השריעה) והדרום דווקא יותר נוצרי, לא נוצרי כבד מדי וגם לא תמיד. כשמגיע הנפט, יותר נכון, האמריקאים שמוצאים אותו בסיוע ג'ורג' בוש האב, מגלים פתאום שמעל הנפט יש תושבים ושהם לא ממש מוסלמים. אלה מתבקשים יפה לעזוב וכשהם מסרבים בנימוס, "חרטום", שהיא במקרה גם חרטום הבירה, מוציאה בנימוס את כלי הנשק הרצחניים ומתחילה לעשות ניסויי כלים מנומסים. הדם מתחיל לזרום באופן אדום ומנומס.
ולנטינו אצ'אק דנג היה ילד כשהמהומה התחילה, נניח בן שש שבע. זה גיל שבו לומדים קצת, משחקים הרבה כדורגל, עוזרים לאמא להביא מים מהנהר. כל זה מתנפץ כשהחיים הנוחים האלה נעלמים כשהמשפחה נרצחת, הכפר מועלה באש, המסוקים ממטירים ירי אוטומטי קטלני על ילדים, נשים וגברים רצים ומי שניצל יוצא לדרך בת חודשים רבים לעבר אתיופיה, משהו כמו כמה מאות קילומטרים, מאות ילדים בכל קבוצת צעידה, מאות קבוצות. גם באותן קבוצות צעידה ילדים נעלמים אם אריה תמים וקצת רעב עובר בסביבה ומחליט לקחת שני ילדים לארוחת הצהריים שלו, או שסתם מחלה וחולשה מאלצים ילד לשבת בצלו של עץ, לעצום עיניים ופשוט למות. המראות הללו חוזרים שוב ושוב, אלפים מתים מתוך עשרות ומאות קבוצות צעידה וכל זאת בתחושה שבאתיופיה מחכה גן עדן. אבל האם יש גן עדן? לא בטוח. ולנטינו מספר לנו שהתקווה, הו התקווה, מחזיקה לפעמים יותר מאוכל ומים, אבל לעיתים קרובות מכזיבה. כל הזוועות הקורות בסודן וגם בגן העדן אליו מכוונים קבוצות ההליכה, מסופרות דרך עיניים צעירות, הרואות שוב ושוב כל צורת מוות אפשרית, המוכפלת שוב ושוב עשרות מונים. תשאלו איך ילד מחזיק מעמד? עובדה. אולי זהו המה שמחזיק אנשים העוברים זוועות כמו השואה, נשארים לספר כמו ולנטינו אצ'אק דנג, אפילו לסייע ולאסוף תרומות עבור הנותרים. הסיפור הוא סיפורו של ולנטינו, אבל הוא בהחלט סיפורה של ארץ שסועה ומדממת, קוראים לה סודן, ארץ שחולקה לה לצפון ולדרום, בלית ברירה, ארץ ברוכת נפט, אבל דלת תקווה. כל טוב הלב נשאב משם, כך זה נראה, ונותרה רק ההשרדות.
וההשרדות לוקחת שנים. יותר מחצית חייו ולנטינו נודד ממחנה למחנה, מאתיופיה לקניה, שם קם מחנה ענק חדש שבו, איזה פלא, גם אתיופים שברחו כשמנגיסטו המנהיג האתיופי נפל, רואנדים, טמילים, אריתראים ועוד. אפריקה שסועה, רדופת מוות, רצופת כוונות טובות של האו"ם וארגונים לא ממשלתיים. מכל ההשרדות הזו במחנה ולנטינו גדל, הופך למנהיג בזכות עצמו, מנהל להקת חובבים המעלה הצגות תיאטרון ומתבגר תוך הערצת המורה הגברת גלאדיס ואהובתו טביתה.
סיפורו של ולנטינו מסופר תוך כדי שוד המתרחש בדירתו באטלנטה האמריקאית. מתברר שההשרדות לא הפסיקה באפריקה. שם באטלנטה הוא לומד לקראת בחינות כניסה לקולג', עובד קשה למחייתו וגם נשדד ומוכה, רק כדי להווכח שכל מה שעבר עליו באפריקה שווה כקליפת השום. מה מותר האדם מן הבהמה? הרי זו רק היכולת לחשוב שיש מותר כזה.
ובין השרדות בקקומה שבקניה, מחנה של עשרות אלפי פליטים, לבין השרדות באטלנטה, עוברת שנה של ייאוש על ולנטינו, הרואה בעיניים כלות כיצד מאות צעירים נשלחים לאמריקה והוא אף לא נקרא לריאיון. לא פעם הוא חש שיד אלוהים נגדו. שוב ושוב הסיכויים נגדו. אפילו עידודו של נוריאקי חברו היפני, זה שסייע לו להחזיק את להקת התיאטרון במחנה הפליטים במימון יפני, לא עזר.
אבל יום הגיע ובדיוק כשכבר עולים לאוטובוס המוביל ליציאה לטיול, מגיע ילד בריצה וקורא לולנטינו להגיע ללוח המודעות. ולנטינו רץ, דמעות בעיניו וטור של ילדים אחריו. סכר הדמעות (שלי) נפרץ והן זולגות מעצמן. בסרט זה בטוח ייראה טוב יותר. אם לא די בכך, סכר הדמעות נפרץ שוב כשהוריו של נוריאקי היפני מגיעים לביקור. תקראו, תבינו, תבכו.
ומה סוף? הסוף עומד בפני שינוי, אלא ששם ה(אוטו)ביוגרפיה נגמרת ונותר רק לקוות לטוב, כי שינוי אכן מסתמן.
ספר מופלא.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על מהו המה - האוטוביוגרפיה של ולנטינו אצ'אק דנג