ביקורת ספרותית על הגבעה מאת אסף גברון
ספר בסדר

---

נתחיל בגילוי נאות: "הגבעה" הוא ספר על מתנחלים שנכתב על ידי לא מתנחל, תל אביבי, שמאלני אפילו, בעוד שאני ימנית, ירושלמית, מתנחלת בדעותיי אם לא בתכלס. ובכל זאת, היות שאני לא נוהגת להסתובב בעולם בגישת "התקשורת שמאלנית וכולם שונאים אותנו" רציתי לקרוא את הספר וחיכיתי ארוכות בתור ההזמנות בספריה (אפילו שאני ספרנית בעצמי, איזשהו ביש מזל) כדי לקבל אותו. לכן הביקורת הזו באמת מגיעה מנקודת מבט "ספרותית", של האדם הקורא, ולא פוליטית בכלל. ומסתבר, כמו שתכף תבינו, שזה בעצם הכי נכון לספר הזה.

המילה הכי חזקה שעולה מחציו הראשון של הספר היא קריקטורה. במשך כ-200 עמודים, אסף גברון פורש בפנינו איזה מאחז משונה, גבעת חרמש ג', שהוקם למרות שלא היה צריך ונאספו אליו מיני דמויות הזויות, כל אחת וסיפורה. גברון משתעשע עם שמות ותיאורים, מלהטט בשיטות ישראליות עקומות של המתנחלים ושל הפוליטיקאים ושל הצבא ובעליל מאוד מרוצה מעצמו, מהדיוק במושגים ומהנועזות הסיפורית.
אלא מה, שזה נמאס מהר מאוד. קריקטורה יכולה להכעיס, או להצחיק, או לגרום לך לתחושת צדק בוערת וגאווה פגועה; היא לא מובילה אותך להתרגש, להזדהות או להתחבר, ובעיקר היא מאבדת מעוקצה מהר מאוד. ניסיתם פעם לדפדף בארכיון הקריקטורות של איזה אתר? מהר מאוד הצחוק הופך לגיחוך בסוף גם זה אובד, כשהכל מתערבב יחד ומה שהיה מבריק פעם אחת נראה משומש בפעם החמש עשרה. והבעיה היא שגברון גם לא מבריק, כי למרות השליטה הטובה במנהגים דוסים ושימוש סביר בסלנג מתנחלים הוא נופל לכמה בורות קלישאתיים (בת האולפנא שמתאהבת בחייל החילוני? פיהוק) ובכמה טעויות גסות. אז התקשיתי לקרוא, ונמרחתי, ותהיתי אם זה הולך להימשך ככה לכל האורך.

למרבה המזל, בחצי השני חל שינוי די משמעותי בספר. גברון עובר מתיאור המאחז להתעמקות בסיפור של שני אחים שמתגוררים בו, יוצאי קיבוץ שעשו כל אחד את הסיבוב שלו בארץ ובחו"ל עד שהתגלגלו לפינה הנידחת הזו בשומרון. כאן הסיפור הופך להיות מורכב יותר, עם רגשות ועלילה והתפתחות- אתם יודעים, מה שקורה בספר- אלא שנימת הקריקטורה של ההתחלה מסרבת להרפות ולמרות כמה רגעים קשים או מעניינים זה עדיין נראה כמו תיאור מלגלג מבחוץ. זה עדיין החלק הטוב יותר והמעניין יותר בסיפור, וכשהסיבוב בחוץ נגמר וגברון חוזר לשיא הדרמה במאחז יש קצת יותר חשק לצלול לתוך סבך השמות והפעולות הדקדקני עד לסיומו.

אחרי שסיימתי את הספר הבנתי שבעצם הוא לא ספר על מאחז אלא סיפור על שני אחים ישראליים ועל מה שקרה להם, במה שיכול להיות קשור לסבך הפוליטי-חברתי בארץ ויכול גם לא. המאחז הוא רק רקע, שאולי מנסה להיות איזה כור היתוך משונה, איזו מראה של "השיטה", אבל בעצם רק מחבל בממדים הרגשיים והמשמעותיים יותר שהיו יכולים לעלות מן הסיפור.
גברון לא מביע עמדה פוליטית- הקריקטורה היא חיצונית אמנם אבל ישרה, לא מכלילה ולא מגמתית ובעיקר לא מטילה את האשמה על אף אחד. אבל, כמו שציינו לפני, בדיוק בגלל זה הוא יוצא בלי כלום. אין מסקנה לספר, שורה תחתונה, איזו מחשבה שהקורא יוצא איתה. אפילו איזה "די לכיבוש" עצבני היה עדיף (אם היה מגובה בסיפור טוב ומשכנע) מאשר תיאטרון הבובות הזה. אני יכולה להבין למה כל מיני אנשי תקשורת תל אביביים מאוד ושמאלנים מן הסתם אהבו את הספר- תיאטרון הבובות שעשע אותם, חידש להם, אפשר להם להציץ לעולם המשונה הזה כמו שהיו רוצים- בגיחוך, בהשתאות, באנחה- ואז לשכוח ממנו. אבל לי, כמי שמכירה את המציאות ומחפשת איזו אמירה, בהחלט מדובר באכזבה.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על הגבעה