ביקורת ספרותית על שתיים דובים - ספריה לעם #673 מאת מאיר שלו
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 1 ביולי, 2013
ע"י גל פרל פינקל


"בעלילה שלנו הרובה ראשון והאישה אחרונה."(עמוד 35)

בספר " שתיים דובים" מאת מאיר שלו בחר הסופר לעשות ניסיון נועז – לכתוב בגוף ראשון נקבה. שם הספר נגזר מן הפסוק: "וַיַּעַל מִשָּׁם (אלישע), בֵּית-אֵל; וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן-הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ-בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים. וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וּמִשָּׁם, שָׁב שֹׁמְרוֹן. " (ספר מלכים ב', פרק ב' פסוק כ"ג) וכבר מן הבחירה בו מבין הקורא כי גם המוות אורב בין דפי הספר. "בשנת 1930 התאבדו אצלנו במושבה שלושה איכרים. אך בניגוד לרישומי הוועד ולמסקנותיו של השוטר האנגלי, ידעו אנשי המושבה שרק שניים מהמתאבדים שלחו יד בנפשם, ואילו המתאבד השלישי נרצח". (עמוד 48) שבעים שנים לאחר הרצח במושבה בכרמל, רות (המכונה "רותה") תבורי, מורה לתנ"ך (והדבר אינו מפתיע שהרי שלו הינו אוהב תנ"ך גדול, ובקי בו היטב היטב מבית אביו) בבית הספר התיכון של המושבה, המתגוררת ב"חצר תבורי", היא אחוזת המשפחה, כותבת ומספרת על הרצח ההוא ועל הגברים של משפחתה – סבה, בעלה, אחיה ובנה - אותם היא אוהבת, עליהם היא כועסת, אליהם היא מתגעגעת ולהם היא מנסה לסלוח.

האלוף (במיל') אורי שגיא, אשר גדל בכפר ביאליק, כתב בשעתו כי: "אבא לא זכה לקרוא את 'רומן רוסי' ו'עשיו' של מאיר שלו (יוצא סיירת גולני, שנפצע במהלך שירותו), אך דומני שיכול היה לכתוב ספר משלו אודות המירקם החברתי והחקלאי של ראשוני המתיישבים במושבים, במושבות ובקיבוצים, שסיפקו לנו אתוס כה איכותי עד שהפך למיתוס, שלא בהכרח מעוגן במציאות שאותה אנחנו מכירים היום." (מתוך הספר "אורות בערפל" מאת האלוף אורי שגיא, הוצאת "ידיעות ספרים", 1998, עמוד 29) ואכן בספריו של שלו ישנו געגוע עמוק להווי ולהוויה של ימי ראשית המדינה: "ל'ימים־ההם' – 'כולם הכירו את כולם ולא נעלו דלתות והייתה עזרה הדדית' ." (מתוך הספר "פונטנלה" מאת מאיר שלו, הוצאת "עם עובד", 2002, עמוד 23) מה גם שלשלו יש יכולת להגדיר דברים במדויק. כך, קצר, ברור ותכליתי, בלי להכביר במילים, בעברית נפלאה ונכונה ובאופן שנוגע ומחבר: "שלושה עצים גדולים. הגודל חשוב. עצים גדולים עוזרים לבני אדם להירגע. זה העובי והחוסן של הגזע, הצל והביטחון והנינוחות של הנוף, הלחישה של הרוח בין הענפים, שגם בהיותה סערה הם נעים לאט ממנה, אלה הרוגע והיופי של הנוף." (עמוד 187) או כאשר הוא מתאר: "טיול של בחורים, עם כל המילים הדביליות של בחורים שמטיילים: לזווד, לאפס, להצפין, לנעול, ראצ'טים, לוקרים, לשלב, שני קצר, ראשון ארוך." (עמוד 98) שמיד מחזיר אותי לטיולים אשר טיילתי עם אבי, ובהמשך עם חברי הטובים.

כך פוגש הקורא בגברים שבחייה. סבה של רותה, זאב תבורי, אדם קשה כסלע אשר בגליל ואכזר, אשר: "נלחם במלחמת השחרור אבל לא נהרג ולא נפצע. הוא מת בן תשעים ושתיים באמצע טיול בכרמל." (עמוד 38) ולו עין אחת ועל האחרת: "כזה, כמו של שודד ים. איך קוראים לזה, משה דיין יענו." (עמוד 268) אשר גידל אותה ואת אחיה הגדול דוביק. איתן, חברו הטוב ביותר של דוביק: "אז עוד לא ידעתי את כל הפרטים, אבל אחר כך התברר לי שהם באמת שירתו באותה יחידה, אבל לא באותו זמן וגם לא באותם תפקידים. איתן היה לוחם ודוביק סמל מבצעים, זאת אומרת סמל מבצעים היתה ההגדרה הרשמית של התפקיד שלו, אבל למעשה היה כלבויניק, הכלאה של פקמ"צית ושליש וקמ"ן, ידו בכל ויד כל בו. ידע כל מה שקורה, השתתף בכל קבוצת פקודות ונוהל קרב, תכנן ותפר חגורים ומנשאים ייעודיים למבצעים מיוחדים, גנב ציוד מיחידות אחרות, חיכה ללוחמים כמו פקידה פלוגתית מסורה כשחזרו מפעולות, ועד היום הוא פעיל שם בארגון הוֶטרנים שלהם ומשיג להם אמנים ותרומות." (עמוד 103) אשר היה לבעלה ואהובה ובנה הקטן, נטע. גם בספר זה לא איבד שלו במאום את יכולתו לספר סיפור אשר אוחז בקורא ולא מרפה. אף כי אני חושב כי שלו סיפר את סיפורו היטב, וכי ניסיונו לספר את הסיפור בגוף ראשון נקבה היה מוצלח, לא לי לקבוע. יקראו הנשים ויחליטו עם עשה מלאכה הגונה ואם לאו.

ההסתייגות היחידה שלי מן הספר עלתה כאשר תיאר שלו את החברות בין דוביק לאיתן (אשר לקח לעצמו, מאחר ושם משפחתו הינו דרוקמן, את שמה של רותה והיה לתבורי ולאחד מהם) כחברות אמיתית, שראשיתה מספר שנים לאחר ששניהם השתחררו מן השירות ביחידה המובחרת (שעל-פי המתואר בספר אינה אחרת מאשר סיירת מטכ"ל), וזאת בניגוד לרעות הנרקמת בצבא ולאחריו: "כל החברויות של הצבא הן הבל הבלים, משהו שהם מדביקים על עצמם כמו שפמים בתיאטרון, לא יותר מפוזה של גברים שמתגעגעים לעלומיהם ועוד תירוץ לעוד מנה של עוד אקשן ועוד חוויות. הם יעזרו אחד לשני, והם ייפגשו ויספרו סיפורים, אבל חברות ממש זה לא. חילוצים כן, גם מגביות והלוואות כשצריך, אבל לפתוח את הלב הם פשוט לא יודעים." (עמוד 116) הביקורת הזו נראית לי כלא מדויקת. אמת, גם לי, כמו לרבים ישנם חברים טובים שרכשתי בטרם ולאחר שירותי בצנחנים, ויש שהיא טובה וקרובה לא פחות (ואין צורך כלל וכלל בשירות ביחידה קרבית בכדי להיעשות לגבר סוג א'), אולם נראה לי כי הדברים, כפי שכותבם שלו, פשטניים משהו. לדידי, התיאור הבא ממחיש היטב את הרעות אשר אני חולק עם חברי לסדיר ולמילואים (מובן שלא עם כולם אבל עם מספר לא מבוטל) ואין לזלזל בה: "אני מודע היטב לכך שכאשר אין מדברים ואין משתפים, מתגברת עוד יותר תחושת ה'לבד', אבל פיתחתי קוד תקשורת מיוחד עם אלה שעברו חוויות דומות לשלי. כשאני פוגש, ולו לאחר שנים של ניתוק, חבר שהיה אתי בגולני, אנחנו לא זקוקים למילים. די בכך שנביט זה לזה בעיניים, וכל פער השנים נמחק. עם האנשים מגולני, שעברו עימי את מה שאני עברתי, אני מרגיש הכי בטוח, הכי חזק. שם מקבלים אותי נטו, כי אלה החברים שלי מהסיירת, שיודעים, מבינים ומרגישים על מה בדיוק אני מדבר ולמה בדיוק אני מתכוון, גם כשאני שותק ולא משתף בכל פרטי הפרטים. בחברתם, המלה בדידות נמחקת מן המילון הפרטי שלי." (מתוך הספר "אורות בערפל" מאת האלוף אורי שגיא, הוצאת "ידיעות ספרים", 1998, עמוד 23) מה גם שהסופר עצמו תיאר לא פעם את החדווה שניעורה בו עת מתכנסים ונפגשים חבריו לצוות מימיו בסיירת גולני.

מומלץ בחום ומהנה מאוד!!!
17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
נתי ק. (לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
אין מילה אחרת, אלא מפוארת, על מנת לתאר ביקורת זו. היחסים שלי עם ספריו של שלו מורכבים, אבל זה נראה לי ספר מבטיח. תודה.
חמדת (לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
ביקורת פשוט נהדרת .
טופי (לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
מעניין ומסקרן!
הקוסמת (לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
נשמע מבטיח, נכנס לרשימת הקריאה אהבתי את הציטוטים שהכנסת בביקורת





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ