הייתי ילדה שמציירת יפה, כולם אמרו. נשארתי ילדה שמציירת יפה ולא הפכתי לציירת כי לא היה לי חשק להתאמן. להתאמן בציור זה לא רק לצייר, אלא ללמוד להתבונן; להסתכל על העולם דרך מסגרת מלבנית ולנסות להעלים את סכי הראיה.
השמיים הם לא רק כחולים, גגות הרעפים לא רק אדומים והברושים לא רק ירוקים.
למשל עכשיו, בשעות הבוקר האביכות, לאויר יש איכות צהבהבה אפרפרה ואי אפשר ממש לראות את המכוניות המזדחלות על דרך השבעה, אלא רק את השתקפות זוהר השמש בשמשותיהן ובקולטי הדוודים שעל גגות הרעפים. אני יודעת שהן שם, המכוניות, אבל לא באמת רואה אותן.
וזה רק הצבע, ישנה גם צורה, ישנה פרספקטיבה ואחרי שמכירים אותם לפני ולפנים אפשר אולי להתפנות לחפש את הקול שלנו ולדעת מה אנחנו רוצים לאמר.
כמובן שישנם ציירים שקופצים כיתה, שנולדו עם עיני אמן, שידם יציבה על הדף הריק, קולם חזק ומיוחד ויש להם הרבה מה לאמר אבל אני לא כזו. התייאשתי בתפוחים- לא הצלחתי לנתח את מבנה האור והצל, עד היום אני לא ממש מצליחה. זה לא בער בתוכי- הצורך לצייר.
אני עדיין מציירת לפעמים- מציירת כמו ילדה שמציירת יפה, אבל אני מעדיפה מילים.
לכן אני מתפעלת מהכתיבה של יהודית הנדל.
יש לה עין של צייר והיא משתמשת בה כדי לספר סיפור.
יש לה קול שאני מדמיינת כמו קולה של אחותה הגדולה, המשכילה והחכמה, של סבתא שלי. היא אומרת טקסי בטי"ת קמוצה במקום מונית ומשתמשת במילים כמו פלורוסנט ודקולטה אבל למרות המבטא המורגש, אין לה שמץ של עלגות- להיפך, זה הקול שלה והוא בוטח. ברור שהיא חושבת על כל מילה שהיא כותבת ויוצרת באמצעות השפה תמונה תלת מימדית מורכבת.
היא רחוקה מלהיות אופטימית. היא מפוכחת מאוד, חדה ולפעמים אפילו עצובה וקצת מרירה אבל, כמו גדולי האמנים, היא רואה יופי בכל מקום ויודעת להראות אותו גם למי שקורא את ספריה.
על חווית הקריאה המורכבת והמכוננת של ספרה, "הכוח האחר", קשה לי לכתוב. הגעתי אליו לפני כשנתיים בזכות שיחה בפורום סימניה בין זרש קרש לעמיר, שכבר מזמן לא בקרו כאן וחבל. אני אסירת תודה על המפגש עם הכוח האחר ומתכוונת לקרוא את כל מה שיהודית הנדל כתבה, לאט לאט, כי היא דורשת ממני זמן ומרחב.
בינתיים קראתי את הספר הזה- "ארוחת בוקר תמימה", שמונח כרגע פתוח לצדי, כדי שאוכל לצטט ממנו, התריס מטיל על דפיו צל אפור רך ושני מלבנים זוהרים של שמש חורצים אותו לאורכו..
טוב, די עם זה.
הנה תיאור מקסים מהספר במקום:
"ברק מאובק רבץ על השמלות הפרחוניות שנפתחו והתקפלו כמו אקורדיון, מתמלאות רגע כתמי חושך ורגע כתמי אור ועושות הצטלבויות פרחוניות שהתפרקו מייד, נשברות כמו בתוך מראה קעורה."
וזה הרבה יותר יפה בהקשרו, כי היא לא עושה את זה סתם בשביל היופי או בגלל שהיא יכולה, זה חלק משמעותי מסיפור.
הספר "ארוחת בוקר תמימה" הוא מחזור סיפורים, צירוף של כמה סיפורים שיש להם מכנה משותף-
(ביטוי מקסים בעיני).
ישנם שני מכנים משותפים עיקריים לסיפורים הללו-
האחד- הם עוסקים באופן שבו העבר המת והקבור משפיע על ההווה החי ומשנה אותו (והרחיב על כך מנחם פרי בגב הכריכה, אם יש לכם כח לזה, כך שלא אטרח).
"והרי מזמן למדתי שהחיים אוהבים סימטריות והגורל אוהב חזרות, ומזמן למדתי שטבעם האמתי של הדברים מתגלה רק בהתפוררותם."
קשה לי לתאר עד כמה המשפט הזה נכון עבורי.
השני- המספרת, יהודית הנדל עצמה כנראה, היא לא הדמות הראשית, שלה קורה הדבר הזה שמשנה את חייה. היא נוכחת בסיפור אבל כמשקיפה- חברה או שכנה. זו לא היא ש- "נראתה כאילו מתהפכת לה הבטן או שמתהפך לה בפנים חלק מהחיים שלה והיא עוד לא יודעת בדיוק איך ומה."
אבל גם עליה עובר משהו וזו הפרשנות שלה ורק שלה אותה אנחנו שומעים.
גם המספרת, גם דמויות המשנה ואפילו הנוף נועדו כולם לשקף את מה שקורה לגיבורה הראשית בבטן או בחלק מהחיים שלה. כאמצעי אמנותי זה מאוד מורגש אבל זה יפה כמו בשיר כך שלא אכפת שהתכים הנסתרים של הסיפור הם לפעמים לא לגמרי נסתרים.
החזרה הזו של המחזור, חזרה על סיפורים של אובדן ורמיה, מעציבה ולעיתים מעייפת אבל משפיעה לאורך זמן.
לפחות שניים מהסיפורים ישארו אתי עד הפעם בה אבחר שוב ביהודית הנדל להתלוות אלי מן הספריה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
