נדמה כי העלייה הרוסית של שנות השבעים לא זכתה עד היום לחשיפה מעמיקה ולעיסוק הוגן בספרות הישראלית.
כולנו מכירים את תרומתם של העולים לחיי התרבות בארץ. תזמורות, תיאטראות, אומנות פלאסטית, פוליטיקה ורפואה. העולים, שעלו ברובם ממניעים ציוניים, למדו את השפה במהירות, התערו והעשירו את התרבות המקומית.
שחף שחור הוא ספר מתח, רומן רוסי, רומן משפחתי, ספר שנע בין צירי זמן שונים, בין ברית המועצות לשעבר וישראל בעבר, בין ברית המועצות בהווה לישראל בהווה.
גיבורת הספר, תמרה אטיאס, היא דוקטור לכימיה פורנזית, העובדת כמומחית לזיהוי פלילי במשטרת ישראל. כימיה פורנזית, לידיעתכם, היא התחום המדעי שעושה שימוש בשיטות כימיות לפיענוח פשעים ולהצגת ראיות בבית המשפט. ולא, אל תחשבו כי רינת קליין עושה כמעשה איאן מקיואן ומייגעת אותנו קשות בעשרות עמודים מיקצועיים ובלתי מובנים. לחלוטין לא. להיפך, תמרה הגיבורה פיתחה ביחד עם פרופסור אמריקאי שיטה חדשה לגילוי טביעות אצבעות, והפרק העוסק באופן שבו היא עובדת על הפיענוח, הוא מסקרן ומרתק גם אם לא הבנתי את המונחים המקצועיים.
בגלל הפיתוח החדשני שלה, נשלחת תמרה לרוסיה כדי לחקור פשע ששורשיו בעבר והוא מטיל את השפעתו על משפחה שלימה. לתדהמתה היא מגלה כי לפשע יש קשר ישיר אליה ולמשפחתה.
אך כפי שציינתי, זהו ספר מתח, אך קשה להגדירו כספר מתח, משום שהוא עוסק בעיקר במשפחה אחת ובמה שקרה לה משנות השבעים של המאה הקודמת ועד היום. למרבה הפלא, העובדה שהספר נע בין צירי הזמן השונים והפרקים מסתיימים תמיד באמצע איזו דרמה, יוצרת מתח חזק הרבה יותר מן המתח שיוצר הפשע עד לפיענוחו.
לספר יש ניחוח רוסי בולט. ברור שיש בו כל האלמנטים מלבוש, שמות חיבה ועד מאכלים שיוצרים את האווירה המתבקשת. אבל ניכר כי הסופרת עשתה את הדרך הזאת מבפנים. אין לכל האיזכורים הללו ניחוח של פולקלור מאולץ או של תחקיר שעשה סופר מבחוץ. אין בספר גודש של "רוסיות", יש בו מינון נכון של חברה מהגרת העוברת קשיי הגירה, אך ילדיה ונכדיה מתערים במהירות, מחליקים לתוך הישראליות בלי לזנוח את העבר.
אין ספק, הסופרת אוהבת את הגיבורים שלה, הטובים יותר ואלה שטובים פחות. היא סלחנית לגבי השניות שלהם וניכר כי שאבה את השראתה מבני משפחתה הקרובים וכי תמרה עצמה היא האלטר-אגו שלה.
התחלתי לקרוא את הספר בערב חג וסיימתי אותו במוצאי החג וזה אומר משהו.


















