“לעתים החיים מזמנים לנו מצבים בהם אנו מוצאים את עצמנו בצד השני של המתרס. זו יכול להיות סיטואציה יום יומית כמו זו של קופאית בסופר שעורכת קניות בסופרמרקט אחר, ועודה מניחה את מצרכיה על המסוע היא נשאלת את שאלת ה- "יש לך כרטיס חבר מועדון?" שבנסיבות רגילות היא מרבה לשאול בעצמה. זו יכולה להיות סיטואציה פחות שגרתית, כמו זו של רופא שמוצא את עצמו מאושפז בבית חולים או מיילדת שהיא עצמה כורעת ללדת. וזו יכולה להיות גם סיטואציה הנוגעת לספר פרי עטו של חבר סימניה, כשהחבר, כותב הספר, רגיל להיות בצד הנבדק והנבחן, והנה הוא מוצא את עצמו בצד השני של המתרס, כותב ביקורת על ספר של חברה אחרת... התחושה שחשתי כשאחזתי את הספר בידי הייתה תחושת מבוכה. ומה יקרה, חשבתי לעצמי, אם לא אתחבר לספר? מילים שליליות לא תיכתבנה, החלטתי. אם אוהב את הספר אכתוב סקירה, ואם לא, אשמור את הדעה הפרטית שלי לעצמי. עצם כתיבת הביקורת יכולה להעיד, אם כן, שאהבתי את הספר, ואני שמח מאוד להוסיף ולציין שהוא התחבב עלי מאוד.
אפרתי כתבה לי פעם משפט חכם (טוב, אחד מיני רבים): "כל סופר יוצר בספרו הראשון את הדמות הראשית בצלמו ובדמותו." למעט הסקירות המשובחות שלה כאן, אינני מכיר כלל את הסופרת, אך התחושה שלי (תחושה בלבד...) היא שיש מרכיבים אוטוביוגרפיים בולטים בדמותה של הגיבורה. אהבתי את תמרה וחשתי כלפיה אמפתיה, ונראה לי שהסופרת רחשה הרבה חיבה לדמויותיה, לא רק כלפי בת דמותה אלא גם כלפי השאר, ומחלה להם על מגרעותיהם וחולשותיהם.
הספר נע על צירי זמן שונים והוא מכיל מספר דמויות רב, יחסית. ובכל זאת, אין הדבר מכביד על הקריאה או מסרבל את הכתיבה. הסיפור שמתרחש בהווה הוא ביסודו סיפור מתח שעניינו פענוח מקרה רצח, אך המרקם של המתח שנוצר כאן הוא אחר. לא כזה שמאפיין ספרים מהז'אנר של ספרי מתח, אלא מתח דרמטי מעיקרו. מתח שהוא פועל יוצא של עלילה מעניינת ורבת התרחשויות. הספר זורם וקולח, הפרקים קצרים והרומן שומר על רמה של מתח ועניין רב לכל אורכו. לקחתי את הספר תוך כדי קריאת ספר אחר, רק כדי לעלעל בו, והנה מצאתי את עצמי נשאב לתוכו וזונח את הספר השני. ולזנוח את הרמן קוך עבורי זה לא דבר של מה בכוך...
אהבתי מאוד את המכתבים שמשובצים בספר. הם מובאים במינון הנכון ובתזמון המדויק ביותר, והם מוסיפים לעלילה נקודת מבט שונה: אישית, רגישה ונוגעת. הכתיבה שלהם בגוף ראשון מוסיפה לרומן נופך אינטימי, וזאת על רקע הכתיבה העיקרית שנכתבת בגוף שלישי על ידי מספר חיצוני.
ההווי הרוסי בא לידי ביטוי בספר בצורה מדודה ואופטימלית, לדעתי. לא פחות מדי ולא יותר מדי. רציתי לכתוב שלא ניכר על סופרת שהיא ערכה מחקר חיצוני ושלא מרגישים כי היא איננה ממקור רוסי, אבל אז נזכרתי שנכתב בגב הספר שהיא "עלתה כילדה לישראל מברית המועצות"... אז בהפוך על הפוך אני יכול לכתוב שהמוצא הרוסי איננו בעוכריה, ושהיא לא מבליטה יתר על המידה בספר את ההווי הרוסי.
מה מעט הפריע לי בספר? תיאורי המין היו אמנם שוליים בספר, אך הם גם לא היו חיוניים, לטעמי. הם לא תרמו דבר לעלילה עצמה ולדעתי מוטב היה לוותר עליהם. ואולי האשמה טמונה דווקא באופי השמרני שלי, שכן בעידן הספרותי המתירני של "חמישים גוונים", אפשר, למעשה, לומר שהתיאורים בספר הם צנועים וחסודים... דבר נוסף שהפריע לי היא הסיבה שבעטיה נדרשת תמרה להגיע לרוסיה כדי לסייע בפענוח מקרה רצח, היותה מומחית לזיהוי פלילי. הסיבה נראתה לי מעט "תפורה", באופן שמניע את הדרמה המשפחתית בצורה קצת מלאכותית. המידע המקצועי המועט, יחסית, על עבודת הזיהוי הפלילי תרם לתחושה הזו שלי.
בנוסף, לא הייתי מתנגד לתוספת של כמה פרלינים בלגיים מובחרים... "הייתה זו סוכרייה ורודה בצורת תרנגול, הממתק מהילדות שיכול היה לתקן כל דבר עבור שניהם. היא הורידה את העטיפה מהסוכרייה, עצמה את עיניה וליקקה את התרנגול הוורוד". שאלת תם (מטומטם): מה זה, לכל השדים והכרבולות, סוכריית תרנגול? אין לי מושג! ולחשוב שקשרתי לעצמי כתרים והתהדרתי לי בעיני עצמי בתואר מומחה לממתקים...
לסיכומו של דבר, לפנינו דרמה משפחתית קולחת ומרתקת, שמיטיבה לפתוח תיבת פנדורה ולהאיר פינות משפחתיות עלומות ומודחקות. כמי שנמצא משני צידי המתרס אני נמנע מלשאול את הסופרת אם יש סיכוי לקרוא בקרוב ספר נוסף שלה, מחשש שמא השאלה תלחיץ... אסתפק בהבעת משאלת לב קטנה שאכן היא שוקדת על כתיבת ספר נוסף.
ולסיום סיומת, פרט קטן שהצליח לרגש בגדול: האזכור של קהילת סימניה ברשימת התודות בסוף הספר.”