• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שחף שחור

שחף שחור

מאת רינת קליין

הביקורת של רותה

תמונה של רותה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
שחף שחור

שחף שחור

מאת רינת קליין

הביקורת של רותה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של רותה
הוצאה לאור:סלע ספרים
שנת הוצאה:2013
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
דוידי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 12 שנים

“יום חמישי שעה שש, ישבתי רגל על רגל במשרד שלי בפנקס ארבע, שתיתי גולדסטאר וניסיתי לחשוב על התוכניות למ”

6/40
ביקורות על שחף שחור
הבאה
קצר ולעניין
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 6 שנים•1 דקות קריאה

קראתי את הספר לפני כמה חודשים טובים, אהבתי אותו מאוד ובכל זאת לא כתבתי ביקורת.
גם בגלל שבדרך כלל אני לא כותבת כאן סקירות וגם בגלל שנכתבו עליו כאן כבר כל כך הרבה ביקורות ולא היה לי מה לחדש או להוסיף על מה שנאמר כבר.
החלטתי להביע את אהבתי לספר בדרך אחרת: המלצתי עליו למכריי ולידידיי.
בין השאר כתבתי בפרטי לראובן מסימניה והמלצתי לו על הספר. הוא כתב ביקורת מאוד מסויגת, כנה ואמיצה (כל הכבוד! בלי ציניות חלילה), ודווקא זה מה ששכנע אותי אחרי התלבטות רבה בכל זאת לכתוב כמה מילים חמות על הספר מנקודת המבט שלי.
אז לחדש הרבה אין לי מה, אבל מאוד אהבתי את הסיפור המשפחתי,את המעברים בין הזמנים והחיבור ביניהם, את הפרקים הקצרים ואת הכתיבה הקולחת - בגובה העיניים,את הסיום הרומנטי והאופטימי. פחות התחברתי לפן של המתח בסיפור אבל לשמחתי הוא לא היה משמעותי בעלילה (לפחות בשבילי).
ארבעה וחצי כוכבים שמעוגלים בשמחה למעלה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Josefico
Josefico
תמונה של איילי
איילי
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של Mira
Mira
א
אברהם
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של אור קרן
אור קרן
39קוראים|גיל ממוצע52|44%נשים

על המבקרת

תמונה של רותה

רותה

חברה מזה 9 שנים
6 ביקורות•185 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•דתות ואמונות - כללי•ביוגראפיות
תמונה של רותה
רותה
חברה באתר מזה 9 שנים
ביקורות6
לייקים שקיבלה185
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית4דתות ואמונות - כללי1ביוגראפיות1

דיון על הביקורת

7 תגובות
נתי ק.
נתי ק. •לפני 6 שנים

בבוא הזמן... מבטיחה לעדכן:-)

רותה
רותה•לפני 6 שנים

ההנאה היתה כולה שלי!

אבל מה עם ספר נוסף? יש לך כישרון רב וחבל מאוד אם הוא יסתכם בספר אחד בודד. מצפה לספר הבא!
נתי ק.
נתי ק. •לפני 6 שנים

לא יודעת איך פספסתי את ההמלצה הזו רותה יקרה, אך מוטב מאוחר...

שמחה מאוד לשמוע שנהנית, מעריכה מאוד את הזמן והכסף שהשקעת ומודה לך מקרב הלב על ההמלצה לחברים. אין אושר גדול יותר מלקרוא תגובה על הספר שלך (גם ביקורת, כל עוד היא לא משתלחת כמובן):-)
ראובן
ראובן•לפני 6 שנים

שום נימה שלילית.

יש לי נטייה להעריך מדעים ומחקר. לא עוסק בזה אבל מתחבר. כנראה שזה עובר אצלנו במשפחה -) דעתך לגיטימית מאד,אם כולנו היינו חושבים אותו דבר זה היה עולם משעמם...
רותה
רותה•לפני 6 שנים

בדיוק ראובן, עניין של טעם.

דווקא החלק המחקרי פורנזי פחות דיבר אליי... ואני מתנצלת אם מדבריי נשמעה חלילה איזו נימה שלילית.להפך,אני חושבת שאתה ראוי להערכה רבה על הביקורת הכנה והאמיצה.
ראובן
ראובן•לפני 6 שנים

רק לומר-הסייגים שלי היו לכתיבה,לא העלילה והסיפור עצמו.

אני לא יכול לנתק את עצמי מזה,פקטור רציני. לחלוטין עניין של טעם. וריבוי הדמויות גם בלבל בהתחלה. התחברתי לחלק המחקרי-פורנזי. שמח שנהנית.
סקאוט
סקאוט•לפני 6 שנים
את הספרים של מרבית החברים כאן השגתי, עכשיו נותר להשיג את זה.
7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של רותה

על מקום הימצאה

על מקום הימצאה

תמר קפלנסקי

זהו הספר הישראלי הכי טוב שקראתי השנה.

הסיפור דווקא קטן,ואפילו לא מקורי במיוחד. אישה נוסעת לחו"ל לחתונת חברתה הטובה, משאירה בארץ בעל, שתי בנות ומערכת נישואין מתפוררת.
מתכוונת לחזור, בטח שמתכוונת. ואולי לא? אולי היא תפקפק בכל הדברים הבטוחים אבל הלא מי יודע מה מספקים שהיא השאירה בארץ? אולי היא תמצא בהודו אהבה חדשה? אולי היא תגשים את עצמה מחדש? ואולי דווקא הלבטים והגעגועים והמשפחה שהיא השאירה - דווקא הם יכריעו את הכף?
"אני חושבת על הסיפור ההוא ששמעתי איפשהו ואני לא בטוחה שהוא אמיתי, על האיש שהחמיץ את הטיסה שלו ואז פקע תוקף האשרה שלו והוא כבר לא יכול היה לטוס ונשאר לתמיד במקום שאליו נסע. אולי אני אהיה האישה הזו".

הסיפור אמנם קטן, ואפילו לא מקורי,אבל הספר גדול. הוא כתוב בגוף ראשון, ברגישות רבה,בצורה מרתקת, מרגשת מאוד ועם הרבה אמפתיה לגיבורה הראשית המקסימה. הוא נוגע בשאלות שעולות בראשה של כל אישה נשואה - וגם גבר נשוי - ומתעמת באומץ איתן. והתשובות לשאלות? לא תמיד ישנן, כמו שקורה הרבה בחיים, בטח ובטח שלא תשובות חד משמעיות.

אגב,בספר אין מרכאות בין ציטוטים מפיהם של הגיבורים. זה דבר קטן ומקורי שמאוד אהבתי. בדרך כלל יש מרכאות וזה פוגע לדעתי ברצף העלילתי.

ספר מעולה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•רותה
שמיים שאין להם חוף

שמיים שאין להם חוף

יפעת ארליך

רוב הביוגרפיות נכתבות על אישים ידועים – מדענים, ראשי ממשלה, אישים רבי פעלים, אנשים ששינו את ההיסטוריה. בניה שראל לא היה אחד מהם. בניה, בן 27 במותו,נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ב- 2014. הוא הותיר אחריו הורים, ארבע אחיות,שלושה אחים וארוסה. הוא נפל שלושה שבועות לפני המועד המתוכנן לחתונתו עם גלי.

יפעת ארליך כתבה את סיפור חייו. אז עם כל הכבוד לנסיבות מותו הטרגיות וההירואיות, מה כבר אפשר לכתוב על בחור צעיר שניהל פחות או יותר אורח חיים שגרתי? תתפלאו. יפעת ארליך לקחה את סיפור החיים הקטן הזה,ועשתה ממנו ספר מרתק, קולח, מרגש מאוד, מעניין ועצוב. סיפור החיים אולי קטן, אבל האיש עצמו גדול. גדול מהחיים.

מילה טובה גם לשם המקסים של הספר ולעיצוב העטיפה המרהיב.

בניה שראל אולי לא שינה את העולם ואפילו לא את הארץ,אבל הוא הגן עליה בגופו – פשוטו כמשמעו. הגיע לו שייכתבו עליו ספר, ויפעת ארליך עשתה יופי של עבודה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•רותה
מדריך לחילוני

מדריך לחילוני

אביעד קליינברג

שם הספר הוא "מדריך לחילוני-איך לא להאמין בלי להתנצל". אז מה הסיכוי שנקרא ספר בשם "מדריך לדתי – איך להאמין בלי להתנצל"? קטן מאוד,אני חושבת. כי מי שנאלץ כל פעם "להתנצל" הוא החילוני. אז אם מדובר במדריך לחילוני, מי הוא בעצם "חילוני"? קליינברג מגדיר את החילוני לא כמי שלא מאמין באלוהים אלא בתור אדם שאמונה כזו לא מעצבת את חייו ולא משפיעה עליהם.

אביעד קליינברג הוא פרופסור באוניברסיטת תל אביב, ראש ביה"ס להיסטוריה ומנהל ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב.במילים אחרות, בר סמכא. הוא כתב ספר מעמיק מצד אחד,אבל כזה שכתוב בצורה קולחת מאוד עבור הקורא ההדיוט. הוא נוגע בנושאים מאוד מעניינים ומביא תשובות חילוניות לשאלות כמו שאלת הרע בעולם, וכיצד הוא אפשרי אם אלוהים הוא כל יכול וגם טוב ומיטיב, שאלה של בחירה חופשית, האם אפשר להיות מוסרי גם בלי להיות דתי? ועוד ועוד.

הייתי ממליצה על הספר לחילונים שלא מתמצאים בנבכי הדת ובעיקר לחילוני ההוא שראיתי לפני כמה ימים ברחוב – מניח תפילין בדוכן חב"ד ואחר יושב במסעדת שרימפסים ממש ממול. למי עוד הייתי ממליצה על הספר? למי שמתלבט. הספר הוא מעין רמזור שמצביע אור אדום למי ששוקל לחזור בתשובה ואור ירוק למי שמתלבט אם לחזור בשאלה.

"למה אנשים מאמינים? רוב המאמינים דבקים בדת משום שנולדו אל תוכה, או משום שהקונצנזוס שבתוכו הם חיים מעניק לה לגיטימיות מיוחדת" (עמ' 153).

לפני 6 שנים•
★★★★★
•רותה
102 לייקים

102 לייקים

מירית כחלון

איזה כיף להחמיא לספר ביכורים ישראלי חדש. הוא כתוב נהדר, הוא עוסק בצורה מקורית בנושא מאוד אקטואלי שמשום מה לא נכתבו הרבה ספרים אודותיו – השתלטות הרשתות החברתיות על חיינו (זכור לי רק "ליידי לייק" של יובל אמברמוביץ), יש בו הומור עצמי (משפחתה לחוצת החתונה של הגיבורה תורמת לזה הרבה) משולב בדרמה מהחיים, סיפורה של גליה, שמובא בגוף ראשון. זהו סיפורה של פקידה אפרורית שחייה שגרתיים ולא ממש מעניינים – או יותר נכון ממש לא מעניינים. גליה מוצאת נחמה ברשת החברתית, שם היא זוכה לפופולריות רבה, לחיי זוהר וירטואליים ולים של לייקים. בשלב מסוים היא מעלה לרשת פוסט מחאה שגליה עצמה מגדירה אותו כ"סטטוס אווילי שנכתב בפיזור דעת מבלי לחשוב על השלכותיו", פוסט שהופך לוויראלי ולגל מחאה ענק בעניין יוקר מחירי מוצרי הקוסמטיקה. מכאן ואילך "הרכבת יצאה מהתחנה וכעת כבר טסה למחוזותיה הווירטואליים, בלי שתהיה לי כל דרך לעצור אותה". העלילה מתקדמת בקצב מהיר והיא מעניינת מאוד, אין רגע דל, וכצפוי בסופו של דבר נפלאות הרשת החברתית מתגלות במערומיהן – "חמשת אלפים חברים – בחנתי את המספר שמולי באדישות. בימים כתיקונם בשורה שכזו היתה משמחת אותי, אך כעת לא עניינה אותי. תחושת ריקנות השתלטה על לבי."
בהמשך מגיע משפט מחץ אחד שמוכיח כמה שהמלך הוא ערום : "יש לי אלפי חברים, חשבתי, ומתוכם אין אפילו חבר אחד שיטרח לבקר אותי עכשיו או אפילו יטלפן וישאל לשלומי. כל אלה קיימים במרחב הווירטואלי, מציצים לעתים רחוקות לחיי האמיתיים כדי להגיד שלום וחוזרים לחיקו החם של הפייסבוק, ממירים את החיבה הישנה בלייק מכני וסתמי, ואת אמירת המילה הטובה בכתיבת תגובה חנפנית."

לאחר קריאת הספר לא יכולתי שלא לחשוב על האתר שלנו. סימניה היא לא בדיוק רשת חברתית,אבל המרחב הווירטואלי שבו היא מתקיימת והקשרים החברתיים שנוצרים כאן בין החברים בהחלט עושה את סימניה רלוונטית לנושא. אני חושבת שיחסית לאותן רשתות חברתיות קרות ומנוכרות,סימניה בהחלט מהווה אי קטן של שפיות – גם מבחינת התוכן – העיסוק בספרים, וגם מבחינה חברתית. הספר המצוין הזה ממחיש זאת טוב מאוד.

ואגב, המחירים של מוצרי הקוסמטיקה באמת בשמיים...

לפני 7 שנים•
★★★★★
•רותה
ניסויים פתוחים

ניסויים פתוחים

אורלי סיגל

ספר איום ונורא.

אני לא נוהגת לכתוב ביקורות באתר,אבל בגלל שצצו בימים האחרונים הרבה ביקורות מהללות לספר הזה, ביקורות של אנשים שנרשמו ממש עכשיו לסימניה, אני בכל זאת אכתוב כמה מילים על הספר הזה, שקראתי לפני כמה שבועות.
כי הוא גרוע במיוחד.

הסיפור בקצרה, והוא דבילי להפליא - שני זוגות ועוד גבר מקימים להם מעין קומונה של חיים משותפים, ואז כמובן מתחיל סיפור (דבילי כבר אמרתי?) של תשוקות אסורות, אהבות שאין להם מקום בחיים השמרניים, קנאה,אינטריגות ושאר ירקות.

במסווה של אמירת דברים לא פוליטיקלי קורקט על מוסד הנישואים מצאתי ספר איום ונורא: צעקני, אינפנטילי, גדוש בסצנות סקס סתמיות וכתוב רע.

לא יודעת איך סיימתי אותו ולמה בעצם.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•רותה

ביקורות נוספות על "שחף שחור"

שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

אבא שלי צמחוני אדוק. אמא שלי לקוחה קבועה בשווארמה חזן.
אבא שלי ימני. אמא שלי שמאלנית.
אבא שלי צופה בסרטי איכות בסינמטק. אמא שלי מזילה דמעה בטלנובלות.
אבא שלי טיפוס של חורף. אמא שלי מעדיפה את הקיץ.
אבא שלי אוהב לקרוא את אפלפלד ואת פול אוסטר ומורקמי. אמא שלי אוהבת את רם אורן ואת ג'וג'ו מויס.
אני יכולה להמשיך עד מחר בבוקר, אבל הבנתם את הפרנציפ.

אבא שלי אהב את הספר הזה. אמא שלי....... גם אהבה את הספר הזה!!! אני אומרת לכם, ימות המשיח ממש. אשכרה חזון אחרית הימים אצלנו במשפחה...
אבל...

• אבא דיבר על תיבת פנדורה משפחתית ונתן הרצאה על סודות שנחשפים ושתמיד הם ייחשפו כפי שמתואר בספר, ואילו אמא התרשמה בעיקר מהתיאור של היחסים בין בני הדודים. (אני עם אבא).

• אבא אמר שלספר יש נוכחות רוסית בולטת – לבוש, כינויי שמות ומאכלים ושמורגש שהספר נכתב ע"י עולה מרוסיה ושזה מאוד אותנטי. אמא אמרה שזה ממש שולי ולא מורגש. (אני עם אמא).

• אבא אמר שהדרמה המשפחתית יצרה יותר מתח מפענוח הפשע עצמו. אמא אמרה שדווקא החלק של המז"פ היה מרתק למרות שזה ממש לא ספר מתח. (אני עם אבא).

• אבא אמר שהסופרת מצליחה להביא בפני הקורא שושלת משפחתית מורכבת, סבא וסבתא, אחיות, נישואים שניים, בני דודים, נכדים ואפילו את הנינים בלי שהקורא יתבלבל בכלל. אמא אמרה שהיא היתה צריכה לשרטט לה על הסימניה איזה אילן משפחתי קטן... (אני עם אבא).

• אבא אמר שהסוף של הספר פתוח ושהוא מזמין ספר המשך. אמא אמרה שהסוף סגור ושהוא מתוק, רומנטי, אופטימי ומשפטי האהבה שמסיימים את הספר ריגשו אותה מאוד (אני עם אמא) [אבל גם עם אבא, כי אני רוצה ספר המשך]

• "היא הורידה את העטיפה מהסוכריה, עצמה את עיניה וליקקה את התרנגול הוורוד. טעמו החמצמץ התפשט בגופה וריח הפטל שנדף מהסוכריה דגדג את נחיריה." אבא שונא סוכריות. אמא אוהבת אותן מאוד. (אני עם אבא).

בדבר אחד שלושתנו מסכימים: זהו ספר מצוין שכיף, פשוט כיף לקרוא.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מיכל
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

"אכפת לך לקרוא גם את הספר שלי ולקטול? אני ממש אשמח להמלצה", את זה ביקשה ממני חברתינו נתי ק. כמעט לפני שנה כתגובה לביקורת שלי על ספר ביכורים של חבר אחר בסימניה. הופתעתי למצוא את הספר בספריית המוסד החינוכי בו אני עובד וניצלתי כמה שעות פנאי מתות כדי למלא את בקשתה של חברתינו. גילוי נאות - אינני נוהג לקטול ספרים על-פי בקשה לא משנה כמה יפה יבקשו ממני, אפילו אם זה - כך לפי אותה תגובה - יכול לעזור במכירה שלו. ובכלל המגמה שלי היא להרעיף אהבה על ספרים ופחות לקטול אותם. בכל מקרה נגשתי לספר בתקווה גדולה שאולי בכל זאת יצא מכאן משהו טוב. איך תקוות מסתיימות בימים האלה אתם כבר בטח יודעים.

אז הסיפור שנתי ק. או בשמה המלא רינת קליין רקחה כאן מתאים לספר מתח קלאסי עם טאצ' וירטואוזי. מומחית לזיהוי פלילי נשלחת לרוסיה כדי לעזור בפיענוח רצח שתלוי במומחיות של המומחית יענו בטביעת אצבע. על הדרך היא מגלה שהחשוד העיקרי קשור אליה בעבותות משפחתיים. פיענוח הרצח מצריך גם פיענוח עצמי, מעיין יציאה למסע שורשים עם טוויסט פלילי. הרעיון, הגם שהוא מאולץ, יפה ומעניין אבל כאן נגמר כל הטוב.

הספר משעמם רצח. אין בו מתח, אין רגש, ואין את הוירטואוזיות שהספר כל-כך משווע אליה. מה גם מאכזב מאוד לגלות שאין בספר התעסקות מקצועית במז"פ וזאת למרות שהסופרת בעלת תואר שני בהנדסה כימית. עכשיו תוסיפו לזה את הכתיבה הדקלרטיבית והתמציתית של רינת:

"באחת וחצי בלילה נעצרה ז'יגולי לבנה ליד בית דירות ברחוב נקרסוב. אישה צעירה יצאה מתוכה מתייפחת ואיש מבוגר וקירח הוציא מתא המטען מזוודה קטנה והעבירה לידיה. האישה הצעירה נכנסה דרך הכניסה האמצעית, עלתה לקומה השנייה וצלצלה בדלת. האיש המבוגר חיכה בחוץ והביט לעבר שורות החלונות. כשראה את האור נדלק באחד מהם חיכה עוד חמש דקות, נכנס לאוטו ונסע כשהוא מותיר אחריו שני שבילי עקבות מלוכלכים בתוך השלג הבוצי של תחילת מרץ."

וקבלנו חוות דעת מז"פית רק בלי המז"פ. גם הקטעים הרגישים ביותר פה כתובים באותה קצרנות משמימה, אז מה הפלא שליבי לא יצא אל אותה תמרה אטיאס.

התקציר בכריכה האחורית מנסה לשווק את הספר כ"קול שכמעט ולא נשמע בספרות הישראלית העכשווית", קולם של העולים מברית המועצות. מצחיק. בלי כמובן לזלזל בקשיי העלייה של האנשים החשובים האלה ותרומתם הרבה לחברה הישראלית, עולים בראשי שמות רבים של סופרים ומשוררים עולי ברה"מ והם מושא למחקר אקדמי. (אם כבר נסו להעלות בראשכם שלושה כותבים עולי אתיופיה). בכל אופן לא התרשמתי שהספר מטפל בנושא הזה בעומק הנדרש או בעומק כלשהו אם לדייק.

אז שחף שחור הוא טלנובלה שמנסה להתחזות לספר מתח רק שאין מתח ואין רגש וגם אין טיפת רוח שתפיח עניין בגוויה הזאת.

קיבלת.

לפני שנתיים•אודי
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

לעתים החיים מזמנים לנו מצבים בהם אנו מוצאים את עצמנו בצד השני של המתרס. זו יכול להיות סיטואציה יום יומית כמו זו של קופאית בסופר שעורכת קניות בסופרמרקט אחר, ועודה מניחה את מצרכיה על המסוע היא נשאלת את שאלת ה- "יש לך כרטיס חבר מועדון?" שבנסיבות רגילות היא מרבה לשאול בעצמה. זו יכולה להיות סיטואציה פחות שגרתית, כמו זו של רופא שמוצא את עצמו מאושפז בבית חולים או מיילדת שהיא עצמה כורעת ללדת. וזו יכולה להיות גם סיטואציה הנוגעת לספר פרי עטו של חבר סימניה, כשהחבר, כותב הספר, רגיל להיות בצד הנבדק והנבחן, והנה הוא מוצא את עצמו בצד השני של המתרס, כותב ביקורת על ספר של חברה אחרת... התחושה שחשתי כשאחזתי את הספר בידי הייתה תחושת מבוכה. ומה יקרה, חשבתי לעצמי, אם לא אתחבר לספר? מילים שליליות לא תיכתבנה, החלטתי. אם אוהב את הספר אכתוב סקירה, ואם לא, אשמור את הדעה הפרטית שלי לעצמי. עצם כתיבת הביקורת יכולה להעיד, אם כן, שאהבתי את הספר, ואני שמח מאוד להוסיף ולציין שהוא התחבב עלי מאוד.

אפרתי כתבה לי פעם משפט חכם (טוב, אחד מיני רבים): "כל סופר יוצר בספרו הראשון את הדמות הראשית בצלמו ובדמותו." למעט הסקירות המשובחות שלה כאן, אינני מכיר כלל את הסופרת, אך התחושה שלי (תחושה בלבד...) היא שיש מרכיבים אוטוביוגרפיים בולטים בדמותה של הגיבורה. אהבתי את תמרה וחשתי כלפיה אמפתיה, ונראה לי שהסופרת רחשה הרבה חיבה לדמויותיה, לא רק כלפי בת דמותה אלא גם כלפי השאר, ומחלה להם על מגרעותיהם וחולשותיהם.

הספר נע על צירי זמן שונים והוא מכיל מספר דמויות רב, יחסית. ובכל זאת, אין הדבר מכביד על הקריאה או מסרבל את הכתיבה. הסיפור שמתרחש בהווה הוא ביסודו סיפור מתח שעניינו פענוח מקרה רצח, אך המרקם של המתח שנוצר כאן הוא אחר. לא כזה שמאפיין ספרים מהז'אנר של ספרי מתח, אלא מתח דרמטי מעיקרו. מתח שהוא פועל יוצא של עלילה מעניינת ורבת התרחשויות. הספר זורם וקולח, הפרקים קצרים והרומן שומר על רמה של מתח ועניין רב לכל אורכו. לקחתי את הספר תוך כדי קריאת ספר אחר, רק כדי לעלעל בו, והנה מצאתי את עצמי נשאב לתוכו וזונח את הספר השני. ולזנוח את הרמן קוך עבורי זה לא דבר של מה בכוך...

אהבתי מאוד את המכתבים שמשובצים בספר. הם מובאים במינון הנכון ובתזמון המדויק ביותר, והם מוסיפים לעלילה נקודת מבט שונה: אישית, רגישה ונוגעת. הכתיבה שלהם בגוף ראשון מוסיפה לרומן נופך אינטימי, וזאת על רקע הכתיבה העיקרית שנכתבת בגוף שלישי על ידי מספר חיצוני.

ההווי הרוסי בא לידי ביטוי בספר בצורה מדודה ואופטימלית, לדעתי. לא פחות מדי ולא יותר מדי. רציתי לכתוב שלא ניכר על סופרת שהיא ערכה מחקר חיצוני ושלא מרגישים כי היא איננה ממקור רוסי, אבל אז נזכרתי שנכתב בגב הספר שהיא "עלתה כילדה לישראל מברית המועצות"... אז בהפוך על הפוך אני יכול לכתוב שהמוצא הרוסי איננו בעוכריה, ושהיא לא מבליטה יתר על המידה בספר את ההווי הרוסי.

מה מעט הפריע לי בספר? תיאורי המין היו אמנם שוליים בספר, אך הם גם לא היו חיוניים, לטעמי. הם לא תרמו דבר לעלילה עצמה ולדעתי מוטב היה לוותר עליהם. ואולי האשמה טמונה דווקא באופי השמרני שלי, שכן בעידן הספרותי המתירני של "חמישים גוונים", אפשר, למעשה, לומר שהתיאורים בספר הם צנועים וחסודים... דבר נוסף שהפריע לי היא הסיבה שבעטיה נדרשת תמרה להגיע לרוסיה כדי לסייע בפענוח מקרה רצח, היותה מומחית לזיהוי פלילי. הסיבה נראתה לי מעט "תפורה", באופן שמניע את הדרמה המשפחתית בצורה קצת מלאכותית. המידע המקצועי המועט, יחסית, על עבודת הזיהוי הפלילי תרם לתחושה הזו שלי.

בנוסף, לא הייתי מתנגד לתוספת של כמה פרלינים בלגיים מובחרים... "הייתה זו סוכרייה ורודה בצורת תרנגול, הממתק מהילדות שיכול היה לתקן כל דבר עבור שניהם. היא הורידה את העטיפה מהסוכרייה, עצמה את עיניה וליקקה את התרנגול הוורוד". שאלת תם (מטומטם): מה זה, לכל השדים והכרבולות, סוכריית תרנגול? אין לי מושג! ולחשוב שקשרתי לעצמי כתרים והתהדרתי לי בעיני עצמי בתואר מומחה לממתקים...

לסיכומו של דבר, לפנינו דרמה משפחתית קולחת ומרתקת, שמיטיבה לפתוח תיבת פנדורה ולהאיר פינות משפחתיות עלומות ומודחקות. כמי שנמצא משני צידי המתרס אני נמנע מלשאול את הסופרת אם יש סיכוי לקרוא בקרוב ספר נוסף שלה, מחשש שמא השאלה תלחיץ... אסתפק בהבעת משאלת לב קטנה שאכן היא שוקדת על כתיבת ספר נוסף.

ולסיום סיומת, פרט קטן שהצליח לרגש בגדול: האזכור של קהילת סימניה ברשימת התודות בסוף הספר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מסמר עקרב
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

לא קראתי את הספר. נתתי אותו לאשתי וביקשתי ממנה שאם הוא ימצא חן בעיניה שתכתוב עליו ביקורת, שכן הסופרת היא חברת סימניה. כאן חלה אי הבנה מצערת. אני התכוונתי שאשתי תירשם לאתר בעצמה ותעלה את הביקורת, ואילו העצלנית הבינה מדבריי שהיא רק תכתוב את הביקורת עצמה, ושאני אעלה אותה תחת השם שלי. כמובן שהתפתחה לה מריבה הגונה, וכמובן שידה של אשתי הייתה על העליונה... אז הנה הביקורת, ככתבה וכלשונה, עם תיקוני הגהה קלים:

תמרה, מומחית לזיהוי פלילי שהנישואים שלה על סף קריסה, נדרשת במסגרת תפקידה לצאת לרוסיה כדי לסייע בחקירת רצח של אשת בכיר סובייטי. תמרה, ילידת רוסיה בעצמה, מגיעה לארץ הולדתה ומוצאת את עצמה מעורבת בהרבה מעבר לענייני זיהוי טביעות אצבע. תמרה מגלה להפתעתה הרבה מאוד סודות משפחתיים שהוסתרו עמוק אך נחשפים בסופו של דבר בפניה ומציבים מולה מראה משפחתית שמציגה בפניה השתקפות משפחתית אחרת לגמרי מזו שהייתה ידועה לה בעבר.

הספר מקסים. הפרקים קצרים, כמו שאני אוהבת, הכתיבה קולחת וזורמת, הספר מותח ומעניין לכל אורכו. יש מתח, יש רומנטיקה ויש גם סיפור משפיחתי עם לא מעט כביסה מלוכלכת. אהבתי מאוד את הדרמה המשפחתית, את ההתפתחות שלה ואת הגילויים המפתיעים. היחס בין הדיאלוגים לתיאורים הוא מדויק, ובנוסף נוכל למצוא ברומן גם מכתבים מעניינים ומרגשים. העלילה נעה על שני צירי זמן, בהווה ובעבר, ובהתחלה המבנה הזה נראה לי מעט מסובך ומסורבל. אבל הפרקים הקצרים והכתיבה הקולחת עשו את שלהם והקריאה לא הייתה מכבידה, וחוץ מזה בראש כל פרק מצוין התאריך המדויק והמקום של העלילה, דבר שבהחלט מקל על הבנת ההתרחשויות. הדבר שאהבתי יותר מהכול היה הסוף של הספר (אולי אזהרת ספוילר קלה): הסוף מתוק, רומנטי, אופטימי ומשפטי האהבה שחותמים את הרומן הצליחו לרגש ולהפעים. ועוד דבר קטן: העטיפה של הספר היא העטיפה הכי יפה שראיתי. פשוט מדהימה!

זהו. זאת הייתה הביקורת שלה ולצערי לא אוכל להגיב על התגובות כי לא קראתי את הספר... מה שכן, הספר עבר לחמותי. אם היא תאהב אותו אני אתרגש, אבל אם היא תבקש ממני להכניס את הביקורת שלה – אני אתגרש...

לפני 9 שנים•
★★★★★
•צב השעה
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

הסיפור "שחף שחור" נכתב במלאכת מחשבת, עם שפה קולחת שמושכת אותך פנימה כבר מהעמוד הראשון.

העלילה ארוגה ביד אמן, והפיתולים המפתיעים שלה הותירו אותי במתח תמידי, במעין תהייה מתמשכת ובציפייה דרוכה לפתרון התעלומה.

אהבתי במיוחד את הדינמיקה המרתקת שבין הזמנים השונים – תנועה חלקה וטבעית בין ההווה לעבר שתרמה עומק נוסף לסיפור.

הכותבת מצליחה לתאר את מערכות היחסים המורכבות בצורה נוגעת ללב ורגישה, בלי לאבד את תחושת האותנטיות.

סיפור ההתאהבות בין אפי ותמרה, לצד הזוגיות המאתגרת של אפי עם אפרת, נכתב ברגישות יוצאת דופן וגורם לך להרגיש חלק מהמסע הרגשי של הדמויות.

ריבוי הדמויות והקשרים המשפחתיים שביניהן – שלושה דורות של משפחה אחת – היווה אתגר מהנה. הוא דרש ממני לעצור מדי פעם כדי להבין לעומק את הרקע והקשרים, אבל זה רק העצים את החוויה.

בסופו של דבר, מתחת לפני השטח של סיפור המתח, מתגלה סאגה משפחתית רחבה המשתרעת על פני ארבעה עשורים שלמים.

לסיכום הספר מצליח לשלב באופן מושלם מתח, רגש וסיפור משפחתי מרתק. נהניתי מכל רגע בקריאה.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•יוסי
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

יום חמישי שעה שש, ישבתי רגל על רגל במשרד שלי בפנקס ארבע, שתיתי גולדסטאר וניסיתי לחשוב על התוכניות למחר, לא ממש הצלחתי, חשיבה זה לא הצד החזק שלי כידוע, פתאום נשמעה דפיקה בדלת.
"אין פה אף אחד." אמרתי.
כנראה שלא נשמעתי מספיק משכנע, כי הדלת נפתחה, ולחדר נכנסה בצעד מהוסס, בלונדינית בת שלושים ושתים, רזה עם המון רגליים, היא לבשה שמלה שחורה עם מחשוף לא קטן, שעורר בי עניין מקצועי מסויים.
"הקוסמטיקאית, זה בדירה ממול." אמרתי ביובש.
"אני מחפשת חוקר פרטי, ארז בראון, זה פה?"
"אנחנו סגורים." אמרתי, "אבל בסדר... מה את צריכה?"
"קוראים לי תמר אטיאס, אני מומחית בזהוי פלילי, אני עובדת במז"פ ירושלים ואם אתה..."
"לא רצחתי אף אחד, למרות שהיו לי כוונות... את גרושה, נכון?"
היא הנהנה באיטיות.
"יש לך יותר מזל ממני. את רוצה שאני אעזור לך בסיפור הזה עם אפריים, אל תגידי לי שאת רוצה לבדוק אם הוא בוגד בך? קצת טפשי, לא? הוא גם ככה נשוי, ונהג משאית, אני לא יודע איזה משניהם יותר גרוע."
"איך אתה יודע על אפריים?" היא הסתכלה עלי בחשש, "אחותי צלצלה אליך."
"אף אחד לא צלצל אלי, זה המקצוע שלי לדעת דברים."
"ובכל מקרה זה לא קשור לאפריים." היא סידרה את השיער בתנועה הססנית.
"אז זה קשור לחקירה ההיא ברוסיה? כי אני לא עובד בחוץ לארץ, כשאני עובר את הירקון אני לוקח פספורט, תצטרכי לטפל בזה בעצמך."
"איך אתה יודע על החקירה, זה אמור להיות סודי." היא אמרה בבהלה.
"סודי... חחחח בארץ הזאת אין שום דבר סודי. הכל כתוב בספר הזה." אמרתי, והוצאתי אותו מהמגירה.
היא הציצה בכריכה, "שחף שחור." היא קראה בחשד, "מי זאת רינת קליין?"
"היא סופרת, תואר שני בהנדסה כימית ובלונדינית." אני לעומת זאת חוקר פרטי, עם פרופסורה במדעי הרחוב ובלי יותר מדי שיער על הראש.
"איך הספר?" היא שאלה והתחילה לדפדף.
"זאת דרמה משפחתית, כתובה יפה, תמרה אטיאס עלתה בגיל צעיר מאוד מרוסיה, היא השאירה מאחוריה סודות משפחתיים אפלים, עכשיו היא כבר ילדה גדולה, והיא נוסעת לרוסיה לפתור תעלומה, נשמע לא רע, נכון?"
"זה ספר מתח?"
"לצערי אף אחד לא מת, אז לא ממש, זה יותר סיפור על אהבה, ועל סודות, ועל מה שקורה ללב כשהאהבה מתקלקלת."
"לפחות הסוף טוב?"
"זה נגמר בטרגדיה-הגיבור והגיבורה מתחתנים... סתם... רק התחלתי לקרא, אני לא יודע מה קורה בסוף. " אמרתי והתקרבתי אליה, "ככה זה החיים מחקים את האמנות או שאולי זה ההפך, אני לא ממש סגור על זה, אבל אם את רוצה, נוכל לבדק את זה ביחד..."
"מצטערת לא מתאים לי." היא אמרה וקמה מהכסא, "אולי בספר הבא..."

הספר הוא דרמה משפחתית, קריאה מאוד, הדמות הראשית מענינת ומסקרנת, והסיפור נע במהירות בין עבר להווה, בין רוסיה וישראל, הספר אינו חף מטעויות, אבל הוא בהחלט ראוי ונעים לקריאה.
גילוי נאות, קניתי את הספר בכספי שלי בדוכני הוצאת סלע בשבוע הספר, (50 שקל) , אני מכיר את רינת קליין מסימניה ומפורום תפוז, והיא אכן בלונדינית, כל השאר הוא פרי דמיוני הקודח.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•דוידי
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

מה אהבתי בספר?

• טוב, לא בדיוק מה אהבתי אלא את מי אהבתי. תמרה, הגיבורה. פשוט להתאהב בה.
חמה, אנושית, אסרטיבית, קרייריסטית, רגישה.
היות שאומרים שכל סופר נותן הרבה מעצמו בעיקר בספר הראשון ומקרין על הגיבור הראשי שלו הרבה מעצמו, זה אולי המקום להרגיע את בעלה של נתי. אני לא מתכוון להתחיל איתה...
• אני לא יודע אם שמתם לב, אבל בשנים האחרונות יוצאים המון ספרים קטנטנים (כמו כל הספרים של "תשע נשמות") ומצד שני – ספרים עבי כרס במיוחד (כמו נוטות החסד), שאתה צריך להביא סבל שירים לך אותם. ואיפה הספרים של פעם, אלה בני כ- 200-300 עמודים? זה לדעתי צריך להיות טווח העמודים של הספרים. הספר הזה מונה 200 ומשהו עמודים והעלילה מתקדמת בדיוק בקצב הנכון – מצד אחד בלי חפירות מייגעות, ומצד שני עם תיאורים שלא נמצא בנובלות הקטנות של תשע נשמות. אני לא יודע אם אני צודק, אבל אני חושב שזה נזקף הרבה לזכותה של העורכת. אשמח שמוע את חוות דעתה של נתי.
• את הסוף (ובדרך כלל אני לא טיפוס רגשני...)
• את העטיפה. מקסימה. נתי, בחירה שלך?
• את השילוב המדויק בין דרמה ומתח. קצת מכל דבר, כמו שאני אוהב.
• הוא ישראלי מאוד, למרות שכביכול הוא היה צריך להיות בעל ניחוח רוסי חזק. בעיניי הוא מאוד ישראלי, ובצורה הכי חיובית. הישראלי היפה.


מה לא אהבתי בספר?

• שנכתבו עליו כבר איזה אלף ביקורות, מה שאומר שבטח את כל מה שכתבתי כבר אמרו לפניי. ממש מבאס.


בשורה התחתונה: מומלץ לאוהבי דרמות משפחתיות, מתח לייט, ספרים ישראלים טובים ומקוריים. מה שאומר – קשת רחבה מאוד של טעמים.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•קצר ולעניין
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

שם [בארץ]: חוזרת על עצמה שוב אותה ההוויה:
שם רודף שם רודף שם רודף שם.. תמונה רודפת תמונה רודפת תמונה.. סיפור חיים קצר מדי רודף סיפור חיים שהיה לו עוד הרבה מה להציע לטובתו ולטובת החברה..
פצועים קשה.. בינוני.. קל.. אנוש..
היתקלות רודפת סיפור קרבות שרודף עוד היתקלות ועוד אחד ושוב וסופסוף בוקר אחרי עוד לילה קשה..

כאן: כבר חודש שעוסקים בהסברה כשהמחשבות נודדות לשם.

אחד (ממש טוב, זה ברור) - הותחל ונזנח אחרי שלושה עמודים.
שני (טוב, קליל, זורם – כך נפרס במחמאות על פני כל הביקורות, שאין ספק, הן צודקות) - הותחל ונזנח כבר אחרי עמוד אחד.
ואז - "שחף שחור" נלקח ליד –ועשה את זה. הצליח לסחוף משם, להפוגה קלה – מהידיעות, מהחדשות, מהמחשבות - סחף בחטף, התחיל ונגמר אחרי 24 שעות.. - חזרה למחשבות, לחדשות, לידיעות.

"שחף שחור" של רינת קליין, סיפור שמחבר עבר עם הווה ומדלג בין התקופות - הוא סיפור מתח (ההווה), שמצטלב עם אירועי העבר המשפחתיים ושפוגש את העלייה הרוסית של שנות השבעים (העבר) שמתחברת עם הישראליות של שנות האלפיים - דרך חייה של תמרה מאז היותה "הילדה העולה מרוסיה" ודרכה אל חייה הנוכחיים ויחסיה העכשוויים המורכבים עם בני משפחתה ובינם לבין עצמם. מורכבות שנבנתה בעבר ומשליכה על ההווה ועל החיים הנוכחיים של כל אחת ואחד (כמעט) מאותם בני משפחה.

המסע של תמרה והשחף השחור – במוטיבים השונים – נדד כחוט השני בין תקופות העבר וההווה והיה לי כמסע עם הבזקים אל העבר הפרטי – תמרה, הילדה של שנות השבעים, החזירה גם אותי לימי הילדות פחות או יותר באותן השנים – שתי ילדות, יִלנה ואינה, עולות חדשות מרוסיה מהעלייה של אותן השנים, מגיעות לבית הספר, ביישוב הקטן והכל כך ישראלי ואני "הצברית" – שלוש ילדות שיישר קוטלגו כדרכם של ילדים, באותה קבוצה "הצהובות" והפכו בתוקף הקיטלוג לחברות טובות. קבוצה שנפרדה בשנות השמונים – שנות הנעורים – עת הצברית שבחבורה עברה לחיות ב"צופים" וה"רוסיות" בחרו בתרבות אחרת למלא את שעות הפנאי שבין השיעורים.

שנות התשעים – תמרה, אישה צעירה ישראלית אך עדיין "רוסייה" בעיני רבים בחברה (במנטליות, בצורת החשיבה, קצת במבטא) – נטמעת בחברה - לימודים באוניברסיטה, הקמת משפחה 'ישראלית'.
שלוש בנות קבוצת "הצהובות" - בשנות האוניברסיטה שוב נפגשות. תמו ימי ה"צופים", שנות השירות במדים – ילנה ואינה, נשים צעירות ישראליות אך עדיין "רוסיות" בעיני רבים בחברה (במנטליות, בצורת החשיבה [בלילה, בלילה הן אולי חולמות עוד ברוסית] קצת במבטא) – נטמעות טוב בחברה – והפעם נשארות חברות קרובות שלוש "הצהובות" – שנים ארוכות וטובות בקמפוס שם בעיר המיוחדת הכל כך מרתקת ומורכבת. לימים מקימות משפחות 'ישראליות' לתפארת.

2009 הווה בשחף השחור - והסיפור מלווה את תמרה, ד"ר לכימיה, מומחית לזיהוי פלילי, אם חד הורית מחיפה, שנשלחת במסגרת תפקידה למולדתה לסייע בפתרון חידה בתחום מומחיותה. המסע הארוך אליו היא יוצאת כשברקע מהדהדים יחסיה וקשריה המורכבים, עם כל אחד ואחת מבני משפחתה בעקבות התרחשויות וקשרי העבר, כמו גם עם גברים בחייה, יוצאת למסע הארוך במטרה לפתור את החידה ותוך כדי היא מתעמתת גם עם כמה חידות אודות משפחתה. למסע הארוך והמורכב, היא לוקחת קרוב אליה, את החולצה שלו, שנשכחה אצלה מתוך אי שימת לב. שלא כובסה ושליוותה אותה לאורך המסע עד שובה..
2006 מלחמת לבנון השנייה - שלוש "הצהובות" עדיין חברות – ד"ר אינה הכימאית וילנה הפיסיקאית "הרוסיות" כבר מזמן ישראליות כמעט לכל עניין ודבר למרות המנטליות הטיפה שונה וקצת המבטא, מוצאות עצמן במלוא העצמה בחוויה הכל כך ישראלית (שחוזרת שוב ושוב מדי כמה שנים על עצמה ולא מרפה) - מלוות את השלישית שבצהובות 'הישראלית' שבחבורה, בהתמודדות עם התוצאות הקשות של אותה המלחמה.. כשלמסע החיים הקשה והמורכב שממשיך משם נלקחת ומלווה גם חולצת החאקי שנמצאה שם קרועה, מוכתמת בדם ושרק אחרי הרבה מאוד זמן כובסה..

מוצלחת בחירת התמונה שעל הכריכה - קצת שמחה, קצת עצובה, יפה.
תודה לרינת קליין – הצליח לך. מחכה לספר הבא...

הלוואי שהעולם הזה ילמד כבר לשמור על ילדיו, על כולם.. ושנדע כולנו רק ימים טובים ושקט ולאורך זמן.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

נדמה כי העלייה הרוסית של שנות השבעים לא זכתה עד היום לחשיפה מעמיקה ולעיסוק הוגן בספרות הישראלית.
כולנו מכירים את תרומתם של העולים לחיי התרבות בארץ. תזמורות, תיאטראות, אומנות פלאסטית, פוליטיקה ורפואה. העולים, שעלו ברובם ממניעים ציוניים, למדו את השפה במהירות, התערו והעשירו את התרבות המקומית.
שחף שחור הוא ספר מתח, רומן רוסי, רומן משפחתי, ספר שנע בין צירי זמן שונים, בין ברית המועצות לשעבר וישראל בעבר, בין ברית המועצות בהווה לישראל בהווה.
גיבורת הספר, תמרה אטיאס, היא דוקטור לכימיה פורנזית, העובדת כמומחית לזיהוי פלילי במשטרת ישראל. כימיה פורנזית, לידיעתכם, היא התחום המדעי שעושה שימוש בשיטות כימיות לפיענוח פשעים ולהצגת ראיות בבית המשפט. ולא, אל תחשבו כי רינת קליין עושה כמעשה איאן מקיואן ומייגעת אותנו קשות בעשרות עמודים מיקצועיים ובלתי מובנים. לחלוטין לא. להיפך, תמרה הגיבורה פיתחה ביחד עם פרופסור אמריקאי שיטה חדשה לגילוי טביעות אצבעות, והפרק העוסק באופן שבו היא עובדת על הפיענוח, הוא מסקרן ומרתק גם אם לא הבנתי את המונחים המקצועיים.
בגלל הפיתוח החדשני שלה, נשלחת תמרה לרוסיה כדי לחקור פשע ששורשיו בעבר והוא מטיל את השפעתו על משפחה שלימה. לתדהמתה היא מגלה כי לפשע יש קשר ישיר אליה ולמשפחתה.
אך כפי שציינתי, זהו ספר מתח, אך קשה להגדירו כספר מתח, משום שהוא עוסק בעיקר במשפחה אחת ובמה שקרה לה משנות השבעים של המאה הקודמת ועד היום. למרבה הפלא, העובדה שהספר נע בין צירי הזמן השונים והפרקים מסתיימים תמיד באמצע איזו דרמה, יוצרת מתח חזק הרבה יותר מן המתח שיוצר הפשע עד לפיענוחו.
לספר יש ניחוח רוסי בולט. ברור שיש בו כל האלמנטים מלבוש, שמות חיבה ועד מאכלים שיוצרים את האווירה המתבקשת. אבל ניכר כי הסופרת עשתה את הדרך הזאת מבפנים. אין לכל האיזכורים הללו ניחוח של פולקלור מאולץ או של תחקיר שעשה סופר מבחוץ. אין בספר גודש של "רוסיות", יש בו מינון נכון של חברה מהגרת העוברת קשיי הגירה, אך ילדיה ונכדיה מתערים במהירות, מחליקים לתוך הישראליות בלי לזנוח את העבר.
אין ספק, הסופרת אוהבת את הגיבורים שלה, הטובים יותר ואלה שטובים פחות. היא סלחנית לגבי השניות שלהם וניכר כי שאבה את השראתה מבני משפחתה הקרובים וכי תמרה עצמה היא האלטר-אגו שלה.
התחלתי לקרוא את הספר בערב חג וסיימתי אותו במוצאי החג וזה אומר משהו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אפרתי
דירוג
5.0
לפני 7 שנים

“מה אהבתי בספר? • טוב, לא בדיוק מה אהבתי אלא את מי אהבתי. תמרה, הגיבורה. פשוט להתאהב בה. חמה, אנו”