ביקורת ספרותית על נצח - הזאבים של גרייס #3 מאת מגי סטיווטר
ספר טוב

---

פנטזיה; היא היגיון פשוט, והרבה מעבר. היא פורצת מוסכמות, שוטפת את הקוראים בשצף קצף ומלמדת אותנו על חוקים של עולם חדש שעלול להבעית אותנו. היא יכולה להיות זוג העיניים הצהובות של סאם, או צורת הזאב של קול. היא יכולה להיות טמונה אי שם בתחכום של איזבל, ובחוכמה הפשוטה של גרייס. הפנטזיה היא לא רק בדמויות, היא פשוט שם. היא פשוט בכל מקום.

אתם יודעים למה אני אוהבת פנטזיה? לא נראה לי. אני מתבגרת, ובת בכללי, אז אתם יכולים לתאר לעצמכם שזה בגלל הערפד החתיך ההוא, ואולי האיש-זאב השרירי שם, וגם בגלל כל הנוסחאות של הסופרי נוער בימינו; יש-לי-להציל-את-העולם-בפחות-משבוע או/ו הנער-החתיך-בצורה-מדהימה-שישב-לידי-בכיתה.
אני אוהבת פנטזיה בגלל מה שיש מעבר.
תסתכלו על העולם שלנו; הוא יכול להיות מדהים לפעמים. רוב הזמן הוא פשוט... ריק בשבילי. כלומר, בני אדם הם כל כך... לא יודעת לתאר את זה. בני אדם הפכו לישויות קודרות שאפשר לסווג על פי סטיריאוטיפים, זה מדכא אותי, אישית. אפילו נכנסתי לדיכאון בגלל זה בזמן האחרון.
החיים לא דבש, מי כמוני יודעת את זה? אני בקושי בת ארבע עשרה והכרתי את הגלולה המרה של החיים כבר מגיל שמונה, כמעט כמחצית מחיי הקצרים, ואז עברנו כדי להתחיל מחדש. כשעברנו למקום חדש, מה היה שם איתי? ספרים. אני קוראת וקראתי ספרים מאז שאני זוכרת את עצמי. הספרים היו גדולים, קטנים, צבעוניים, אפורים, עצובים ושמחים. אבל תמיד היה בהם משהו שונה, הם היו פנטזיה.

אז בואו נעבור על הספרים, כדי לחתום את הטרילוגיה - טוב?

ספר ראשון; רעד.
את הספר הראשון אי היה אפשר שלא לאהוב - רומנטי, דביק-משהו. חלום של כל מתבגרת ממוצעת.
בספר הראשון אנחנו פוגשים את גרייס; נערה משכילה, בעלת היגיון פשוט. גרייס הותקפה בידיי זאבים כשהייתה ילדה, בעוד שזאב זהוב-עיניים אחד החליט פתאום להציל אותה.
מה שגרייס לא יודעת היא שהם כולם היו אנשי זאב, ושהזאב צהוב העיניים, שמביט בה כל חורף ובשאר העונות נעלם, הוא נער בגילה. והוא מודע אליה. שמו סם רות'.
סם ננשך - קלאסי - כשהיה ילד קטן. מה שהוביל אותו לילדות קשה מנשוא, במהלכה עבר לגור אצל מנהיג להקת אנשי-זאב והתמודד עם פצעים שנשא. אנשי זאב לא הופכים להיות זאבים מבחירה, הם הופכים לכאלו כל חורף, שעה שהטמפרטורות צונחות ולא מאפשרות להם להיות בגוף האדם. ההשתנות כואבת ולא רצונית. מאוד לא רצונית. עצמות נשברות והעור נקרע, מאוד לא נחמד לצפייה.
כל שנה, לאט לאט האדם מאבד יכולת להישאר בצורה אנושית, הוא נשאר זאב לזמן רב יותר ויותר, עד שהוא מתקדם באיטיות לשנה האחרונה שלו בתור אדם, במסגרתה הוא יהפוך לזאב ויערוך השתנות בפעם האחרונה, ויחייה את שארית חייו בתור זאב, לא חיים ארוכים, משהו בטווח חמש עשרה שנה.
השנה זו השנה האחרונה של סם, שנותר זאב הרבה לאחרונה. והשנה הזאת היא השנה שסוף סוף עזר אומץ לדבר עם גרייס. וכשמא הצליח סוף סוף לזכות בחיבתה, החורף האחרון שלו מתקרב במהירות שיא.
הראשון הוא ספר מתקתק, רומנטי; מה שכל נערה בת עשרה תרצה מחבר שלה. האהבה בין שתי הדמויות הראשונות לא מעוררת בחילה, היא גורמת לך להסתובב עם חיוך דבילי עם הפרצוף כל היום.

ספר שני; שהות.
כשהכל נראה כעומד להסתדר, הוא קורס לאיטו. בפני האהבה של גרייס וסם יש קשיים, אלפי קשיים. דמויות חדשות מופיעות ומוסיפות לספר אופי מעבר לאהבה שלפעמים מרוב לקרוא אותה אתם עלולים לחטוף בחילה רצינית. תמיד יש גבו ותמיד רצוי בקלות. בספר אחת הדמויות הראשיות בהתמוטטות מתמדת, מה שהופך את הספר לכבד וכואב. הספר מרפרף בצליעה מסויימת ובחוסר עלילה - טוב, אבל פחות מידי דברים עיקריים קורים. יותר מידי פירוט. בספר זאבים חדשים מצטרפים ללהקה ועושים צרות לכמה וכמה דמויות אומללות, ובנוסף? העלילה מגיעה לנקודת קריסה לא צפויה של דמות.
הספר דביק, מאוד. הדמויות החדשות מוסיפות אישיות, אופי, רצונות. הדמויות מוסיפות נפח לסיפור שלפעמים נראה כחסר עמוד שדרה. וכולם אוהבים שיש דמות ילד רע בסביבה (: טוב, אני אוהבת. אבל אי אפשר להאשים אותי.

ספר שלישי; נצח.
אז לנצח ניגשתי בהלמות לב חוששות ובפחד.
אחרי שבספר הקודם זוג היונים שלנו נפרד, כעת הם עושים הכל כדי לחזור זה לזה. זה כואב ומשסע לב של קוראים אומללים. לא משנה כמה האהבה הזאת דביקה - יש משהו בהם שקורץ לך.
הדמויות שהיו חדשות בספר הקודם, או יותר נכון, דמות עיקרית מהם, הופכת ממש ממש מוכרת וחביבה על הקוראים; אופי סרקסטי, אף גבוה בשחקים, הילה שחורה שמופיעה ברגע שהאדם נכנס לחדר, משהו שאנשים אוהבים לקרוא. סטיריאוטיפי משהו, אבל כיפי.
בפרק הזה הסכנה רודפת את הדמויות וסוגרת עליהן מכל צד אפשרי, וכשהכל נראה חשוך - פתאום משהו טוב מבצבץ ממקום כלשהו.

הספר השלישי; מתקתק ודביק כתמיד. סיום לטרילוגיה שנותר בסוף פתוח.
סוף סדרות לא מסיימים בסוף פתוח; לא הארי פוטר - רולינג חתמה אותו בפרולוג. לא משחקי הרעב - חתום וסגור. לא דמדומים. לא פותחים את הסוף, פשוט לא. הסופרת פה החליטה לקטוע את הסוף באמצע ולהשאיר את הקצוות פתוחים, וחוסר פירוט משווע לגבי הסוף הכבר קיים.
ספויילר -
כלומר, מה עם התרופה של גרייס? היא עבדה? היא חיה? ומה עם קול ואיזבל? ומה קרה ללהקת זאבים? חוסר פירוט. זה הורג אותי, באמת ובתמים.
סוף ספויילר.

תראו, כשהפנטזיה מאכזבת אותי, אני נזכרת לפעמים כמה אני שונאת ספרי נוער. אולי רוב הקריאה שלי מורכבת מהם - אבל הם מייאשים לפעמים. הם מוצאים אדם וגורמים לו לרצות להקיא. יש גבול לכל תעלול, אנשים. לפעמים סופרי פנטזיה לא מבינים את זה. הם מנסים לעשות משהו כדי לפרוץ את המוסכמות ותקועים בחוקים פשוטים.
הסדרה התחילה יפה, בלי תבנית. אבל לאט לאט לא היה צריך תבנית כי הדמויות הראשיות נדבקו זו לזו כמו מסטיק לנעל. משהו שאיכשהו לא הצליח להרגיז אותי הרבה, כי הסופרת מצאה דרך לגרום לי להפוך לשלולית.
אני חולת רומנטיקה. תפסתם אותי. אפילו הייתי מוכנה להעניק לסופרת אישית שקל!
טוב, הענקתי לה קצת יותר (;

בכל מקרה, אני חושבת שאני לא בטוחה אם להמליץ על הסדרה או לא - לרובכם היא עשוייה להיות מתקתקת מידי, דביקה מידי, דרמטית מידי. ולמרות שזה נכון, הסופרת דחפה אותי להביא לה ציונים גבוהים בזכות כתיבה מדהימה והדמות האהובה עליי בספר - קול.
נו טוב, תחליטו לבד ^_^

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על נצח - הזאבים של גרייס #3