מדהיםמדהיםמדהים!!!!
גמרתי אותו בכמה שעות! לא יכולתי לנתק את עצמי ממנו! כל כך מדהים!
והשם כל כך מתאים לו! לפעמים זה באמת מדהים איך שארוחה חגיגית במיטה הופכת למרק שבור שצריך לנקות.
והכתיבה כל כך סוחפת; וואו, לא יכולתי לעצור. ואיך שמתאהבים בדמויות. ממש מרגישים ביחד איתן. רואן היא אחת הדמויות שהכי הזדהתי איתן מכל הספרים שקראתי אי-פעם. היא והרטון ארנשו מ"אנקת גבהים". ממש חשתי את הסבל שלה. מדהים איך גם היום סיפור חיים על אח שאבד יכול להיות כל כך מסובך.
ואני חושבת שיש מוסר השכל נסתר בספר. רק בסוף הספר הבנתי איך הדברים בעצם התגלגלו.
ספויילרים
תחשבו על זה רגע - אם ג'ק לא היה מת אז בי לא היתה מפילה את התשליל, ואז רואן מעולם לא היתה מכירה את הרפר - ותודו שעל זה קשה לוותר.
ובכלל - יכול להיות שג'ק בכלל לא היה חושב שהוא מוכן להיות אבא ובי, בשביל להיות איתו, תחליט לעשות הפלה, ואני בטוחה שהיא היתה מתחרטת כל חייה על שלא זכתה להכיר את סוני.
ורואן עצמה - רואן עצמה לא היתה מי שהיא היום אילולא ג'ק היה מת. היא לא היתה נאלצת לטפל בסטרומה ולנעול את האגו שלה במקום שהוא לא הלב שלה.
גם סטרומה - תארו לעצמכם לאיזו ילדה מפונקת היא היתה גדלה. בהחלט לא דודה מרשימה לסוני.
ובסך הכל אפשר לומר שג'ק הרוויח הכי הרבה - הוא נחשב מלאך.
ובקיצור, הלקח הוא שגם כשזה לא נראה נכון, הכל לטובה!
נכון שזה לקח יפה לחיים?
תחשבו שאם מישהו יקר לכם מת זה אומר שתתאהבו אהבת אמת ותהפכו לדודים. לא נחמד?
סוף ספויילרים
ולבסוף - אני ממליצה לכם ממש בחום לקרוא את הספר. כי זה פשוט בזבוז שלא לעשות את זה. אתם תהנו מכל רגע, אני מבטיחה!

יש רגעים שפשוט בא לי לצרוח.
זה קורה בשיעור, לרוב במתמטיקה, כשיש כל כך הרבה שקט, אבל לא שקט רגיל, שקט רועש, שקט כל כך רועש, עד שבא לי לצעוק, לצעוק כל כך חזק, בשביל להפסיק לשמוע את הדממה המייסרת הזאת.
זה קורה באימון טניס, כשאני מרגיש שהוא לא מתיש אותי, ושאני שאני חייב לצרוח, כי כולם יודעים שלצרוח עד שהגרון כואב בזמן שאתה עונה לכדורים, מתמקם לפני הכדור, קשת, סיום תנועה, חזרה אחורה, עמידה נכונה... צעדיםצעדיםצעדים, בום! זה כל כך הרבה יותר מתיש מסתם משחק.
אם אמשיך לספר על כל שנייה ושנייה בה יש לי את הדחף הנורא הזה, תצא לי מגילה.
אה, רגע.
רק עוד פעם אחת.
אתם תסלחו, לי, נכון?
בטח שכן. אתם אנשי סימניה.
סבלנות זה בטבע שלכם.
(נכון?)
לאורך כל עמוד ועמוד, בדבר הזה, שאם אקרא לו ספר, אזלזל בספרים אמיתיים, רציתי לצרוח.
לצרוח כל כך חזק, עד שהדפים יתקמטו, יקרעו, ויסבלו.
שיבינו מה הספר הזה עשה לי.
ובמובן הרע, כן?
אז אולי קצת הגזמתי שם למעלה, הדבר-שמייחל-להיות-ספר לא גרם לי לכל כך הרבה סבל, אבל הוא לא היה טוב.
גם לכם זה קורה לפעמים?
שאתם בונים רשימה בראש שלכם, מה היה טוב בספר?
אז בואו נתחיל מהתחלה.
רואן הייתה בנויה היטב. היא לא גרמה לי להזדהות אליה, בכלל לא, לא התחברתי אליה אפילו לרגע, אבל זה יהיה פשע אם אגיד שהיא שטחית.
אז כן, גם כל שאר הדמויות שסביב רואן היו בנויות היטב.
הרעיון היה טוב, ילדה שאמא שלה, ובכן, השתגעה, והיא נאלצת לטפל באחותה הקטנה, ולמרות כל הקשיים היא מצליחה להתמודד.
גם הכתיבה הייתה טובה, אין ספק.

אז מה בעצם היה רע?
זה הקטע.
שזה היא רע.
רע מאוד.
נתחיל מכך שהפוטנציאל לא ממומש בעליל.
במקום לעשות ספר שיציף את העיניים שלי בדמעות, הסופרת החליטה לקחת איזה חתיך הורס, לחבר את רואן, וליצור מזה רומן דביק באווירת דמדומים.
העלילה איטית, לא זזה, הדברים חזרו על עצמם.
היו שם גם דברים כל כך לא אמינים.
אבא מקסים וחביב שמעשן ג'וינט ליד הילדים שלו?
ברצינות?
בכלל, הסופרת יצרה עולם מוזר מאוד.
יש ספרים שגורמים לי להרגיש ככה.
שפשוט משהו לא מתחבר, והכול נהרס, כי יש מין תחושה כזאת שזה לא אמיתי, החיים של בני האדם לא פועלים ככה.

לסיכום:
תתרחקו מהספר הזה.
שום דמעה לא תצא לכם.
בעצם, כן תצא דמעה.
אפילו כמה.
יהיה לכם מאוד מאוד כואב לקרוא את זה.
ולא בגלל שנורא תזדהו עם רואן המסכנונת שחיה כל כך נוראים, אלא תזדהו עם עצמכם, בני אנוש תמימים שנאלצו לאחוז בדבר- שמייחל- להיות ספר, ולהשתעמם כל כך.

תתרחקו מהמרק רקוב הזה.


סליחה על הביקורת הלא משהו בכלל .-.

גמרתי אותו בשבת אחת.מזמן לא קראתי ספר נוער ולא ציפיתי להרבה-אבל אני חייבת להודות שהספר היה קיטצ',אבל חמוד.
לא ניחשתי שסוני הוא הבן של בי וג'ק-זה היה ממש לא צפוי.:)
שווה קריאה,לדעתי,בעיקר לנוער.

קראתי את הספר הזה לא מזמן, והייתי מופתעת עד כמה ספר נוער יכול להיות עצוב. העלילה די מוזרה לדעתי, אבל מאוד מעניינת ויפה. היו קטעים בספר שפשוט כאב לי על גיבורי הספר, כמו הקטע שבו אמה של רואן ניסתה להתאבד וחתכה לעצמה את הורידים, אני כמעט בכיתי כשקראתי את זה. הספר באמת מאוד לא עליז, וכשסיימתי לקרוא אותו היה לי טעם של עוד ותחושה של ריקנות. אך למרות כל זאת הספר הזה שווה חמישה כוכבים ואפילו יותר, מפני שהוא פשוט מקסים.
ממליצה בחום לכולם!!!

אחרי שגמרתי את "נמלים" של ג'ני ולנטיין, שהיה מופלא וכתוב לעילא ולעילא, גיגלתי את הסופרת ומצאתי שכתבה גם את "מרק שבור", שאחותי קראה לפני טונות זמן וגם במקרה קיבלנו ממישהי בעבודה של אמא. הייתי במחסום קריאה מטורף, לקחתי טרי פראצ'ט מהספרייה אבל הוא היה למטה ולא היה לי כוח לרדת, אז חיפשתי את "מרק שבור", מצאתי אותו במדף איפה שהספרים שעוד לא קראתי, נשכבתי במיטה והתחלתי.
אני אתחיל בזה- יותר אהבתי את "נמלים", למרות שהוא קיבל הרבה פחות הכרה בינלאומית מבטיחה כמו "מרק שבור", ואני אסביר למה- לדעתי זה פשוט כי "מרק שבור" מדבר על בעיות יותר... נפוצות, בקרב מה שנקרא "בני נוער". ברור, ג'ני ולנטיין לא כותבת על שום בעיה נפוצה, אבל "נמלים" היה מקרה יותר נדיר מאשר הסיפור של רואן.
ושלא תבינו אותי לא נכון- "מרק שבור" היה ספר נהדר!
הדמויות: עמוקות, מצחיקות, נכונות.
הכתיבה:זורמת, פשוטה. כמו שאני אוהבת.
העלילה: התפתחות טובה, מתח, הפתעה.
ולנטיין יודעת איך לקחת סיפור, סיפור שרחוק ממני בכל כך הרבה קילומטרים, ולגרום לי להרגיש כאילו אני שם. זה עבד נהדר ב"מרק שבור" כמו ב"נמלים" אני בטוחה שאני אקרא עוד ספרים שלה. זהו, כבר אחרי "נמלים" הפכתי למעריצה רשמית שלה. עכשיו ההערצה שלי רק גדלה.
סיפור נהדר, טוב לפתיחת מחסום קריאה.
קריאה מהנה!

טוב!

חברה שלי לקחה אותו מהסיפרייה ואני גנבתי לה אותו.
רציתי משהו לשבת והייתי עצלנית מכדי ללכת בעצמי לספרייה.

אז ככה:

הספר לא טוב והעלילה לא מספקת.
למרות שהכתיבה ראויה לשבח ובאמת גרמה לקריאה מהנה יחסית.

אני יודעת שבספרים אוהבים שאחד מבני המשפחה מת.
בספרנו זה האח הגדול של רואן.

ברב הספרים מוות משאיר [כמו בחיים] על הדמויות חורים ורגשות עמוקים ודכאוניים.
אבל בספרנו החמוד מרב רגשות דיכאון לא היה עלילה או אהבה מספקת וראויה!

רואן וסטרומה [אחותה] הם דמויות הכתובות היטב ואפשר לראות זאת בספר.
אבל ישנם הרבה דמויות כמו הרפר ובי שהם ממש לא מובנות ויש לי מלא שאלות עליהם!

אני מתוודה!
בפרק 15 נכנעתי וקראתי בדילוגים את הסוף כדי לומר ש"סיימתי" את הספר.
הסוף היה מטומטם וקטוע, כאילו מישהו חתך את הדפים.

העלילה הייתה שטחית ביותר ונטולה מתח, פעולה או כל זאנר אחר.

זה הכל להיום. אשמח לתגובות.

ושאלה אחת חשובה :
מישהו יכול להסביר לי מה הפרוש של "מרק שבור"?
לא הבנתי למה קראו לספר ככה :/

הביקורת מכילה ספויילרים (;

סיפור מדהים על נערה בת חמש עשרה שחייה משתנים לאחר מות אחיה הבכור, עכשיו מוטלות עליה כל מטלות הבית והטיפול באחותה הקטנה בת השש. יום אחד כשהלכה לקניות היא פגשה נער מסתורי שרצה להחזירה משהו שהוא בכלל לא שלה, בטענה שהיא הפילה את זה, ושם מתחיל כל הסיפור.

ממש אהבתי את הספר הזה, זה ספר מיוחד, עוד לא נתקלתי בספרים מהסוג הזה. אני מאוד ממליצה לקראו אותו, זה ספר מעניין מאוד. מאז שהתחלתי לקרוא אותו לא הנחתי את הספר לרדע מהידיים.
יש בו קטעים קשים ומאוד עצובים, אבל בכל זאת העלילה מאוד מרתקת.
הספר ממש ריגש אותי. כשקראתי את הספר, עברתי את כל קשייה, את הנפילו והעליות של רואן, הדמות הראשית, ביחד איתה.
רואן, הילדה שמבוגרת לגילה, המתמודדת עם קשיים רבים ומגלה דברים חדשים ומפתיעים על אחיה, דברים שמפתיעים אותה מאוד.
רואן הדהימה אותי מאוד.
אני מאוד שמחה שקראתי את הספר הזה ואני ממליצה עליו בחום.

הספר הזה היה כאב ראש לא קטן. אני מניחה שבגלל שהספר יצא לאור ב-2010, אז היה כל כך קשה להשיג אותו.
נתחיל מההתחלה שידידה, לא ממש קרובה עכשיו, המליצה לי עליו.
מרק שבור? שם נהדר לספר אהבה+בעיות נעורים. אבל התקציר היה מעניין, אז שמתי אותו ברשימת הקריאה שלי.
והו, אז זה נהיה מעניין.

רק אשים בצד, אני ואחותי אוהבות לקרוא. אז היא עוזרת לי להשיג ספרים שאני רוצה.
ומרק שבור לא היה בחנות ספרים בנתניה.
לא בלפחות 5 חנויות ספרים בחיפה.
לא בלפחות 5 חניות ספרים בקריות.
ומן הסתם, עם המזל הנהדר שלי, מושאל בסיפרייה(נ.ב. אני הזמנתי תור לספר מלפני חצי שענה בערך. תורי לא הגיע)

ואיך שהוא אחותי המופלאה השיגה את הספר הארור והביאה לי כמתנה לחגיגות השנה האזרחית(עם עוד כ-7 ספרים)

אז אחרי 7 חודשים של רדיפות, השגתי את הספר!

***
ועכשיו לעלילה.
לומר את האמת כשהתחלתי לקרוא, הספר לא היה מעניין...
זו הייתה הנורמה בטרגדיה. 5 נפשות. זרע השמחה מת. ההורים מתגרשים. האימא על כדורים. ושתי החוליות השפויות צריכות לדאוג אחת לשנייה.
וזה מאוד פוגע במצבה החברתי של החולייה הבוגרת.

ואז פחדתי שהספר הזה לא היה שווה את החיפושים והרדיפות שלו.
אבל היום הכרחתי את עצמי לקרוא וסיימתי אותו(אחרי צבעים נמלטים, מרגישה כאילו קראתי ספרון..)

לומר את האמת, אני כבר לא מסתדרת עם סיפרי נוער. קראתי יותר מידי ספרי פרוזה נורמטיבית למבוגרים-נערים, ועכשיו קשה לי לקרוא ספרי נוער...
אז הרגשתי ככה. זה היה דומה מידי לשאר הספרים.

ואז הייתי בטוחה שמשהו ישתבש בסוף עם הבחור כמו בספר 'אחרי אייריס'.
אבל זה הביא לי הפתעה אחרת.
ז"א כן, אני עצרתי ובהיתי בדפים. לא באותיות. רק בדפים, הדברים הדוממים. לא מבינה לרגע.
ואז כן.
ואז מקטרת קצת.
ואז סותמת ומבינה לעומק.
(נשמע מעורפל, אבל מי שתגיעה תבין)

אז הביקורת די קצרה, כי די דהרתי בספר, ולא קרה בו הרבה, מהכוונה שהסופרת דילגה הרבה.
וגם, לחסוך בספויילרים.

אבל סך הכל, לפי דעתי זה ספר חמוד(חמוד מהכוונה שהוא נגמר בצורה די נחמדה. כי הסוף יכל להיות ממש כואב)
וכמו שתיארו כמה אנשים, הספר נחמד, קליל, חמוד, ומדבר די בקלילות למצב.

אני מניחה שאם בין אלו שקוראות את הביקורת יש חברה שלא אוהבת לקרוא, תביאו לה את הספר הזה.
הוא קליל, קצר(לפחות לי כן?), וקצת בנאלי כזה. לא צריך לחשוב יותר מידי.

עם זאת, רק לי משפט בספר הזכיר את '13 סיבות' ו-'החורף שלי בזירולנד'?('בגלל המוות הכרתי...')

נ.ב. למתרגמים.
דוקטור מי? ברצינות?T-T
קצת אינטרנט להפתח אליו!
ג'יסאסT_T

ספר מעולה. מדהים איך בכתיבה אין שמץ של התחנפות לקהל היעד של הספר. הסופרת לא מנסה לייפות את המציאות שאיתה רואן מתמודדת בכל יום, פשוט מפילה את הכל על הקוראים ונותנת לנו להתמודד עם הזעם ועם הטעם המר.
הרפר מדהים, דמות מצויינת ומעניינת שלצערי לא קיבלה מספיק מקום בעלילה. ציפיתי שבין רואן והרפר יתפתחו סיטואציות קצת יותר מפותחות.
כל שאר הדמויות מאוד מפותחות ותורמות לעלילה, מיוחדות כל אחת בדרכה.
נהניתי. ממליצה.