אתם יודעים משהו? זה ספר די מדהים.
בשיא הרצינות.
הדמויות שהסופרת הזו הצליחה ליצור... האופי שלהן. זה מרשים, בחיי. ההתחלה של הספר היתה יפהפיה. ממש חשבתי שהוא הולך להיות הספר האהוב עלי (כמו שאני חושבת בכל פעם שאני קוראת ספר מדהים... ואז נזכרת בפרח קיר והרעיון נעלם כלא היה). אבל האמת שזה התחיל להידרדר בשלב מסוים. ולא, אני לא מדברת על השפה; סופר טוב צריך לדעת לבטא את עצמו בכל דרך אפשרית, בלי אפילו לתהות איך המבקרים יגיבו. והאמת, הקטע שבו ויקטוריה קיללה היה אחד הקטעים האהובים עלי - עד כמה שזה נשמע מוזר. היא פשוט תמכה בחברה שלה בצורה מעוררת הערצה. הייתי כותבת פה מה היא אמרה אבל לי עצמי לא נעים כבר ><
בכל מקרה, הספר ריתק את כולי בהתחלה. ואז הגיע ג'יימס, וגם זו היתה תוספת חביבה. זאת אומרת, אהבתי את איך שהיא התייחסה אליו (שוב, בהתחלה), לא כמו כל גיבורות הספרים שמוצאות את עצמן מאוהבות עד מעל הראש... ואז היא באמת התחילה להתנהג כאחת כזו. כאילו, אודרי מדהימה, באמת. אבל התחושה שיש מה להחזיק ממנה נעלמה ברגע שג'יימס נכנס לתמונה. היא התבלבלה והתלבטה וחשבה רק עליו. ג'יימס ג'יימס וג'יימס... רק ג'יימס. לא יודעת, נתקלתי בספרים שבהם זה יותר בולט, אבל בכל זאת משהו הפריע לי - אולי הצורה שבה הסופרת הריצה את המריבות שלהם וההשלמות שלהם. זה היה... מפגר. ובחיי שאני לא אוהבת ללכלך על ספרים. אבל זה מה שזה היה.
וגם הדמויות איבדו קצת מהאופי החזק שלהן. אפילו הגרועות. (אהחמ אוון אהחמ. מה פתאום הוא נעשה צדיק? יש סיבה שאודרי נטשה אותה מלכתחילה.) כולן פשוט נהיו... רגועות. לא, לא רגועות. פשוט... חסרות אופי. דמויות ניטרליות לכל דבר.
לא בסגנון של קטניס, נגיד יגידו לך "אני אוהב אותך" ותחזירי "אני יודעת". לא ככה; הלוואי ככה. פשוט צפויות וגורמות לך להפסיק להיות גאה בהן, אפילו אם הן עושות דבר מדהים. אולי כי גם ברגע מוצלח שלהן, הן מתנהגות בילדותיות.
והיו גם קטעים ממש יפים, שאני חושבת שהסופרת לא ידעה למצות אותם עד הסוף. למשל, החולצה שהחמודה ההיא הביאה לאודרי במתנה ('אהבתי אותך יותר לפני שמכרת את האמא שלך' או משהו כזה). אודרי יכלה לשים פס וללבוש אותה. אבל לא, היא פשוט התעסקה בלהתלבש יפה להופעה. כאילו, חשבתי שלא אכפת לה מרושם חיצוני כשזה נוגע לרייטינג.
לסיכום, נראה כאילו שלסופרת היה מחסום כתיבה במהלך כתיבת הספר. ואז זה חזר והיא יכלה להמשיך. והאמת, נראה כאילו היא שכחה את מה שהיא בנתה.
אבל ההתחלה היתה מדהימה. והסוף היה סביל מהאמצע. הספר היה מדהים. אבל אני חושבת שאולי סופרים צריכים ללמוד מזה לקח, ואם כשהם עורכים את הספר שלהם ואולי שמים לב לדבר כזה - שלא יפחדו למחוק ולהתחיל לשנות. חבל. פשוט חבל.
ואני יודעת שזה נשמע כאילו אני לא הכי מתלהבת מהתוצאה - אבל זה לא נכון. זה בהחלט ספר מרתק! ואני רואה גם שהספר השני של הסופרת הזו בהחלט היה מוצלח הרבה יותר. אבל בזה יש עדיין משהו... שונה. משהו באופי (ההתחלתי) של הדמויות. משהו שגורם לך לחשוב.

הדבר היחיד שלא מצא חן בעיני בו היה הכריכה, אז באופן כללי הוא סוג-של ספר מושלם.
והדבר הכי הזוי בכל הסיפור הזה הוא שלולא לוגן לרמן בכלל לא הייתי קוראת את הספר הזה. אולי כמה מכם כבר יודעים, אבל על הספר הזה עשו גם סרט בכיכובו של לוגן. ואיך ששמעתי את השם שלו התאהבתי. של הספר, זאת אומרת. אז מיד רצתי לקרוא את התקציר של הספר ולא יכולתי להניח לעצמי לראות את הסרט לפני שאני קוראת את הספר. תקראו לי הזויה, אבל פשוט לא יכולתי. היתה לי תחושה שזה פשוט יהיה בזבוז.
אז ברגע הראשון שהזדמן לי הלכתי לספריה. ואולי לא הזכרתי את זה, אבל באותה תקופה (שהיתה די לא מזמן) הייתי במחסום קריאה. פשוט הספר האחרון שניסיתי לקרוא היה כל כך מדכא שהוא שאב ממני את כל החשק לקרוא.
אז קיוויתי שהספר הזה ישנה את זה. והוא שינה. אוה, אין לכם מושג עד כמה.
הספר נכתב מנקודת המבט של צ'ארלי, נער שעברו רודף אותו גם בעת כניסתו לתיכון. אבל הקטע האמיתי בספר, זה שאפילו לצ'ארלי עצמו אין מושג שזה קורה. ומה הוא העבר האמיתי שלו. במשך הספר נחשפים בפנינו מכתבים שצ'ארלי כותב לאדם שבמהלך כל הספר לא ידוע לנו מי הוא. מכתבים שמתחילים במילים "חבר יקר" ונגמרים ב"אוהב תמיד". כולם, בלי יוצא מן הכלל. אני חושבת שהמטרה של הסופר היתה לגרום לנו לחשוב שהספר נכתב לכל אחד מאיתנו. ונראה לי שזה באמת מה שקרה. וגם אם צ'ארלי נותן רמזים, למה דווקא בפני הבן אדם הזה הוא חושף את כל סודותיו, כל חייו, זה נראה כאילו הוא נכתב לקהל מסוים. אלה שבאמת יחליטו לא לנצל אדם כשהוא במצב שבור, מרוקן. אתם מכירים את האנשים האלה שאם הם יגלו שהזמר האהוב עליהם נמשך לבנים אז הם יפסיקו להעריץ אותו? אלה שחושבים שלבכות אומר שאתה תינוק, למרות שזה בעצם הפוך, שאתה בעצמך תינוק אם אתה לא מבין שלבכות אומר שיש לך רגשות? אלה שאולי הם לא פרחי קיר, אולי כן, אבל הם בכל זאת חושבים שהם טובים יותר, שגם אם ישלמו להם הם לא יעזו לפנות אל אותם אנשים שסובלים בצד? טוב, יש קבוצה לא קטנה של אנשים כאלה. למעשה, הם מפוזרים בכל העולם. ויש אחד מהם שאני פוגשת בכל יום ויום. שאני עדה בכל יום להתנהגות שלו. ואותי זה מגעיל.
עכשיו, תנסו לדמיין אותם קוראים את הספר הזה. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני ניסיתי. ולא הצלחתי. אני חושבת שהם פשוט יצחקו על צ'ארלי. על הספר. יגידו שזה הדבר הכי טיפשי שהם שמעו בחיים שלהם. שהספר הזה הזוי, וששום דבר ממנו אפילו לא קרוב לחיים האמיתיים.
והם טועים. ולא נראה לי שיש להם בכלל מושג.
אני חושבת שהמטרה של הספר היתה לפנות אלינו, לחדור ללב שלנו - לאלה שבאמת מבינים אותו, פרחי קיר או לא - ולגרום לנו להבין שלא הכל הוא כמו שהוא נראה. שלפעמים, ברוב המקרים, דווקא את פרחי הקיר הכי שווה להכיר. דווקא הם - הכי מעניינים. ורוב הסיכויים שרוב מי שהספר נגע לליבו, מי שהספר יועד לו, התנהג ככה לפני שהוא בכלל הכיר את הספר. אבל יש גם מעט סיכויים שלא.
אז אם אתם רואים מישהו שהולך במסדרון, אחד כזה שאין לו ממש חברים, כזה שנראה שזקוק לכאלה, תנסו להתקרב אליו. ולא, לא בשביל לעשות לו טובה או משהו בסגנון, אל תנסו אפילו לרחם עליו. תעשו את זה בשבילכם. כי אין לי מושג כמה זה באמת טוב להיות פרח קיר, אבל זה נשמע מדהים להיות חבר של אחד כזה. וגם אם הוא לא יהיה מדהים כמו צ'ארלי, אני חושבת שרובכם לא תתחרטו על זה.
וגם, כי מי יודע, אולי גם אתם סם ופטריק של מישהו אחר.
אז תעשו לעצמכם טובה, תקראו אותו. כי זה באמת יעשה לכם טוב.
ותמליצו עליו, כי עד כמה שזה מפתה, אבל אסור לנו לשמור אותו לעצמנו, הסוד שלנו. יש הרבה כאלה שזקוקים לו.



"אני פשוט צריך לדעת שאיפשהו
יש מישהו שמקשיב ושמבין
ושלא מנסה להשכיב אנשים אפילו אם הוא יכול.
אני צריך לדעת שאנשים כאלה קיימים.

אוהב תמיד, צ'ארלי."

האמת? מהרגע הראשון שהתחלתי לקרוא את "מבחן קבלה" הספר היה אצלי כמו במבחן.
בפעם הראשונה שניסיתי לקרוא אותו לא ממש התלהבתי ממנו. לפני שהגעתי לעמוד 30 ויתרתי ואמרתי לעצמי שזה סתם בזבוז זמן. הרושם הראשוני שהיה לו ממנו היה האופי של סול. האופי הקנאי והדוחה שלה. ילדה שבוחרת להתעלם מחברה הכי טובה שלה רק בגלל שהיא מקנאה בה. מיד הרחקתי ממני את הספר הזה.
ובדרך כלל אני ממש לא מוותרת על ספרים בכזו מהירות. אפילו את "נוגה" קראתי עד הסוף, ועד עכשיו אני מתחרטת על זה.
כנראה שלא רציתי לחזור על אותה טעות.
והאמת היא שגם לא הייתי מעלה בדעתי לנסות לקרוא אותו שוב אם המורה לא הייתה מטילה עלינו את זה. אז אמרתי לעצמי שאני אנסה לעשות את זה כמה שיותר מהר.
אני לא יכולה להגיד שאני מתחרטת שקראתי אותו. אבל סול שהכרתי בקריאה החוזרת הייתה שונה לגמרי מזו שבעשרים העמודים הראשונים. מדהים איך שהמילה "התבגרות" קיבלה פירוש חדש באוצר המילים שלי.
ורק בגלל זה אני ממליצה עליו ברגע זה. היה מדהים לראות איך חייה של סול השתנו בספר אחד מן הקצה אל הקצה. מסול הקנאית והילדותית שבוחרת בדרך הקלה - לברוח, היא הפכה לסול הבוגרת, הרצינית, שתעשה הכל למען הזולת.
אז כן, אני לא מתחרטת שקראתי אותו. וגם לא יזיק לכמה אנשים ששופטים אדם לפי המראה, הגזע, הדת או מה שלא תרצו - לקרוא אותו ולהבין את ההשפעה של זה וכמה שדבר קטן יכול להיות גדול כשמדובר ברגשות של אנשים. גם של ילדים.
ולמרות שהרגשתי שהסופרת מעט ניסתה למשוך את הספר ולדחוף עוד עלילה בכל פעם שנגמרה אחרת - היה כיף להעביר איתו את השבת.
ספר חביב.

אני לא יודעת מה איתכם אבל נהניתי ממנו מאוד!
אני מודה שבינו לבין "משחקי הרעב" יש דמיון - לא קטן - אבל אני לא אשקר ואגיד שזה גרע ממנו. כלל לא.
הספר היה מקורי מכמה וכמה בחינות:
שימו לב שקטניס לא הראתה סימן ממשי לאהבה - בין אם זה פיטה ובין אם זה גייל - עד ל"עורבני חקיין", ואולי קצת ב"התלקחות", והיא היתה ממש קשוחה וחזקה, בלי לנסות להתאמץ אפילו; אני מניחה שכל מה שהיא עברה בחייה חישל אותה די והותר. לעומתה קאסיה מנסה לחזק את עצמה למען סבה, שהאמין שהיא לא זקוקה לגלולה הירוקה בגלל שהיא מספיק חזקה; והיא ממש לא נמנעה מלהשיב אהבה. מה גם שהיא ממש סמכה על הקהילה, וצייתה להוראותיהם מבלי להניד עפעף. ואתם חייבים להודות שכל העניין הזה של חופש הבחירה בלט מאוד.
אהבתי את הכתיבה של הסופרת. וממש אהבתי את הרגעים האלה שהסופרת זורקת פתאום משפט ממש עמוק. כמו שירה במשלב בינוני.
הגלולות גם כן היו מקוריות; הם סיקרנו אותי, ועניין אותי במה הן מועילות. במיוחד האדומות.
הסוף היה החלק האהוב עלי בכל הסיפור. העובדה שקאסיה מוכנה לעשות הכל כדי להציל את אהבת חייה היתה מרגשת ומשמעותית בעיניי, במיוחד הצורה שבה זה נעשה.
והכי מדהימה היתה העובדה שבעצם קאסיה וקי התחילו לשים לב זה אל זה בזכות הקהילה. לאו דווקא לרעה במובן שהם שיחקו במשחק שלהם, אלא שהם התעלו עליהם ומניסוי פשוט נוצרה תסבוכת שלמה - ומי יודע? אולי יתפתח מרד.
בקיצור, ספר מדהים, ראוי בהחלט לכינוי "הספר החם מאז משחקי הרעב", ושווה כל שנייה שתקדישו לקריאתו. למרות שלא נראה לי שזה ייקח הרבה זמן. הספר ירתק אתכם וימשוך אתכם אליו, אומנם קצת פחות ממשחקי הרעב - לפי דעתי - אבל הוא בהחלט שווה ניסיון וראוי לחמשת הכוכבים שהענקתי לו.
אני מצפה בקוצר רוח לספר הבא בטרילוגיה.

זהירות ספויילרים

ספר בהחלט מדהים! נהניתי ממנו מאוד, באמת. אבל... - וזה אבל די גדול - אני חייבת להודות שאין דרך יותר מכוערת להרוס אהבה כל כך יפה.
בזמן שקראתי את הספר למדתי לאהוב את ג'ייס. עם כל היהירות והאגו ההנפוח הזה, לא יכולתי להמנע מכך. ופתאום מתברר לי שהם אחים! כן כן, ג'ייס וקליירי הם אחים!
אחרי שהם התנשקו. שיא הגועל.
ועד שהבנתי את זה, לא הצלחתי להבין את המשפט ההזוי ההוא של דורותיאה: "התאהבת בנערה הלא נכונה." הרי אי אפשר להתאהב באדם הלא נכון, נכון? האהבה היא בלתי צפויה. ואף פעם אין צורך להתנגד לה. אלא אם כן התאהבת באח/ות שלך.
האמת היא שקלטתי את זה לפני שהסופרת חשפה את זה בצורה ה"כל כך דרמטית". כאילו ברצינות - ג'יי סי-ג'ייס? יש מקום בכלל לדמיון? ועוד אחרי זה כל הקטע עם הבן הקטן והבלונדיני של ג'וסלין... כל כך ג'ייס.
אבל בכל זאת, מאז ששמתי לב לכך, ניסיתי למצוא פתרונות אפשריים לסיטואציה הזו. איך אחים יכולים להיות ביחד? יש לזה בכלל תירוץ?
הדבר היחיד שעלה לי בראש הוא שהם לא באמת אחים. הרי גם ככה זה שולנטיין הוא אבא של קליירי לא כל כך מסתדר. הרי היא לא רואה את כל העולם העל-טבעי בשלמותו מבלי להתאמץ, כמו ציידי הצללים האחרים. מה שאומר שזה או כתוצאה מהכישוף של מגנוס, או שאחד ההורים שלה הוא סתמצ'יק. אבל אני מניחה שאת זה אני כבר אשאיר לספר הבא.
אני יודעת שהם אחים, אבל זה הופך אותי למגעילה אם אני עדיין מקווה שהם בסופו של דבר יהיו ביחד? אני מניחה שכן. אני בעצמי נגעלת מזה.
בכל זאת, כל הקטע הזה עם האחים שהתאהבו, לא גרע ולו מעט מהספר הזה. נהניתי מכל מילה ומילה. חוויה, פשוט ככה. זה ספר מעולה, ואני ממליצה בחום לכולם לקרוא אותו, בין אם אתם חובבים את ז'אנר הפנטזיה ובין אם לאו. אבל אני מזהירה אתכם - אתם לא תוכלו להפסיק לקרוא.

וואו, זה ספר כל כך מדהים! ממש נהניתי לקרוא אותו!
הוא ללא ספק הטוב מבין הארבעה! והם ממש טובים!
מכירים את האמרה : "אתה יודע שקראת ספר טוב כשאתה מעביר את הדף האחרון ומרגיש כאילו איבדת חבר"? ככה בדיוק הרגשתי לגביו. רק שהפעם ידעתי שלא יהיה לו המשך, בגלל שהוא הספר האחרון בסדרה.
בגלל שראיתי את כל הסרטים לפני שבכלל ידעתי שהם מבוססים על הספרים, חשבתי שאני ממש מכירה את האופי של הדמויות. אבל זה התברר כטעות גמורה. הרושם שקיבלתי מהסרטים הוא שבלה משחקת באדוארד ובג'ייקוב - אתם יודעים, כל הקטע הזה שהיא נישקה אותו - ובמולד ירח התברר שהיא בכלל עשתה את זה בגלל שהיא חשבה שהוא ימות אם היא לא תנשק אותו.
בלה שבספרים כל כך שונה מבלה שבסרטים. האהבה שלה לאדוארד כל כך ענקית - שזה פשוט לא נתפס. ובסרט ממש לא ראיתי את זה.
הסופרת ממש גרמה לי להתאהב ברנסמיי. היא יצרה רושם שהיא כזאת מלאכית. ותבינו - בהתחלה ממש, אבל ממש, שנאתי אותה. בגלל שהיא נשכה את בלה, למרות כל מה שהיא הקריבה בשבילה. אבל עכשיו אני מבינה שזה טיפשי, מפני שאולי היא חכמה בצורה יוצאת דופן - אבל איך היא יכלה לשלוט בעצמה ולשים לעצמה גבולות כשהיא רק הרגע יצאה לעולם? היא בכלל לא יודעת מהם הקווים האדומים שאסור לחצות.
הסוף היה כל כך מדהים! כל כך הופתעתי מהכוח החדש של בלה. תמיד ידעתי שהיא מיוחדת, אבל לא ניחשתי שזה יתבטא בזה.
אז למי שלא קרא - מומלץ נורא! הסוף ירתק אתכם. והכי-הכי הקטע האחרון. הוא היה פשוט מרגש.
אלה שקראו לפחות ספר אחד בסדרה - הספר הזה יעלה גם על הציפיות שלכם. אתם תופתעו מאיך שבלה השתנתה לאורך כל הסדרה.
אז לאלה שראו את הסרטים, וחושבים ששום דבר לא יכול להתעלות מעליהם - אין לכם מושג כמה שאתם טועים!