כשאתם קוראים את השם "פרידה קליין", מיד עולה בעיני רוחכם יענטע כבדת בשר , בעלת כמה פימות ושומה שעירה מבצבצת מעל שפתה העליונה. אבל פרידה קליין היא פסיכולוגית קלינית דקיקה ויפה, בשנות השלושים לחייה, אומנית חובבת הסובלת מנדודי שינה.
לכאורה, הייתי צריכה לאהוב את הספר הזה. לכאורה, אני אוהבת אותו. אבל מסך ה"לכאורה" הזה מערפל את חושי ומשבש את יכולת השיפוט שלי. בכל מהלך הקריאה הקשבתי לקולה של פרידה. לאמי

פתחתי את הספר אתמול בערב, כששכבתי במיטה שלי ורציתי לקרוא משהו. לקחתי אותו מערימת הספרים שלי ושל אמא. התחלתי לקרוא אותו לפני זה אבל לא התחברתי כל כך. נתתי לו צ'אנס נוסף.
אני לא יודעת מתי הלכתי לישון אתמול. החדר שבו קראתי נהפך ליקום נפרד ונטול-זמן. רק אני והספר בלי שעונים. הטלפון שלי היה בטעינה ושתק כמו דג. לא שמתי לב אליו. הייתי מכורבלת בשמיכה שלי, ומדי פעם שמתי לב שחם לי מדי. ובכל זאת המשכתי לקר

חמותי מאוד אוהבת ספרי מתח בלשיים. זה לא דבר נדיר, אני יודעת. ולא הייתי מציינת את העובדה הזאת לולי הדרך הייחודית שלה בקריאת הספרים. כשהיא לוקחת ספר לידיה, היא קודם כל מדפדפת קדימה, לעמודים האחרונים, וקוראת את הסוף. עכשיו, כשהיא יודעת מי הרוצח, היא יכולה להתפנות בשלווה ובנחת לקריאת השתלשלות העלילה. בעיני צורה כזאת של קריאה מעקרת את כל הטעם, כי מה העניין לקרוא ספר "מתח" אם אין מתח בכלל? אבל כל אדם וט

ברשימת הקריאה המשפחתית שלנו, זו שאנחנו הולכים איתה לביקור השבועי בספריה, יש תמיד ספר מתח. ככה זה. אנחנו לוקחים די הרבה ספרים, מכל מיני סוגים, ואחד מהם חייב תמיד להיות מותחן בלשי. ושלא תחשבו שקל למצוא כזה. ראשית הספריה מקשה עלינו בכך שהיא אינה מחלקת את ספריה על פי סוגות, אלא על פי הא"ב של שמות המחברים. כך שאני נאלצת להסתמך על טוב ליבם של העורכים הגרפיים ושל המוציאים לאור, שיואילו בטובם לסמן על גב ה

יום שלישי נגמר/<mark>ניקי פרנץ'</mark>
TUESDAY'S GONE-NICCI FRENCE
לי יניני-חוות דעת אישית
נתונים טכניים:
שם הספר: יום שלישי נגמר
שם הסופר/ת: <mark>ניקי פרנץ'</mark>
שפת המקור: אנגלית
הוצאה לאור: ידיעות אחרונות *ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נטע גורוביץ
עיצוב עטיפה: סטודיו פיני חמו
ז'אנר: פרוזה
מספר עמודים: 431
שנה: 2013

סקירה:

WOW...

את הסקירה אני כותבת אחרי שהכנתי לעצמי

התקציר לא מתאר את הספר אפילו לא קצת.
כשלקחתי את הספר, ציפיתי לתיאורים ארוטיים רדודים ומחסור בעלילה. זיהיתי את שם הסופר, אבל לא ידעתי מאיפה. רק כשחזרתי הביתה, נכנסתי ל"סימניה", וראיתי ש<mark>ניקי פרנץ'</mark> הוא [ליתר דיוק, הם] מחבר "מתחת לעור", הציפיות שלי מהספר עלו פלאים.
לא התאכזבתי.
לשון פרנץ' וניקי ג'רארד יש יכולת מדהימה לתאר פסיכופטים, ויכולת מדהימה לא פחות לתאר אנשים שנשלטים על ידי פחד.
עם זאת, כבר

אליס לודון, גיבורת הספר, היא אישה חזקה. אפשר היה לחשוב שאישה שזונחת חיים עם בן זוג אוהב, חברים טובים וקריירה עבור גבר זר והכל בשביל סקס טוב היא אישה חלשה, אבל <mark>ניקי פרנץ'</mark> (ניקי ג'רארד ושון פרנץ') מפליאים לנתח את דמותה בצורה כל כך אמינה , דמותה כל כך עגולה , שכשסיימתי את הספר אמרתי לעצמי "וואו". היא חזקה כי גם כשהיא עושה טעויות בכל רגע נתון היא עושה אותם מתוך בחירה , היא חזקה כי גם כשהרצפה נשמטת מתח

#
זיכרון הוא מתעתע. אם תדבר, נניח, עם שני שותפים לאותו זיכרון תמצא פעמים רבות פער בסיפורים. הוא פגש אותה באוטובוס, היא פגשה אותו ברחוב. היא לבשה בגד אדום – מה פתאום, היא בחיים לא לבשה אדום... וכך הלאה. פעמים אחרות אנחנו מעבדים את הזיכרון בצוותא, מלטשים ומרטשים אותו לאחור מדברים על מה שהיה שם ומפיקים גירסה מוסכמת, אחידה שגם היא אינה מדוייקת, אבל היא הופכת לעובדה בזכות ההסכמה. האם יש זיכרון מדוייק?

בעקבות שני הספרים האחרונים של הצמד <mark>ניקי פרנץ'</mark> (שהיו מוצלחים מאוד), החלטתי לקרוא גם את הספרים הקודמים שלהם. בגדול מדובר בספר מתח טוב, אבל הוא טרחני מעט, וצריך סבלנות בשביל לעבור את עשרות העמודים הראשונים שמלאים בפרטים.
אח"כ העסק זורם טוב יותר, אבל אפשר היה לקצר את הספר.
הספר עוסק בעיקר בנושא הזיכרון המודחק, ועד כמה ניתן להסתמך עליו. אהבתי מאוד את התפנית בסוף הספר...