ביקורת ספרותית על ציפור ישנה - ספריה לעם #448 מאת יוכבד רייזמן
ספר מעולה

---

קודם כל תודה לכל אלה שכתבו את הביקורות המרתקות לספר זה ובזכותם הגעתי אליו.
הספר בהחלט שווה קריאה - אם כי מצאתי בו לא בדיוק את מה שהבנתי שאצמא..
הספר מרתק וכתוב בצורה מבריקה. הוא מתאר בעיקר דמויות של משפחה\ות חרדיות ממוצא אשכנזי, אנשים שהדור הכי מבוגר שבהם הם גם ניצולי שואה - ואת כל התופעות האנושיות והמוזרויות של אלה..
בכשרון רב ובהשקעה גדולה בכל משפט ומשפט לוקחת הסופרת כל דמות ודמות וכל תופעה ותופעה ומתארת אותה ביחודיות והומור, ביקורת וציניות, ועם זאת ברגישות ובהבנה. הרגיש לי שמה שרייזמן עושה דומה לניעור הפירורים מחצאית רחבה,כהה ומיושנת אחרי אכילת לחם מתפורר. כך היא לוקחת את התופעות האנושיות שהיא מזהה ומנערת ומוציאה אותם אלינו אחד אחד - פירור, פירור.. כשבתיאור כל תופעה קטנה, כל מחשבה מקובעת, בכל רגש מושקע המון מחשבה, חדות, כשרון ואכפתיות.. מדמות מעורבת של הסופרת - או שמה של פייגי עצמה נמתחת ביקורת וכן חקירה של דמויות רבות סביבה. כך אנו נהיים עדים לטבעה של אמה של פייגי מרים - עם ההשקעה שלה במשך כל חייה בילדים לא שלה ( של בעלה מנישואים קודמים), ניסיונותיה הפתטים משהו לבשל בצורה חסכונית - תיאור מבריק של מאכלים ששאריותם הופכים למחרת לבסיס של המנות הבאות, תיאור שאין כמותו של הלקיחה את פייגי לביטוח לאומי על מנת לקבל משם כספים - איך מכינים אותה בבגדים הכי עלובים שאפשר, כולל כפתורים שבהשקעה גדולה מחברים אותם שלא לפי הנדרש.. התיאור המרגש של יחסיה והכרותה עם שרגא - הבאים על רקע ניסיונות ההכרות שלה עם גברים בשלבים המתקדמים יותר של חייה - גברים איומים, מקובעים, צפויים, מחושבים, פתטים - וכך דווקא על רקע זה אנו עדים לכמה טבעייות שיש ליחסים המתפתחים אפילו שלא בגיל העשרים - אך עדיין יחסים טריים וטבעיים הרבה יותר. תיאור מדהים של שתיקות הדדיות בין מרים לשרגא כשמגלה שהוא חולה ואסור לה לספר לו - כשבסוף הערב רק מההכרות העמוקה שיש ביניהם הוא אומר לה לבד - "אני רואה שאת כבר יודעת".

לצידה יש תיאורים לא פחות מושקעים של נשים נוספות - בין אם התיאור המדהים של מנוחה בתחילת הספר - אישה לא יפה שלא יודעת להשקיע בעצמה ומפצה את עצמה דווקא בלהיות עקרת בית ואמא מושלמת - שומרת על הסדר בבית, מבשלת כל היום ועוד - כי כך היא מתגברת באופן טבעי על-מנת לא להרגיש את כמה שהיא "עלובה" בעיני עצמה..

תיאור של קולט שנראית ממש אגואיסטית על רקע נשים מסקנות אלה. תיאור מדליק של התגברותה של קולט על מות בעלה על רקע התגברותה של מרים..

הפולניות של קלרי עם הדגשים ה"פולניים" המבריקים שלה בלהשפיל את מרים , או את פייגי בכך שהיא מדגישה את הבדליה משאר הילדים.. "מי יסדר את הבית שלאמא של פייגי לא היה כוח לסדר בכל השבועות האחרונים בגלל הבטן הגדולה שלה..". התיאור המעולה של איך קלרי תופסת רעיון של "לביים היריון" כאשר חצי מקרוביה יודעים זאת ומכבדים את הצורך שלה ב"להחצין מציאות חלופית"..

תיאוריה קורעי הלב של חייה של מלה הכט עם בתה החולה. והבחירה שלה שלא לצאת מכלא זה.

הכל מיוחד, מאוד לא קלישאתי, מקורי, חד זיהוי.. התיאורים חוץ מהיותם מרגשים, מגוונים וחדים אף משתמשים בכל החושים. הרבה פעמים מתוארים הריחות מידי נשים אלה על מנת להבהיר במה עסוקות לאורך יומן. ועוד דרכים מקוריות לתיאור מוחשי יותר של המציאות.

הקריאה היא הנאה צרופה, לוקח קצת זמן להתחבר לספר - אך אח"כ הוא זורם מאוד מאוד, וכל פרק ופרק העוסק בתיאור דמות אחרת על כל תופעותיה מרתק בפני עצמו.

אך לאחר מכן מגיע הסוף. סוף שלא כל כך הבנתי.. הוא גם תיאטרלי מדי בעיני - רק חסר לו כמו בהצגות שם עם נקודותיים בתחילת משפט. מבויים משהו.. סוף שלא היה לי נוח וכמעט הוריד לספר כוכב.

ואז הגיעו השעות שאחרי - של הבנת הספר מחדש.. מן עיקול הכתוב שלב ב'. וגיליתי שם לא אוסף של אנקדוטות ותיאורים חדים - אלא אמירה מאוד מסויימת. בעצם לפי הבנתי היא מתארת כמה עולמן של הנשים הוא עולם מנופח במה שהן בונות כל אחת לעצמה בין אם בראש, ובין אם ביחסיהן ומחשבותיהן וב-"מה יגידו עלי, מה אני חושבת שאמרו על מה שעשיתי" ועוד ועוד. בעצם כל אישה בורא את עולמה המסורבל וקשה ההבנה.. כשעולמם של הגברים הוא וקטורי הרבה יותר ( זה לא לטובה או לא לרעה, לא זלזול חלילה - זה פשוט עובד אחרת). ניצוץ ראשון של דבר זה אנו רואים בתיאוריה של מרים שבתחילת נישואיה היא הבינה ששרגא לא מבין שום הבאות פניה או רמיזות קלות - אלא אם היא רוצה שיבין משהו עליה להגיד לו זאת מפורשות.. וזה בא בתיאור של כמעט כל גבר וגבר בספר - בין אם זה דוד יוז'י המצחקק והחביב מול דודה קלרי הכבדה, הקנאית, המסכנה בנחותה ובכיעורה.. בין אם זה שרגא עצמו שהוא איש טוב לב, נעים, פשוט.. בין אם זה ויקטור בעלה של קולט שהוא רמאי שמחפש רווח בכל מחיר. וכמובן בעיקר ההסבר הפשוט והקל כל כך ללמה חתונתה של פייגי התבטלה - מול הסיבות "הרוחנית" שנשות הסיפור המציאו לעצמן. הספר לא בא לתאר את ההדל בין גברים לנשים - אלא בא לתאר בין אם בכלל או בין אם על רקע המציאות והגברים שלידן בפרט כמה עולמן של הנשים הוא משהו שהן בעצמן ממציאות ומסבכות. כאשר השיא של אחד כזה הוא המצאת פייגי עצמה לביים סוג של קומה\הרדמות לעשרים שנה על בסיס הסברים שלה לעצמה למה כך טוב יותר..

חוץ מעולמן הנברא על-ידיהן כמעט יש מאין של הנשים מתוארת גם תכונת אופי שכה מוכרת לי - חוסר יכולת מוחלטת כמעט להשקיע בחיי עצמן, להינות מרצונות אגואיסטים - אלא לחיות בשביל לתרום למי שלידן - זה כמובן לא כל הנשים, ואני חושבת שעם השנים נהיה פחות ופחות נשים מסוג זה - אבל אני מזהה בתיאורים האלה בקלות את אמא שלי שכולה בריצות לעזור לסבא שלי המזדקן, ובכל רגע פנוי שיש לה ממהרת לעזור לי עם הילדות שלי - וכמעט בלתי אפשרי לשכנע אותה לעשות משהו ל ע צ מ ה. אני מזהה בדמויות אלה בקלות את הסבתא שלי ז"ל - שגם היא הייתה כולה שקועה לעזור לילדיה עם הנכדים, עברה לגור במדינה חדשה למקום ממש נידח על מנת שיוכלו לעזור כספית לילדיהם - וכל השנים הייתה מתארת כמה קשה לה בריאותית ובכלל. נכון שלשתיהן ברוך השם אין קרובים מאוד חולים, ובכך סיפורן שונה באלפי הבדלות מסיפורי הספר - אבל גם השקעה אינסופית שכזו באנשים בריאים היא תרומה מעצמן. נשים חזקות מאוד, סגורות מאוד על כוונותיהן ומטרותיהן ורואות במשמעות חייהן ויום-יומן בעיקר נתינה לקרובים. כמעט מחסרות עניין בלפנק את עצמן.
וכך ( אני מקווה מאוד שלא אצלינו ) כשמשתבש משהו ביחסי נתינה-קבלה ההדדית בין הדמות הנותנת לקרוביה - כל עולמן מתרסק. האקסיומות הבסיסיות שעליהן נבנו כל חייהם מתרסקות לאינסוף חלקים כמו איזה אגרטל מזכוכית מאוד מאוד דקה..
וזאת בעצם התרומה הנוספת שהסיפור נותן לנו - ההבנה כמה שברירי נהיה האדם המשקיע כל חייו באחר. באיזה סיכון נתון אם חלילה הציפיות שלו מההכרה של הזולת לקבלת עזרתו לא תתממשנה.

אני לא חושבת שנשים אלה בחרו בדרך הזאת של הנתינה והיותן הקורבן - אלה אנשים שנולדים כך, הם לא באמת יודעים להיות משהו אחר. אני לא חושבת שהן מדמיינות את עצמן כקורבן - אלא זאת ההתפתחות הטבעית של חייהן.

אם נדבר על תיאורי הדת במהלך הספר - נראה שרייזמן רואה את התנהלותן והגיחוך מאחוריה ההתנהלות משמונים אלף רגל. היא משתעשעת בתיאורי הדת, התייחסות לכשרות, ועוד. "ליליה תעבוד בביתה של מרים כל השבוע, כשבשבת מישהו מהמשפחה יחליף אותה והיא תוכל ללכת לחולל שבת במקום אחר" - זה תיאור של נתינת יום חופש לעובדת, ועוד מפי אנשים מתחשבים ודואגים לה.
תיאור ניחושיו של המקובל שמרים באה אליו - לא פחות מבריק מזה.

בשורה תחתונה ספר חד ומבריק בכתיבתו. מומלץ בחום. קריאתו הייתה לי חוויה צרופה.

» ביקורות נוספות של ג'ניה
» ביקורות נוספות על ציפור ישנה - ספריה לעם #448