ביקורת ספרותית על היער - פרוזה # מאת הרלן קובן
ספר טוב

---

בימים הראשונים שלי באתר, שאלתי שאלה בפורום, שאלתי אם הספרים של הרלן קובן מתאימים לילדה בת 12 (אהמ,אהמ, אני). שאלתי כי אחותי הביאה לי את 'היער' ואת 'תחזיקו חזק' שלו. התגובות היו, אמממ, שליליות.
בלשון המעטה.
"אלים מידי, מיני מידי - לא מתאים."
"במילה אחת- לא.”
אבל אני, ילדה פורעת חוק וחסרת חינוך שכמותי- קראתי את 'היער', אחרי שהתרשמתי עמוקות מ-'מחסה'.
אני לא מתחרטת; אני מודה לכל פיתוי שהיה לי לקרוא את הספר.
יש כאלו באתר שטענו שהרלן קובן חוזר על עצמו, אבל תסלחו לי, ואני יודעת שזה לא רלוונטי להשוות ספר שלו מסדרת בני הנוער בין ספר מסדרת המבוגרים שלו. הדימיון, אולי היחידי, שמצאתי בין 'מחסה' לבין 'היער' הוא האובדן.
שתי הדמויות הראשיות בשני הספרים חוו מעל ומעבר.

***

לקח לי פרק או שניים להתרגל ולהתעמק בעלילת הספר. זה קצת בילבל אותי שהדמות הראשית היא גבר בשנות השלושים המאוחרות שלו, תובע מרכזי, אלמן עם ילדה בת 6, קארה.
אבל זה לא הפריע לי, להפך; נחמד שיש ספרים שאני יכולה להנות מהם והדמות היא לא בת 16, 15 (כי הדברים המעניינים קורים רק להם, הא?..).
אז המשכתי לקרוא.
תראו, רוב הספרים שלי על המדף הם פנטזיה או רומנים. כמעט יכלתי לשמוע את 'דמדומים' ו-'תיכון לילה' זועקים במחאה: 'מי זה לעזאזל הרלן קובן?!! את לא תבגדי בנו, ההוווו, ללאא! את לא הולכת לקרוא את התעלומה הזאת, שלא תעזי-'
השתקתי את הקולות כשלקחתי את 'מחסה' מהמדף.
העלילה... משובחת. באמת. בהתחלה היא מתרכזת בפול קופלנד, ואז מתחלקת ומתרכזת גם בלוסי גולד, ובסוש, והיו גם קטעים שאור הזרקורים היה מופנה לעבר השוטר יורק, הפתולוגית או'ניל...
ושום קטע לא היה משעמם. לא הרגשתי צורך לדפדף בקוצר רוח לעבר הדמות שאני הכי אוהבת.
בהתחלה היה גם את המשפט בין שאמיק, נערה שטוענת ששני בחורים אנסו אותה (ואותה מייצג קופלנד), לבין בארי ואדוארד, האנסים.
“משפט הוא שני סיפורים המתחרים על תשומת לבך. אתה מוכרח להפוך את גיבור הסיפור שלך לאדם אמיתי. אמיתי חשוב הרבה יותר מטהור.”
השילוב של המשפט בעלילה, ושזירת התובנות של התובע המחוזי, קופלנד, בעלילה היא מהלך גאוני בעיניי. זה היה פשוט תענוג לקרוא את תהליך המשפט (*חייבת לומר שאני יותר בצד של התובע, לדעתי העקשנות של ההגנה להוכיח שהנאשם חף מפשע כשהוא לא, מושחתת מדיי*).
אני מרגישה כאלו אי שם, הרלן קובן צוחק עליי. כן, צוחק עליי, לא צוחק איתי. הספר הזה פשוט כל כך לא צפוי, כל כך מורכב, משוכלל, יצירה ספרותית ראויה לשמה.
הדמויות-
אני מאוהבת בפול, את החכמה שמפגין, את ההתנהלות שלו. אני גם אוהבת את מיוז, לטעמי היא חוקרת מיומנת ונאמנה. הייתה לי בעיה רק עם דמות אחת- לוסי.
היא פשוט אישה בכיינית. שברירית. בלה מ'דמדומים' יותר אמיצה ממנה. היא תמיד בוכה!
אבל היא עברה דרך מהלומות רבות. היא פשוט התרככה. אז נסלח לה. ~.~
הסוף מצויין. קובן סיים את הספר במילים משפיעות כל כך, הוא תווה במילותיו מסתורין שראיתי רק בספרים מעטים.
“אני תוהה אם ניסע לנו יחד, או שהיער הזה, אחרי כל השנים, תבע קורבן אחרון.” ואז מגיע דף התודות .
וזהו.
ואז אני מסתכלת בדף האחרון כמה דקות תמימות, בפה פעור, המומה ומופתעת,מתקשה לעכל שהספר נגמר. והשאלה המרכזית שמנקרת בלבי, הם לוסי תחזור, או שבחרה להיות הקורבן האחרון של היער הזה? לא ברור. אפוף מסתורין. לא מספק, אבל מושלם מבחינה ספרותית. מתישהו אני אשאל אותו, את קובן, מה עבר לו בראש.
~ועד כאן, אני לא רוצה לספויילר~
אז לסיכום- זה ספר אדיר, שהוכיח בשנית את כשרונו של קובן, המאסטר במותחנים הפסיכולוגיים 'מקפיאי הדם'. הספר הזה הדיר שינה מעיניי, והעביר צמרמורת של עונג ואימה בכל עמוד ועמוד, ותמיד יש את הטעם של עוד.
מומלץ!

» ביקורות נוספות של Rowan Jin
» ביקורות נוספות על היער - פרוזה #