קודם שאתחיל אביא משהו מתחושותיי האישיות.

ספר זה מביא את אחד מהפרקים ידועים של סיפור השואה. לא, לא של העם היהודי אלא של עם אחר, העם הארמני. שואה זו אל אף היותה מוכרת וידועה, הנה שואה המוכחשת אף יותר משואת העם היהודי. אם השואה שלנו מוכחשת על ידי פרטים או ארגונים מטעמים של אנטישמיות, הרי שהשואה הארמנית זוכה להתעלמות של ממשלות משיקולים פוליטיים בלבד.

יתר על כן. על אף שאנו תובעים מכל העולם למנוע את הכחשת השואה, כשמגיע הדבר לשואה הארמנית, הרי שמסתבר שאנו עצמנו טומנים את ראשינו בחול. ה"ארדואנים" יורקים בפרצופנו ואנו איננו מעזים לנגב את הרוק, פן יפגע הדבר חס וחלילה בכיסינו וביחסינו עימם, בעיקר בכיסינו. מסתבר שאת השנוא עלינו אין לנו בעיה לעשות לאחרים. מתאים לעם "נבחר" הלא כן?. מה נאמר? המראה המוצבת לנגד עינינו מציגה בין השאר שיש לנו לא מעט "כבוד לאומי" או יותר נכון: שבעבור כבוד לאומי איננו מוכנים לשלם מחיר.

תקופת מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) זימנה לטורקים הזדמנות נוחה תוך שימוש בתירוץ של ענייני בטחון לאומי, להיפטר מכמה מהמיעוטים שחיו בארצם, ובמיוחד מהמיעוט הגדול מכולם, הארמני.

עיקרו של המעשה היה בהחלטה של התורכים העותמנים למגר מתוך ארצם את המיעוט הזה באופן של טרנספר לשום מקום (אלא אם כן העולם הבא נחשב למקום המצוי עלי אדמות). הדרך שנבחרה הייתה בהגליית האוכלוסייה על ידי מסעות רגליים של קהילות שלמות לאורך מאות קילומטרים ובתנאים שתוצאתם המכוונת הייתה להביא לכך שהצועדים שנשלחו לדרכם הארוכה ללא מזון ומים, יאבדו את חייהם לאורכן של הדרכים הארוכות. בשואה הזו לא נפקדו גם פעולות של מעשי רצח מאורגנים והוצאות להורג המוניות כמו גם קיומם של מחנות ריכוז.

פרנץ ורפל טווה בכתיבה מרתקת את הסיפור תוך הסתמכות על אירועים אמתיים. בספרו "ארבעים הימים של מוסה דאג" הוא מביא את אחד האירועים היותר ידוע, ואולי אף הידוע ביותר מאותם אירועים, בו הוא מביא את אשר אירע לארמנים שחיו בשבעה כפרים באזור הר משה (מוסה דאג) אשר היו מודעים למתרחש ולצפוי להם ולכן עלו על אותו שטח הררי ושם התארגנו כדי לקיים את עצמם ולהיערך להגנה עצמית כדי למנוע את קיום הגזרה הצפויה ליפול עליהם, תוך ציפייה לנס הצלה שאולי תבוא להם ממדינות ההסכמה.

כמי שהיה חשוף לסיפורי השואה היהודית, התחברתי מאוד לתיאור תחושות של הפליטים הארמנים שהתאסף באותו מקום בהיותם במצבים שונים אשר הביאו אותם לחשוף את המתרחש נבכי נשמתם בטוב וברע בין אם בשעת האופוריה ובין אם בשעות של היאוש. באיגרא רמא ובבירא עמיקתא. בזמן הקריאה עלה בזכרוני סיפורם של ארבעת בני משפחת ביילסקי ביערות בלארוס. הנסיבות היו דומות למדי והמכנה המשותף – התנגדות ושרידות.

לסיכום ספר מצוין וראוי בהחלט לתשומת לבכם וראות עיניכם, ולמי שמעוניין לדעת קצת יותר אני מצרף קישור שיאפשר הרחבת דעת.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A6%D7%97_%D7%94%D7%A2%D7%9D_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99

אדם צעיר, אורנג אוטן, צבוע, זברה וטיגריס נפגשים על סירת הצלה.
לא, זו לא בדיחה בנוסח: "יהודי נוצרי ומוסלמי וכו'". זו התוצאה הבלתי סבירה של טביעת אניית משא יפנית בים ההודי.

כשסיימתי לקרוא את הסיפור הזה חשבתי בתחילה שבעולם כמו שלנו הרי שסיפור מוזר הוא לא בהכרח בלתי אפשרי. אין יום שאיננו נתקלים בסיפור אמתי הבא מרחבי העולם על אירועים שנחשבים בתחילה כבלתי מתקבלים על הדעת. אם כך הדבר, למה שיפקד מביניהם מקומו גם סיפור הזוי זה, "חיי פיי", כבלתי מתקבל על הדעת?, על אחת כמה וכמה שהוא מסופר כסיפור אישי של גיבורו, נער ששמו המסובך לביטוי מביא לכך שהוא זוכה בכינוי "פיי", אותה נוסחה המראה לנו את חישוב היקף המעגל.

גיבור הסיפור מתגלה כנער סקרן שחייו סובבים במעגל סביב תהיות שעולות בו באשר לטוב ולנכון. מתוך כך הוא מחפש את המשתף והמאחד בין האמונות השונות. הוא מתאסלם ומתנצר בתוך פרק זמן קצר ואף מצטרף לאמונה הבודהיסטית הכל במקביל פחות או יותר וזאת תוך אימוץ כל שלוש האמונות בה בעת ומבלי שיחוש צורך להתמקד באחת מהן ולוותר על מי מהאחרות.

עיסוק בני משפחתו ומקור פרנסתם הוא בגן חיות שבבעלותם אשר הגיע לסוף דרכו הכלכלית ולכן נמכרים כל דייריו לגני חיות במקומות שונים, דבר המביא את המשפחה להעלות את החיות לאניית משא ולהצטרף אליהן למסע הזה כשבסופו אמורה אף היא להשאר כמהגרים ביעדה האחרון.

ספינת המשא טובעת בסערה ועל סירת ההצלה עולים השורדים היחידים, פיי וארבעת החיות. המשכו של הסיפור מביא את תלאות הישרדותו במהלך חצי שנה בחברת הטיגריס.

סיפור מוזר ובלתי אפשרי שכזה מחייב באופן כל שהוא לחפש בו את הנסתר ואת הסמלי, או שאולי את המשל והנמשל ואולי דווקא את אותה הצגה כסטירה (כפי נכתב בתקציר בסוף הספר). אולם שלא כמו אחרים, לא מצאתי את מי מאלה, אבל לפחות זכיתי בסיפור מעניין וחורג מהרגיל ועוד הוכחה שאין כל גבולות לדמיון הכותבים.

מאז שקראתי את שוגון ועד לקריאת הספר הזה, לא הזדמן לי לקרוא ספר שעלילתו מתנהלת על רקע של התרבות יפנית, לכן הייתה הפגישה המחודשת עם מושגי התרבות הזו תזכורת לשונה מהמוכר לנו וגם מקור להנאה של ממש. אמנם בין "שוגון" לבין "סמוראי בוגי" יש פער של ממש בסגנון ובוודאי שגם ברקע העלילה, אבל ביחד עם זאת היה בכך חיבור מחודש לתרבות ולאורחות חיים שהנן כה שונות משלנו, והביא עמו חוויה מענגת ומרעננת.

הסיפור עצמו אינו שונה במבנהו ממה שכבר נתקלנו בז'אנר של סיפורי בלשים פרטיים אבל המקום (טוקיו), נציגי הפשע המאורגן (יאקוזה) כמו גם הפוליטיקאים שאינם שונים ממה שכבר ראינו בשאר חלקי עולם. על כל אלה נוספים גם שאר המושגים המקומיים, החל בשמות וביטויים, דרך מיני מזון, וכלה באורחות חיים ותרבות. הכל באריזה ובאווירה יפנית לתפארת.

הספר מביא בין דפיו עלילה בלשית המספרת על קאוזו מורי, בלש פרטי שעל פי גילו הוא בדרכו לגיל העמידה ואשר עיסוקו מספק לו את פרנסתו אך בדוחק. זאת עד ליום שמזדמנת לו משימה שעשויה להכניס לו שכר טרחה גבוה במיוחד ולשפר את חייו באופן משמעותי ולחלץ אותו מקשיי היום היום. תוך כדי עיסוקו במשימה נחשף הבלש לשחיתות ממסדית ופוליטית (שלא ממש הפתיעה אותו) ולניסיונות טיוח שמטרתם לכסות ולהסתיר את נסיבות מותו של פקיד ממשלתי בכיר. (בהקשר הזה הרגשתי ממש כמו "בבית"). בלי קשר לאותה משימה, הוא מוצא את עצמו נתון לסכנת פגיעה מצדו של חבר היאקוזה על שחילץ מידיו כמה גיישות, שלא לדבר על כך שנכרכה במעשה הזה פגיעה אנושה בתדמיתו ובכבודו של אותו אדם בקרב חוג חבריו.

גיבור הסיפור מתגלה כאנטי גיבור המסור למשימותיו. לאורך העלילה הוא מתנהל כאיש בעל תושייה רבה המגובה בניסיונו הרב ובקשרים הענפים שיצר לעצמו לאורך השנים. באלה הוא נעזר באורחות חייו בכלל, ובעבודתו בפרט. הוא מתגלה גם כמי שחי ופועל על סיפם של כללים שתוחמים את פעולותיו בקווים וגבולות שבין עקשנות ורגישות, בין האידאלים שעצבו את אופיו בבחרותו לבין אילוצים הנובעים ממלחמת הקיום היום יומית שלו.

הספר מעניין לקריאה. על גבי יריעת הסיפור מתחרים בינם לבין עצמם ובמקביל, דמויותיהם של אנשי עסקים והייטק (שהיפנים ידועים כמכורים מושבעים לתוצריו), פוליטיקאים ופקידי ממשל, האנשים הרגילים בהם הוא מתחכך בחיי היום יום, כשעל כל אלה נוספים אנשי היאקוזה שידם שלוחה לבחוש בכל מקור המבטיח הכנסה. כל זאת משתלב לעלילה מתוחכמת הארוגה היטב ביד כותב מוכשר.

למי שימצא כאן המלצה שיש לקבלה ולאמצה, אני מבטיח ספר עם הנאה מרובה. אני בכל מקרה נהניתי מאוד.

מלחמת העולם השנייה הניבה אין ספור סיפורים על עוללות המלחמה הזו. מהלכיה הגדולים בהם הופעלו גייסות אדירים ידועים וזכו לאזכורים וניתוחים מכל היבטים אפשריים. הגנרלים שהובילו אותם נכנסו בזכותם לתוך דפי ההיסטוריה, הספרות פרסה אותם לעיני כל ופרשנים והיסטוריונים צבאיים דנים ודשים בהם עד עצם היום הזה.

בין כל אלה התקיימו כוחות קטנים, זניחים לכאורה שנשכו ונגסו בבשרו של האויב שמנגד ובכוחו. כזה היה צבאו הפרטי של פופסקי (צפ"פ).

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, חש ולדימיק פניאקוב (פופסקי היה כינויו בשל הקושי לבטא את שמו), בלגי ממוצא רוסי שהתגורר ועבד במצרים, מחויב להצטרף לצבא הבריטי כדי לתרום את חלקו למאמץ המלחמתי. בעת שפרצה המלחמה היה כבר יחסית מבוגר (41). ניסיונו להתגייס נדחה על ידי הצבא הבריטי על הסף וזאת עד לכיבוש בלגיה על ידי הגרמנים, דבר ששינה את הנסיבות ואפשר לגייס אותו. ניסיונו הצבאי הקודם היה כתותחן בצבא הצרפתי, לא נמצא כראוי לניצול והוא הוצב בתפקיד מטה בקהיר.

קודם למלחמה הרבה האיש לסייר בעומק מדבריות מצרים ברכב שטח פרטי שהיה ברשותו, הכיר היטב את שטחי המדבר, הכיר את אורחות יושביו, ויחד עם זאת וצבר ניסיון רב בתנועה בשטח מדברי המגוון בקשיים שהוא מציב בפני מבקריו. קשרים שיצר תוך שרותו בקהיר הביאו לצירופו לקבוצות המדבר ארוכות הטווח ובתוך כך צבר ניסיון נוסף.

מאמציו להקים יחידה משלו זכו בסופו של דבר להצלחה, דבר שהסתייע בידיו בשיאם של הקרבות מול רומל והצבא האיטלקי בלוב. הוא הקים את יחידתו הקטנה שנעה במדבר, אספה מידע מודיעיני, איתרה דרכים למעבר כוחות במדבר וניהלה קרבות זעירים ופעולות חבלה בעיקר מול כוחות איטלקיים. במקביל לפעילות הזו יצר קשרים עם חלק מיושבי המדבר והצליח לקנות את אמונם ונאמנותם.

בהמשך לפלישת בנות הברית לאיטליה לאחר תבוסת האיטלקים והגרמנים באפריקה ובהמשך להסכם שביתת הנשק בין איטליה לבנות הברית, הועברה היחידה שהתרחבה ומנתה כ-120 איש, (כולם מתנדבים שמוינו ונבחרו אישית על ידי פופסקי עצמו), לאיטליה כחלק מהכוח הבריטי להמשך הפעילות אל מול הגרמנים. הניסיון שנצבר באפריקה הועיל גם בחזית הזו, דבר שבא לידי ביטוי בעיקר בהסחת הדעת מהגודל כוחותיו ומכך בהצלחתם לפגוע או להכניע כוחות עדיפים ללא שיעור משלו, עד כדי הצלחת בודדים מול רבים.

הספר מביא בגוף ראשון את הסיפור של האיש וצבאו ה"פרטי" . זה סיפורם של אנשים מיוחדים במינם המביא את מלחמתם לא רק מול אדם אלא גם אל מול הטבע תוך גילוי תושייה, משמעת עצמית, דבקות במשימות. ביחד עם זאת זהו סיפורו של קצין מקורי במהלכיו שידע להוציא מעצמו ומפקודיו את המיטב והמרב.

תרשו לי הקדמה ארוכה מעט מהרצוי בטרם אסיים בעיקר.

תוכנו הספר עוסק באחד מהפירות היותר רעילים של הקונפליקט בינינו לבין שכנינו (ויש האומרים שותפינו), לאורך מאה ושלושים השנים האחרונות. מדובר באותו ארס של ההסתה הפרועה והצבועה כנגד מדינת ישראל. הסתה שנזקיה לנו כמעט ואינם ניתנים למידה ושיעור.

בכל הקשור לחבל הארץ בו אנו מצויים, עשה ועושה הזמן את שלו. הסכסוך בינם לבינינו על אותה כברת אדמה יגיע בסופו של דבר של הסדר. גם אם חלקינו (ורובם של בני העם האחר) יטמנו את ראשם בחול, הרי שעם הזמן ישלים (ולדעתי - כבר השלים) רוב הציבור שלנו עם קיומה של ישות פלשתינאית בהגדרה כזו או אחרת ולרובנו ברור שגם אם נרצה אם לאו, זה רק עניין של זמן עד שתתקיים לידנו ישות מדינית פלשתינאית מוכרת על ידינו (שלא לדבר על שאר העולם) ואנו נשלים עם קיומה והיא תיאלץ להשלים עם קיומינו ברמת סבילות כזו או אחרת.

גם בתוכנו וגם בתוכם יש ויהיו מתנגדים לתוצאה הזו בין אם לפני שתתרחש ובין אם אחרי ובדיעבד. גם בתוכם וגם בתוכנו מצויים וימצאו כאלה שיעדיפו מדינה דו לאומית על כל האפשרויות שגלומות באפשרות הזו (לדעתי האישית ולדעת רובם המכריע של בעלי דעה, בעיקר לרעה).

בכל הקשור להתפתחות דעותיי האישיות בכל האמור בנושא הזה, הרי שהן עברו עם השנים שינוי הדרגתי. מחניך בית"ר צעיר, ימני בדעותיי המאמין שמדינת ישראל תשכון בסופו של דבר משתי גדות הירדן, חלה תזוזה בדעותיי (יש המגדירים זאת כהתייצבות בצד השמאל, אף שאני חושב שהתייצבתי במרכז).

השנים הביאו אותי להבין שנוצר יש מאין (ממש כך) עם פלשתינאי, או יותר נכון ציבור בן מליוני בני אדם שמגדיר את עצמו באופן הזה. אכן לא היה כזה, אך בין אם נכיר בכך או לא, נוצר כזה. כשם שאנחנו נאספנו מכל חלקי העולם ויש בינינו מחזיקי תרבויות שונות עם מכנה משותף, כך נוצר העם השני מתוך הפזורות הערביות שנדדו בעיקר בשל סיבות כלכליות והתנחלו בארץ הזו פחות או יותר במקביל לשיבת ציון, מאז מחצית המאה התשע עשרה ועד מלחמת 48. אף לאלה היה מכנה משותף תרבותי, דתי ואתני. ההבדל העיקרי שאנחנו תמיד היינו העם היהודי ותמיד היו מי שדאגו להזכיר לנו ואילו הפלשתינאים נזכרו בצורך להיות מוגדרים כעם רק אחרי מלחמת ששת הימים.

הציבור הזה לא יעלם, הוא עובדה קיימת. אי אפשר להעלים אותו, אין אפשרות להקיא (לטרנספר) אותו ואסור לנו לבלוע אותו. את זה הבינו יוצאי אותם חלציים אידאולוגיים זהים לשלי כמו אהוד אולמרט, ציפי לבני ועוד רבים המוכרים פחות או יותר.

**

כנראה שזקוק הייתי לריחוק של כעשרת אלפים ק"מ מהבית ולקריאת ספרו של פרופ' אלן דרשוביץ, כדי לרענן את מחשבותיי ואת ראייתי בכל הקשור לאותן עובדות שבחלוף הזמן נשכחו בחלקן מתודעתי או השתבשו והתעוותו או שהוחלפו בתובנות אחרות, פייסניות יתר על המידה.

נקודה מעניינת לציון היא נקודת המוצא על ציר הזמן של הסכסוך בינינו לבין הערבים המיוחסת בדרך כלל לשנות העלייה הראשונה, מועד שחל כעשרים שנים אחרי ההתנחלות האמריקאית שבאה על חשבון הילידים המקומיים (האינדיאנים) בדרום דקוטה, תוך הפרת ההסכם שנחתם בין ממשלת ארה"ב והילידים. הזמן החולף פעל בצורה שונה ביחסו באשר למקומנו, לבין אשר התרחש בדקוטה, על אף זהות הזמנים ולפחות בעיני המלעיזים כנגדנו, דומה מבחינת התוצאות. אלא ששם קרה מה שקרה בעוד מקומות בעולם, השינוי נטמע והפך לעובדה קיימת ובלתי ניתנת לערעור.

אזכור לאמור בסעיף הקודם מובא בספרו של דרשוביץ כקדימון לכתב ההגנה שלו תוך דגש על השוואה היסטורית בין אירועים שהתרחשו בערך באותה תקופה, תוך הבלטת ההבדלים על הנסיבות, ההצדקות וההתפתחויות שנבעו מאירועים אלה. כמו כן מובא בספר ניתוח של שורשי הסכסוך ולחלקן של אומות עולם בשימורו בעיקר מתוך שיקולים פוליטיים.

בספר מנתח אלן דרשוביץ אחת לאחת את ההאשמות כלפי מדינת ישראל, מי המאשימים, את העובדות לאשורן ואת ההוכחות המפריכות את ההאשמות. יתר על הכן, זה לא רק כתב הגנה אלא גם כתב אשמה כנגד המקטרגים.

זהו ספר חובה לכולנו. אף שהמחבר אינו פוטר את מדינת ישראל מטעויותיה שלה ואף מדגיש אותן, או לפחות אינו ממעיט מערכן, הוא מביא מסד של ממש לזכויותינו בארץ הזו הן מההיבט החוקי, הן מההיבט המוסרי והן על פי משפט העמים.

הספר לא שינה דבר בתובנות שנוצרו בתוכי בחלוף שנותיי ואפילו חיזק אותן, ביחד עם זאת חיזק בתוכי את האמונה בצדקתה של מדינת ישראל ובמוסריותה, לפחות ביחס לכל (והדגש הוא על כל) שאר מדינות העולם. המסקנה הנוספת שלי מהספר: אם צביעות הייתה חומר נפץ, העולם כבר היה מתפוצץ לרסיסים ומתפזר לכל פינות היקום.

לפני כשנה בקרנו רעייתי ואני בדרום דקוטה שבארה"ב ובין השאר גם באתר מאונט ראשמור המוכר לכל בעיקר בשל ארבעת ראשי הנשיאים המפוסלים בסלע האדיר שבראש ההר.

עם ערב שבנו מחדש לאותו אתר כדי לצפות בטקס מרגש ומיוחד לכבודם של ווטראנים מוותיקי הלוחמים בזירות הקרב השונות של מלחמות ארצם במהלך ימי חייהם, טקס שהתנהל על פי המיטב שבמסורת האמריקאית. הוותיקים מבין המוזמנים לעלות ולעמוד על הבמה או בשיבתם על כיסאות הנכים, התקרבו בגילם לעת האירוע לשנות התשעים לחייהם לאחר שאת בחרותם העבירו בקרבות מלחמת העולם השנייה, המלחמה אשר שמתוך נימי אירועיה צפו ועלו לאור סיפורי מלחמה לאין ספור, כמו גם תוכנו של הספר העומד לסקירה בפינה הזו.

האירוע המרשים כלל את תיאור חזונם של הנשיאים שדיוקניהם המפוסלים והמוארים השקיפו מעלינו ואת מידת הצלחתם להצעיד את אמריקה ברוחו של אותו חזון. הטקס הסתיים בשירת ההמנון מפי הקהל, כשמתוכם כל מי ששירת אי פעם בצבא ארצות, בין אם מתוך קהל הצופים ובין אם מבין המוזמנים שעל הבמה, ניצב דום ומצדיע לדגל המורד לאטו. לסיום קופל הדגל ברוב טקס והדר ונמסר למשמרת תמיד לידיו אל ווטראן ישיש ונכה שזכה באותו רגע בכבוד שאולי לא זכה לו בימים הנכונים.

מאז אותו ביקור עברו תחת ידי כשלושים ספרים. כישלוני היחסי בבחירה הספרים האחרונים שבהם, לא הביא אותי להפסיק את קריאתם וביחד עם זאת כמעט ולא הותיר בי כל חותם. היות וכך, בחרתי בדרך הקלה והמבטיחה ושבתי לאסופת הספרים "אדם בקו האש", סידרה שבחירה מתוכה מבטיחה כמעט תמיד שאצא עם טעם טוב בלב ובחוויית קריאה שנשארת איתי לאורך זמן. הפעם בחרתי בספר "כפירי אריות" של הסופר אירווינג שאו.

הספר מתמקד בשלוש דמויות ומלווה אותן מהימים של טרם פרוץ המלחמה, בהיותן עדיין בעמדת המוצא שלהן לשנים הבאות לבוא. אותם שלושה כמו רוב חבריהם לא היו יותר מאשר גרגירי חול בשעון מלחמת העולם. כל אחד מהם ייצג באופן כלשהו דמות אופיינית לחוגרים ששרתו בצבאות השונים.


הספר המביא את סיפורם של השלושה ומציגו בהקבלה לאורך העלילה כולה. בתוך כך הוא מכיל את נקודות ההשקה קדומות שהיו להם בין אם מדעת ובין שלא, עד הגיען לאותו מפגש גורלי בין שלושתם, מפגש בו גוזר הסופר הכיצד תסתיים העלילה עבור מי מגיבוריה באבחה האופיינית למקום ולאירועים.

מתחילת שרותם מוצאים השלושה שהרצון הטוב והשאיפה לשרת, באלה בלבד לא די. חלק ניכר מהסובבים אתם מביאים אתם גישות ותובנות אחרות לגמרי מאשר שלהם. והבדלים אלה יוצרים קונפליקטים פנימיים וחיצוניים ועם זאת את הדרכים שלהם להתמודדות בקשיים שנובעים מכך, בין אם בהכלה בתוך נפשם באופן כזה או אחר ובין אם בהתרסה.

על אף ששם הספר מרמז על מי ש"מאריות גברו" הרי שמדובר בחיילים שעשו את שנדרש מהם תוך התגברות על קשייהם, תוך מאמץ לעשות ככל יכולתם הפיזית והנפשית את מה שהם רואים כנכון ראוי ומצופה מהם מאחרים ומעצמם. זאת גם בהשפעת העובדה שמדובר בחיילים רגילים שהדברים ש"ראו" בטרם התגייסו, בהחלט לא תאמו למציאות אליה "נטחנו" בכור ההיתוך של הכנת חיילים למשימותיהם

שם במקומות הקשים הללו חברות והישרדות אלה מושגים שכרוכים האחד באחר, לכן היכולת להמשיך לפעול על פי הנכון לעשותו ברגעים הקשים, מה גם שלידו עשוי לקרות שמוטל רעו המת שאכל אתו בבוקר זה "מאותו מסטינג", או חברו האחר שמוטל זועק כשהוא מנסה להשיב את קרביו לתוך בטנו. במצבים שכאלה להמשיך הלאה כמו בשגרה זה רק עניין ל"כפירי אריות", לאלה שמרחיקים אל מעבר להכרתם את נפש האדם שבהם ומקרבים אותה לנפש החיה ואפילו כשהיא שכולה.

ביחד עם זאת אין בתיאור פעולותיהם של השלושה כל גבורה או תעוזת יתר, להפך מכך. הסופר מבאם לייצג את האנטי גיבורים הנקלעים למצבים שאין להם שום שליטה עליהם וברגעים אלה הם הופכים לכפירי אריות בחתירה לבצוע המשימה אך גם בהיבט של היחלצות ממלכודת תוך עשיית המעשה הנכון לעצמם. יש בדמויות ניגוד חריף בין הדרך בה הם רואים את עצמם משתלבים במהלכים בהם הם מעורבים לבין מעשיהם בפועל.


אם אני מנסה להבין סיבה נוספת לקשר בין שמו של הספר "כפירי אריות" לבין תוכנו, הרי שהדבר מחזיר אותי ל"מאונט ראשמור", אל אותם וטראנים שניצבו שם נושאים עדיין בלבם את אירועי אותה תקופה שמי מהם תרם בה יותר או פחות אם בכלל. בהצדעתם הם ייצגו את חבריהם שלולא היו כפירי אריות, הרי שלא בהכרח זו הייתה תוצאתה הסופית של המלחמה. עבור עמיהם היו דיסטל מעברו הגרמני של המתרס ונח ומייקל מעברו האחר, לא פחות מכפירי אריות.

הספר כתוב היטב ומביא את האירועים בצורה ראלית וקצבית, כך גם באשר להצגת אופיים ונוהגם של גיבוריו. ניכר שהסופר היה מצויד היטב בידע הנחוץ לכתיבתו בין אם מתוך חווייתו האישית ובין אם ממקור אחר. בהחלט נהניתי לקרוא אותו.

כשאתה נוטל לידיך את מה שאמור להיות המשכו של ספר קודם לו ובמיוחד אם וכאשר הקודם מצא חן בעיניך, יש בך ציפיות ועל אחת כמה וכמה אם הספר ראשון השאיר בך טעם של עוד.

טום רוב סמית מביא לנו עלילה שמתחזה להיות המשך לספר "ילד 44" כשהיא מחולקת (ובעיניי מתפרקת) לשלושה חלקים עיקריים.

גיבורו של הסיפור הוא איש ק.ג.ב. לשעבר שהמיר את עבודתו לפעילות אחרת וגלויה יותר כאיש חקירות של פשעים חמורים. בחייו הפרטיים בהם הוא מגדל עם זוגתו שתי בנות שהתייתמו כתוצאה ישירה מפעילותו בשלהי הימים בהם שירת כאיש הק.ג.ב. זו תקופה של שיקום יחסיו עם רעייתו ועשייה של נסיונות סרק לאחד את הזוגיות שלו ביחד עם שני יחידיה האחרים (שתי היתומות) ולהפכם למשפחה של ממש, אלא שהמשקעים מעברם של השלושה עומדים לו למכשול בדרכו.

בחלקו הראשון של הספר מועלה מהאוב אירוע מעברו איש ק.ג.ב. אותו אירוע שבנה את הקריירה הראשונה שלו מעלה מחדש את השדים מהעבר ואלה מתחילים לרדוף אותו ואת משפחתו.

ברקע העלילה מובאים אירועים שכמותם אכן קרו בעבר בברית המועצות, דבר שנועד לתת לסיפור אמינות כל שהיא כמייצג את אופיה של התקופה. אלא שאיכשהו יש מסמוס באמינות הסיפור עד כדי כך שעל אף שידוע אופיים של החיים בברית המועצות, הסיפור מתפתח באופן שהאבסורדי שבו עולה על המתקבל על הדעת אפילו ביחס למה שכבר ידוע לנו על הזמן והמקום שברקע העלילה.

קצב העלילה מהיר מידי, חסר מיקוד ומשאיר מאחריו קצוות מידלדלים שמתחברים אך בקושי לדבר מה סביר. ניראה שהסופר לקח הרבה רעיונות שכל אחד מהם יכול להוות בסיס לסיפור בפני עצמו וניסה להפוך אותם לסיפור אחד שלם. התוצאה ממש לא מוצלחת.

לשיא השלילי מגיע הסיפור כשבאופן די מאולץ מחבר הסופר את אירועי המרד בהונגריה להרפתקה הקולוסלית הזו. כך מתפשט הסיפור מערבות הקרח של סיביר אל סמוך לגבולות המערב הקפיטליסטי, והתוצאה בזבוז של זמן.

הסוף הוא טוב? רק למי שאוהב סוף מאולץ עם טעם של חמוציות.

בטרם אכנס לגופו של עניין באשר למחשבותיי על הספר "לבד בברלין", אשתף אתכם בדבר מה שיאיר באופן שהוא על מצבם של האנשים הנרדפים באותם ימים עכורים ולא רק עליהם.

היה זה אחד מימי ינואר של שנת 1942. ברחוב פאול ברונר 19, אי שם בתוככי העיר ברלין, שלחה האלמנה הגב' הדוויק שאול יד בנפשה. הדבר קרה לאחר שאחותה, אנה זיידלר, נקטה באותה דרך כדי להשתחרר ממועקות נפשה ופחדיה.

בתקופה שקדמה למעשה, שלחה הגב' שאול מכתבים לבנה גינטר יעקוב ורעייתו אשר עקרו לגור בארץ ישראל. במכתבים הללו שחלקם נכתבו גם לאחר שגינטר יעקב התגייס לשרות בצבא הבריטי, היא מספרת על התקופה הקשה שהיא חווה בברלין, על החרדות והמצוקות ומעל לכל זאת, על החשש לצפוי לה אם תגורש מביתה לאחד המחנות כפי שאירע לרבים מבני קהילתה.

לסיפור הזה נחשפתי רק לאחרונה מפי יונה גיסי, נכדה של הדוויג. צרור מכתבים ישן שנכתבו בגרמנית אשר היה מונח כאבן שאין לה הופכין במשך עשרות שנים בפינה נסתרת בביתו, נתגלה לעיניו בעת שעשה סדרים בביתו. כך הגיע לידיעתו תוכנם של המכתבים העגומים שכתבו הדוויג ואנה לבני משפחתם שחיו בארץ.

מתוכן המכתבים, באופן ישיר ומבין השורות, מתגלים הקשיים שחוו השתיים ומתוכם גם עולה זעקת הנשים הבודדות והלכודות: "הצילו אותנו. קחו אותנו לכל מקום אחר, לא חשוב אפילו אם לפינה נידחת בתבל ובלבד שנצא מכאן". בצוק העתים, בהיעדר פתרון ובפער זמן של שלושה חודשים ביניהן, שלחו השתיים שנותרו לבדן בברלין יד בנפשן, ובכך שמו קץ לפחדים ולסבל.

כשהרושם שהותיר בי סיפורה של הדוויג נטוע עדיין בראשי, הגיע לידיי הספר "לבד בברלין".

הספר "לבד בברלין" הוא בעיקרו סיפורו של זוג קשיש ששיכל את בנו יחידו במלחמה המתנהלת בצרפת. האבדן מביא את השניים להתריס כנגד המשטר בדרכם הפשוטה ועל פי יכולתם המוגבלת. העלילה המבוססת על ארוע דומה ואמיתי שארע באותה תקופה, מביאה את סיפורם של אותם בודדים שהעזו לפעול ולו רק באופן סמלי כנגד המשטר. משטר שסחף אחריו את רוב רובם של אזרחיו, בין אם מתוך אמונה בדרך ובין אם מתוך השלמה עם מה שניראה אפילו לבלתי אוהדים אותו, כבלתי נמנע. הבלתי נמנע שבא בעיקר מתוך השלמה ופחד.

הסיפור מתאר את התהליך שעובר על השניים מהעת בה חוו את אבדנם האישי, דרך פעולותיהם לעשות את שניראה להם כנכון לעשותו ועד התוצאה האישית לפעולתם. הזוגיות הלא ממש מושלמת של בני הזוג אינה מונעת מהם לעשות ביחד את שחשבו שנכון לעשותו וזאת בשותפות שלמה תוך נאמנות מוחלטת לבן/בת הזוג, בטוב וברע ועד לרגע האחרון.

הספר מביא גם דמויות מקבילות שסיפורן מצטלב בתוך המסכת ומביא המחשה של ממש על החיים במדינה שאזרחיה נחלקים בעיקרו לשניים. הראשונים הם אלה המנסים לעבור את יומם בשלום, בין אם הנם אזרחים ישרי דרך ובין אם הנם עבריינים החיים את הרגע. האחרים הם אלה שרואים את תפקידם, בעיקר מתוך אידאולוגיה, לוודא שהסובבים אותם ילכו בתלם כשהכלי היעיל הוא הטרור והפחד. ביחד עם זאת מומחש עד כמה כדאי לתומכים הפעילים של המשטר להיות כאלה, הן במעמד והן בתגמול.

יש בספר גם על הדרך בה חוקרים יעילים מפילים בפח אנשים תמימי דרך (וגם כאלה שלא) ומביאים אותם לסבך אחרים בקורים שנטווים למטרה אחת, להפיל כמה שיותר אנשים לתהום הנשייה. זהו תיאור של טרור שלטוני המיועד להביא לפחד משתק, פחד שאינו נחסך גם מהמובהקים בתומכיו, פחד שנועד לעקור כל מחשבה של כפירה בדרכו של המשטר ומעל לכל פחד מפני העונש הצפוי בלי קשר למידת האשמה, אם בכלל יש כזו, בהתנגדות למשטר ואפילו אם זו נטועה במעמקי הנפש.

לראשונה מזה זמן רב שנתקלתי בספר כה טוב שנכתב בצורה פשוטה ביותר. בלי תחכום מיותר ובלי מתח עולה ויורד בשל הפתעות ומהפכים, אלא בקצב אחיד. ביחד עם זאת הוא מושך לקרוא עוד ועוד, קריאה שפוסקת בסופו של יום ורק לאחר שהעייפות היא זו שמאלצת לקחת אתנחתא על מנת שלא לקרוא את הספר בחוסר ריכוז.

עד שסיימתי לקרוא את הספר, הרי שכל מה ששמעתי מפי גיסי בשיחת סלון של מוצ"ש על אותם מכתבים שמצא, לרבות תיאור האווירה בה חיו היהודים בברלין, קרם עור וגידים בין דפי הספר הזה.

אסיים בכך שאספר כי אלמנותה של הדוויג באה לה בעקבות מותו במלחמה של בעלה עימנואל שאול במהלך מלחמת העולם הראשונה בהיותו ממלא מקום קצין בשורות הצבא הגרמני לאחר שבתוך שרותו גם זכה באות צלב הברזל על תעוזתו בקרב. יש אירוניה לא מעטה בכך שאשת פטריוט יהודי שלחם למען גרמניה בראותו עצמו כגרמני יהודי (ולא יהודי גרמני) הגיעה למותה בנסיבות הללו דווקא במדינה שלמענה מסר את חייו.

זמן קצר לפני שיצא לשרות ממנו לא שב, כתב עימנואל שאול פואמה אותה הקדיש לשלושת בניו. שמה של הפואמה - "לבניי", ויש בה להציג את רגשותיו הכנים ביותר לארץ בה חי. אם יש דבר מה המבטא את מידת מחויבותו למדינה שהוא אזרח שלה, תמצאו זאת במילות הפואמה בקישור המצורף.

ממליץ לכם מאוד להעתיק את שורת הקישור ל"גוגל" ולקרוא את הפואמה.

http://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.1969783

זה עתה סיימתי לקרוא את שלושת כרכי הטרילוגיה של "משחקי הרעב", ספרים שלא אוכל לעבור לסדר יומי מבלי שאחווה את דעתי עליהם. אך לפני שאתייחס אליהם לגופו של עניין, אביא לכם את ההקשר בינם לבין דבר מה שממלא את חיי בהנאה עד אין קץ.

בכל עת של קריאת סיפור הרפתקאות ופנטזיה יש רגע שבו אנו מדמיינים את עצמנו מתחברים באופן כזה או אחר מעוללות הגיבורים ולא פעם היינו רוצים להיות ממש כמותם, ועם זאת להיות גם מקור להערצה וחיבת רבים. סיפורים כמו "משחקי הרעב" הם התחליפים העכשוויים לסיפורים שמילאו את דמיוננו בימי ילדותנו ונעורינו. ממקום זה ועד לסיכוי שאלה ישתמרו בעתיד כאגדות בנות זמננו לילדים של המחר, המרחק הוא קצר.

כאן המקום לספר שבעצמי זכיתי למעריץ אחד שאוהב לשמוע מפי סיפורים עליהם גדלתי וזאת באהבה נטולת כל תנאי.
מאז הגיע נכדי יונתן לראשית שנתו הרביעית ממלאים הסיפורים והאגדות את דמיונו. בכל פעם שאני מגיע לביקור, הרי שהמילים הראשונות שמקדמות את פניי נשמעות בדומה לכך: "סבא יופי שבאת. אתה צריך לספר לי סיפור." ההבדל בין צריך או חייב או סתם מתבקש, הוא חסר משמעות והעיקר שאספר.

במהלך הזמן שחלף מאז הסיפורים הראשונים שהשמעתי באוזניו, הוא למד לנהל איתי משא ומתן קשוח באשר לכמות הסיפורים שעלי להפיק מפי במהלך ביקורי. בדרך כלל, זה נשמע בדומה לכך:
יונתן: "שלושה סיפורים עכשיו ואחר כך עוד שניים."
אני: "הגעתי קצת עייף אני חושב שנסתפק עכשיו באחד ואחר כך עוד אחד לקראת השינה."
יונתן: "טוב. אז עכשיו שני סיפורים ארוכים ואחרי ארוחת ערב עוד שניים ועוד שלושה במיטה."
אני: "לפני רגע ביקשת חמישה ועכשיו זה כבר הגיע לשבעה. אין לי כל כך הרבה סיפורים. אספר לך עכשיו רק אחד וניראה מה יהיה בהמשך."
יונתן: "זה לא נכון. יש לך יותר סיפורים מכל הסבאי'ם בעולם ביחד. אז אולי תספר עכשיו שניים ארוכים. אחד על דרקונים והשני על הרי געש."
אני מתרצה אף כי ברור לי שבכך לא די לו, אבל ניתן לדברים להתפתח ונראה כיצד זה יסתיים.

כך זה נמשך ונמשך עד כניסתו למיטה לקראת שנת הלילה ואיתה השלמת המטלה האהובה על שנינו. אני משתרע בעקבותיו במיטתו, מחבק אותו בחום ומתחיל בסיפור חדש.

בדרך הזו סיפרתי לו על כל גיבורי ילדותי. כיפה אדומה וסינדרלה, שלגיה ופינוקיו. עם הזמן מצטרפים אליהם אלאדין ועלי בבא, ארתור ואביריו כמו גם רובין הוד וריצ'רד לב הארי, גוליבר בארץ הגמדים ורובינזון השורד על האי ואפילו אגדות על מכשפות פיות ודרקונים לא החמצנו. כל אלה ורבים אחרים לאין ספור. כל דמות מחייבת אותי למתן מידע ספציפי הנחוץ לו לסיפוק צורך נפשי:
"הוא היה איש רע?" "תגיד סבא, בסוף הטובים ינצחו?" "זה היה ככה באמת?" ו"איפה אפשר לראות דרקונים?"
וכך הלאה. לפעמים הוא נרדם כמעט מיד ולפעמים......"

קולו של יונתן מגיע לאוזניי בה בעת שאני מתאמץ להישאר ער ללא הצלחה יתרה:
"נו תמשיך סבא, למה הפסקת?"
כן, קורה שמרוב עייפות גם אני נוטה להירדם. קורה שהסיפור מתארך והלאות משתלטת. אזי קולי הולך ודועך, מילותיי מאבדות את הקשרן ועפעפיי צונחים בכבדות. עוד מעט קט וגם נחירותיי ינסרו את חלל האוויר. אני מתנער מעט ומלהג עוד כמה מילים במינימום ההכרחי כדי להשלים את הסיפור.

מחר זה יקרה שוב כי כבר היום יש לי עבור יונתן סיפור נפלא שמכיל את כל המרכיבים הנחוצים לרתק את נפשו. אספר לו על שלושה עשר המחוזות, על משחקי הרעב וגיבוריהם הלו הם קטניס ופיטה ושאר חבריהם. על התושייה האומץ וההקרבה כמו גם על הנאמנות והשותפות, על הטובים והרעים ומי מהם היה זה שגבר על רעים. אספר לו על השעבוד והשחרור מהרעים בדרך של ניצחון הטובים.

כמו תמיד יהיה זה סיפור מרוכך. הנורא יטושטש והטוב יובלט, הגרוטסקי ישעשע והיופי יתואר בצבעים מאירי עיניים. יהיו שאלות ותמיד יעלה ויובן מוסר ההשכל. את כל שאספר לו מצאתי בשלושת הספרים של עלילות "משחקי הרעב". 1000 עמודים של כיף עם תחושה נפלאה של חווית קריאה כמו חזרתי לימי נעוריי.

אני כותב את השורות האלה אך מחשבתי נודדת. בדמיוני אני כבר מייחל לרגע בו אתחיל לספר ליונתן על "משחקי הרעב" ומייחל לתגובותיו, לשאלות התמימות ולתובנות התמימות לא פחות. מפעם לפעם תעלה בפיו התמיהה מאיפה אני יודע כל כך הרבה סיפורים ואני אלחש לו שהכול מצוי בספרים ושאם גם הוא יקרא אותם, הוא ידע אפילו יותר ממני.

בסוף הכל מחשיך לשנינו. לאחר זמן מה תעיר אותי איה ושנינו נניח מחדש את השמיכה על הזאטוט, ובטרם אלך לדרכי, נשיקה במצחו ומבט של פרידה על פניו השלווים בשנתו.

סיפורים – הרבה יותר טוב משירי ערש. גם למספר עצמו. הוי כמה שאני מתיירא מהיום בו יפסיק לבקש סיפורים ומפלל שהיום הזה יאחר להגיע.

ובאשר לספרים עצמם הרי שהם מומלצים ביותר למי שיש בו עדיין שמץ מהיצר למעט הרפתקנות, שנהנה מסרטי פעולה מלאי פירוטכניקה ותחכום שבהם הטובים הם הצודקים והמנצחים ואילו הרעים זוכים לגמול העונש לו הם ראויים.

לסיום ולסיכום: גם אם לא ממש התייחסתי באופן הראוי לעלילה עצמה ולטיב הכתיבה, לריגוש ולסקרנות מדף לדף, נראה לי שמכל מה שכן כתבתי הרי שדעתי על שלושת הספרים הללו, ברורה מעליה.

כל זאת נכתב על הטרילוגיה בשלמותה, על אף שרק הכרך הראשון הוא זה שאליו הצמדתי את הביקורת (?) הזו. ולכם ידידי שמצאתם דקה או שתיים לקריאת דברים אלה, תודה על תשומת הלב.