כמעט בסוף כל ספר מתח אמריקאי, ישנה רשימת תודות אינסופית: לגארי, בארי והארי, לשון ודון, ללטישה, פאטרישה וקאישה, לפיל וביל, בקיצור, לכל מי שתרם את תרומתו להפקת יצירת המופת הזאת.
נשאלת השאלה: אם כל כך הרבה אנשי מקצוע תורמים מניסיונם והתמחותם לכתיבת הספרים הללו, איך זה שהספרים מדשדשים בבינוניות מייאשת?
גם המנכ"ל שייך לקבוצה הזאת.
ג'וזף פיינדר עוסק בדרך כלל בחברות אמריקאיות גדולות. לא בקנה מידה ישראלי, שלושים וחמישה איש ומנכ"ל, אלא חברות ענק, מפלצות תמנוניות, שבהן כל עובד הוא חלקיק של בורג, גם אם הוא מנכ"ל. פיינדר מטיב לתאר את ההווייה הכלכלית האמריקאית, את התגלמות הקאפיטליזם הדורסני, שבו כל אדם מוקרב על מזבח המולך הדולרי.
בלי לחטוא בחטא הספויילריזם, אשתדל לתאר מעט את מבנה הספר.
שני הגיבורים הראשיים הם צייד וניצוד. את שניהם פיינדר אוהב ולכן, מטבע הדברים, אנחנו מחבבים אותם, בלי לפשפש יותר מדי באמות המידה של המוסר.
כבר בתחילת הסיפור ברור מי עשה מה ואצבעו של מי לחצה על ההדק, מי הקורבן ומי הקריב את הקורבן שלא בטובתו. כך שהפתעות רבות אין בספר. ובכל זאת, קשה להתנתק ממנו. הצייד (הציידת, ליתר דיוק) והניצוד (הוא מנכ"לנו המקסים) משייטים בשני מסלולים לא מקבילים. לאט לאט דרכיהם מתקרבות והמתח נוצר מהשאלה הגורלית: מתי יצטלבו דרכיהם (ברור שבסוף הספר, אלא מה) ומה תהייה תוצאת המפגש הגורלי הזה, האם יהיה פיצוץ הרסני (תרתי משמע) או לא. ישנו כמובן טוויסט מסויים בסוף הספר, שניים ליתר דיוק, לא מפתיעים לגמרי, אבל לא עליהם נשען המתח והם אינם מהווים משקל סגולי כבד ביצירתו.
לא הצלחתי להניח את הספר מהיד. אני מודה ומתוודה.
ובכל זאת, אם נחזור לפיסקה הפותחת את הביקורת, מה גורם לספר להיות בינוני?
פיינדר יודע לספר סיפור. הסיפור שלו אמין (אולי בזכותם של המקצוענים מרשימת התודות) הגיבורים שלו הם דמויות עגולות ובעלות מטען ונוכחות. הסיטואציות אמיתיות גם הן ונשענות על תחקיר יסודי. אז מה בכל זאת גורם לי להסתפק אם להעניק לו שלושה או ארבעה כוכבים? הקלישאות.
יש משהו קלישאתי בהצגת הסיפור שלו. הסיפור רציני וחכם, נכון והולם, אבל קצת בוקי, איך להגיד. חסר אותו תבלון הומוריסטי, שנון וחריף, שהיה גורם לספר להתעלות מעל הבינוניות.
סופרים רבים לוקים בחסרון הזה. רצינותם התהומית מעוררת איזו ציניות רדומה בסובלנותי הרבה. היי, חביבי, לא יתכן שכל כך הרבה אנשי מקצוע יעמדו מאחוריך ואף אחד לא יפזר על התבשיל הזה קצת פלפל ושום. האם ה"אמריקאיות" אשמה בזה? אותה תבנית מרובעת שבה נוצקות כל המשפחות המאושרות שדומות זו לזו? אותה תבנית, שפותחת כל סרט אמריקאי, ובה הבעל מנשק את רעייתו הפרברית המצוייצת, לפני שהוא דוהר לעבודתו האינסופית?
נכון, שבספרנו הנוכחי, המשפחה אינה בדיוק משפחה מתפקדת, ויש לה צרות לא מעטות. אבל הריבוע הזה שהומצא על ידי האמריקאים, הוא התבנית הרצינית מדי שבה כתובים כמעט כל ספרי המתח המאכזבים.
כך שאפשר לחלק לרובם 3 ציונים: 5 כוכבים על תחקיר, 4 כוכבים על סיפור טוב, 3 כוכבים על כישרון אמיתי.
חבל מאוד מאוד. הם ראויים ליותר מזה. ודווקא בהיסטוריית ספרי המתח האמריקאים מסתתרים יהלומים לא מעטים, שהפכו ספרי מתח מז'אנר שנחשב נחות, לקלאסיקה ספרותית אמיתית.