כבר מעכשיו אגיד, לא סיימתי את הספר, ובחצי שלו כבר החלטתי שאני כנראה לא אמשיך אל הסוף.
אני לא מכיר את יהושע בר יוסף(וניכר שיש לו משפחה די מעניינת עם הכלות המשוררות והבת שלאחרונה לא כלכך אהבתי את התרגומים שלה) ולא קראתי שום ספר שלו, אבל מה שהביא אותי לנסות את זה, זה עצם היותו אדם מסקרן, מוכר, וכמובן השם של הספר.
בהרבה מקומות כמו גם ויקפדיה, התיאור הכללי שלו הוא: ''עוסק ביציאה בשאלה של אברך, מהמגזר שממנו הגיע בציבור החרדי.'' ואולי אני טועה ונטשתי דווקא איפה שהכל מסתדר, אבל היו כמה דברים ששברו אותי.
קודם כל, לפי ההתרשמות שלי, העלילה עוסקת במין. כל דבר בעלילה מוביל למין. הכל מרגיש לא מהודק, משעמם, אפילו התאורים שכן היו שנוגעים בכפירה, הם מאוד חלשים ולא מצאתי את עצמי מתעניין או מזדהה, בייחוד כשתמיד זה מגיע ליחסי מין מוזרים. סבבה, אני לא בעד לצנזר כלום והכל יכול להיות נחמד בהקשר עלילתי והכל, אבל כשהעלילה סובבת רק סביב זה, כשזה עצמו לא מרגש או מסעיר, מה הכיף בזה? ולא רק, היה שלב של כמה וכמה עמודים שלמים של הרהורים במשיכה שבין אב לבתו, וזה היה כתוב בצורה מאוד מטרידה והרגשתי את עצמי זז באי נוחות, כשאני לא מחשיב את עצמי לאחד שדברים כאלה מזיזים לו. וגם אחרי כל הגילוי עריות המוזר מאוד הזה, מצאתי את עצמי מדלג על קטעים קטנים כדי להגיע לאיזה עיקר כלשהו, ונאדה!
שוב, אולי אני טועה ובהמשך דברים מקבלים תפנית, והעלילה סובבת באמת סביב היציאה בשאלה של אברך באספקט שהוא מעבר לחיי מין, אבל לא יכלתי להמשיך, סליחה, זאת הייתה חוויה די מטרידה ולא כלכך נעימה.
זוהי ההתרשמות שלי עכ''פ, אולי אמצא אפיקורסות מעניינת באחרים.


















