לעיתים, אולי אפילו לעיתים רחוקות, אנו נתקלים ביצירת אומנות אשר משפיעה על חיינו. מותירה רושם שלא יימחה, מעוררת אצלנו רגשות ומחשבה. זהו עניין נדיר, היות והיום אומנות ובידור מתערבבים זה בזה ויצירות אמנות אמיתיות אינן מוערכות דיין אם הן אינן מבדרות. אני חושבת שזו הסיבה שהירומי קוואקמי איננה מוכרת דיה. ספרה "שמים כחולים, אדמה לבנה" הוא יצירת אומנות לתפארת ובהיותה יצירת אומנות יפנית היא אפילו מוערכת בעיניי יותר.
את הספר יש לקרוא באיטיות, בביסים קטנים כאילו אנחנו אוכלים סושי. העלילה מתפתחת לאט. הסיפור כולו הוא חידה גדולה ואת המשמעויות העמוקות יש לקרוא בין השורות. הספר הזה הוא תמצית התרבות היפנית כאשר לכל משפט יש משמעות ושום דבר אינו מקרי. יש לעצור אחרי כל פרק ולחשוב. לתת למשמעות לחלחל..
ביפן ישנה מסורת ארוכת שנים ובעלת חשיבות רבה לאדם היפני, כמו גם חלוקת תפקידים חברתיים ומשפחתיים שדורות רבים היה עליהם טאבו. ועם זאת, משהו ביפן משתנה. בערים הגדולות, כמו טוקיו – שם מתרחש הסיפור, צעירים רבים דוחקים את המסורות האלו החוצה מחייהם ומאמצים להם אמות מידה מערביות והתנהגויות מודרניות אשר מתנגשות עם התרבות המאופקת והקרה של יפן.
זהו, בעצם, סיפורה של צוקיקו. צוקיקו היא רווקה בת 40, קרייריסטית, שעושה דברים משונים שאינם עולים בקנה אחד עם התפקיד המסורתי של האישה היפנית. קודם כל, היא רווקה בת 40. שנית, היא קרייריסטית ועובדת שעות רבות מחוץ לביתה. היא "אסטרונאוטית" מה שנוגד את האופי היפני הרציני והמחושב. היא נוהגת ללכת לשתות ולהשתכר לבדה בבארים. היא מבולגנת ושכחנית. היא פרועה. היא כל מה שיפני "אמיתי" – לא.
מצד שני, מקומות הבילוי העיקריים שלה הם לא פאבים מודרניים-מערביים, אלא איזיקיות: מעין פאבים-מסעדות יפנים-מסורתיים, שם מגישים משקאות מסורתיים ואוכל מסורתי. כלומר, למרות כל המערביות שלה – צוקיקו בכל זאת מעדיפה לבלות את שעותיה הפנויות במקום מסורתי. בכל זאת יש בה משהו שרוצה לחזור קצת אחורה, למסורת הישנה והטובה.
באחד מביקוריה באיזיקיה של סטורו היא פוגשת בגבר מבוגר, לו היא קוראת לכל אורך הסיפור "המורה". "המורה" היא המורה של צוקיקו לספרות בימי התיכון. לא בכדי בחרה קוואקמי במקצוע המורה, שכן ביפן לתפקיד המורה יש עד היום משקל רב ונכבד בחברה היפנית.
כבר בתחילת הסיפור, כאשר אנו בשלבי ההתוודעות הראשונים אליו, נראה כי המורה מתקשה מאוד להיפרד מהמסורת, ממקורות אנרגיה ישנים הבאים לידי ביטוי באיסוף סוללות ישנות. המורה מייצג, בעצם, את התרבות היפנית: הוא רציני, לעולם לא מאבד שליטה, מכובד, חכם. מידי פעם מבליחות אצלו התנהגויות "מודרניות" או "מערביות". לדוגמא, בעמ' 190 הוא לובש חולצה עם כיתוב "איי לאב ניו יורק", במקום כותונת יפנית מסורתית שנקראת נמקי. דוגמא נוספת ניתן לראות בעמ' 162, בו שותה בירה, שהוא משקה מערבי. המורה מנסה "להתחבר" לתרבות המערבית, למודרניזציה, אך בסופו של דבר הוא חוזר אל הסאקה, היין היפני המסורתי.
במהלך הספר מתפתחת מערכת יחסים בין צוקיקו והמורה. על פני השטח, מדובר במערכת יחסים מוזרה למדי בין צוקיקו, אישה רווקה ומשונה בת 40, לבין מורה בגמלאות מכובד ומיושב. אבל בעצם, זוהי אנאלוגיה למערכת יחסים בין הדור החדש ביפן, המיוצג ע"י צוקיקו, לבין המסורת היפנית ארוכת השנים והשונה כל כך מהעולם המערבי, המיוצגת על ידי המורה. ההתנגשות בין המודרנה למסורת באה לידי ביטוי בנקודות רבות בספר. "גברת צוקיקו היא רגשנית לפעמים" (עמ' 64) מקניט המורה את צוקיקו באחד מטיוליהם המשותפים. רגשנות היא דבר אסור בתרבות היפנית. רגשנות היא עניין מערבי והמורה קובל על כך שצוקיקו מאמצת אליה את אמות המידה האלו, השונות כל כך מאמות המידה היפניות.
צוקיקו מבולבלת. מצד אחד היא בחורה מערבית אשר חושבת ופועלת בקודים מערביים תוך כדי שהיא "בועטת" במסורת היפנית לתוכה נולדה. מצד שני היא מעריצה, כרוכה ומכבדת בתוך תוכה את התרבות היפנית. "המורה, אני לא יודעת איך לחזור" (עמ' 82) אומרת צוקיקו בליבה ומבכה את אובדן הדרך לדור היפני החדש ששכח את דרכו אל החיים המסורתיים, אל המקורות. בסופו של הפרק, המורה הוא זה שמוצא את צוקיקו והמסר כאן ברור: גם אם הדור הצעיר יאבד את דרכו ויזנח את המסורת שלו – הרי שהמסורת היפנית בסוף תמצא את האדם. היא תמיד נוכחת ולעולם לא מתפוגגת. הרעיון הזה בא לידי ביטוי גם כאשר המורה פונה לצוקיקו ואומר "גברת צוקיקו, אמרתי לך שאשאר תמיד לצידך" (עמ' 61) בעצם זהו דו-שיח בין התרבות היפנית העתיקה, המסורת בת אלפי השנים, המשוחחת עם הדור החדש ביפן, המאמץ לחיקו את המערב. המסורת והתרבות העתיקה היפנית – מלווה את הדור הזה, ממשיכה איתו למרות שהוא לפעמים דוחק אותה החוצה.
ההתלבטות והמתח בין מודרנה למסורת באה לידי ביטוי גם כאשר גבר צעיר ואטרקטיבי בשם טאקאשי מתחיל לחזר אחרי צוקיקו והיא מתלבטת בינו לבין המורה.
במובן מסוים, הירומי קוואקמי הזכירה לי במעט את מה שעשה ברנהארד שלינק בספרו נער קריאה. גם בנער קריאה מתכתב הדור החדש בגרמניה שלאחר מלחה"ע ה- 2 עם גרמניה הישנה, השמרנית והגזענית. מערכת היחסים הסבוכה של העם הגרמני "החדש" עם ההיסטוריה הבעייתית של מולדתו באה בספר זה לידי ביטוי במערכת היחסים המתוחה ויוצאת הדופן שבין נער צעיר ואינטלקטואל לבין אשה מבוגרת ואנלפבתית שהתגלתה, מאוחר יותר, כפושעת נאצית לשעבר אשר נשפטה בגין פשעי מלחמה. הנער, שהופך לגבר, נקרע בין אהבתו לאותה אשה המסמלת בעבורו את מולדתו האהובה, ובין תיעוב בגין פשעיה הנוראיים ומעשיה.
אולי, בעצם, השאלה האם לאמץ את המסורת ואת ההיסטוריה והמסורת של עמנו או לדחות אותה לטובת "חיים חדשים" ותרבות "רעננה" יותר – היא אינה שאלה יפנית, או גרמנית, אלא שאלה של כל אדם החי בעידן המודרני. אולי זו שאלה גלובאלית, אנושית, שנוגעת לכל אחת ואחד מאיתנו.

















