ביקורת ספרותית על שמים כחולים, אדמה לבנה מאת הירומי קוואקמי
ספר מעולה

---

בביקורת הקודמת שלי, טענתי שספרות יפנית היא כמו גלידת פסטוק. או שממש אוהבים אותה, או שלא סובלים אותה. אני לא אוהבת גלידת פסטוק. אבל זה לא קשור. כי את "שמיים כחולים, אדמה לבנה" אני מוכנה לאכול כל יום, כל היום.
צוקיקו, אישה עקשנית (ורווקה) בת 37 מתגוררת בגפה בעיר טוקיו. היא מבלה את זמנה בשוטטות, בשתייה, באכילה ובהתבודדות. פגישה מקרית בינה ובין המורה הזקן שלה מימי התיכון משנה את מסלול חייה. היא רוקמת את בדידותו לתוך בדידותה, את מוזרתו אל תוך מוזרותה. שיחות אילמות הופכות שיחות חיות ונעות. בין לגימות סאקה ומאכלים יפניים מעודנים, צוקיקו מחפשת את האושר שלה ונתיב חייה.
הירומי קוואקמי מדגימה כיצד לכתוב על אושר, אהבה ומהות החיים מבלי להתנצל, מבלי להתפתל. חוכמתו של הספר היא בפשטותו, בתנועתו הקולחת בין מחשבות, רגשות ואירועים. הקצב של הסיפור מתחלף בין קפיצות זמן ארוכות ובין רגעים שנמתחים על פני עמודים רבים. לקורא הנמהר, יכול להידמות הסיפור למעין קדירה משמימה של "עכשיו יושבים, עכשיו מדברים על כלום ועל הכל, עכשיו אוכלים סשימי, עכשיו מדברים על שלג". והקורא הנמהר איננו טועה. אבל אם יאט את קריאתו, ויהפוך לקורא השוהה, ירוויח פי מאה.
הקורא השוהה יצוף בתוך החיים עצמם: בתוך הנסיונות הנואשים שלנו כבני אדם למצוא משמעות, חברה ואהבה, בין הכשלונות והאכזבות שאנחנו גורמים לעצמנו. מצאתי את עצמי כמעט בטראנס בתוך הקריאה – מעבר ל"נשאבתי ונהניתי". ממש הרגשתי שלרגע לחצתי על כפתור כיבוי של המודעות שלי, ונחתי בתוך האין של הקריאה. קוואקמי מייצגת את הגלעין של הכתיבה היפנית. הזן שבחיים עצמם, הכלום וההכל שזורים באחד.
אז אם לא היה ברור עד עכשיו: גלידת הפסטוק הזו מומלצת בחום.

» ביקורות נוספות של קוראת נמרצת
» ביקורות נוספות על שמים כחולים, אדמה לבנה