• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
צופן הישראליות

צופן הישראליות

מאת גד יאיר

הביקורת של אלינור

תמונה של אלינור
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
צופן הישראליות

צופן הישראליות

מאת גד יאיר

הביקורת של אלינור

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של אלינור
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2011
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אלינוש
לפני 14 שנים

“איפה אני יכולה למצוא את הספר הזה ???”

8/10
ביקורות על צופן הישראליות
הבאה
כרמיתה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 14 שנים

“גד יאיר שכח כמה דברות בעשרת הדברות שלו, בין השאר: - היה שטחי: אסוף כמה עובדות, דבר עם הדודה של השכנ”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

בניגוד לדעתם של קוראים אחרים, דעתי על ספרו של גד יאיר חיובית ואף מתלהבת. פרופ' גד יאיר, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרפולוגיה באוניברסיטה העברית בי"ם, כתב ספר חזק, ברור, משעשע, מזעזע, מדכא, מצחיק... ובעיקר מלמד. מלמד מי אנחנו, מי הם הישראלים. למה אנחנו מגיבים כמו שאנחנו מגיבים, למה אנחנו מתנהגים (או לא מתנהגים) כך או אחרת. הוא מראה כיצד שנות גלות, אסונות לאומיים, שואה ונדודים השפיעו על המנטליות התרבותית שלנו. הוא לא עושה זאת בצורה חובבנית, כפי שטענו כמה מבקרים אחרים, אלא לאחר תשאול, ראיונות, וכן - גם גלישה באתרים וקריאת טוקבקים. שהרי דרך טוקבקים ניתן ללמוד לא מעט עלינו. הספר הזה עשה לי סדר בראש. צריך לקרוא אותו לאט, לתת לדברים לחלחל פנימה. לנסות להבין. הספר הזה צריך להיקרא בלי אגו, אישי או לאומי. זהו לא ספר קל, למרות ששפתו קלה. קריאתו בצורה מעמיקה עשויה, למי שבא עם ראש פתוח, לצור תובנות עלינו כיחידים וכעם. מומלץ בחום רב!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מיכאל
מיכאל
ח
חובב ספרות
R
reemhy
תמונה של יעל 93'
יעל 93'
תמונה של יעל
יעל
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של online poet
online poet
תמונה של נעמה 38
נעמה 38
8קוראים|גיל ממוצע47|50%נשים

על המבקרת

תמונה של אלינור

אלינור

חברה מזה 16 שנים
49 ביקורות•6 נבחרות•376 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של אלינור
אלינור
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות49
ביקורות נבחרות6
לייקים שקיבלה376
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת30ספרות מקורית5מדע בדיוני ופנטזיה4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של אלינור

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

יונס יונסון

שלוות נפש. אחד הדברים שכל כך חסרים לי כאדם, ולנו כעם, זו אותה שלוות נפש וקור רוח בעלי ניחוח סקנדינבי.

"זה מה שיש, וכך הדברים גם יישארו" זהו המשפט המלווה את הגיבור הקשיש עוד מימי ילדותו, ויש בו השלמה עם הגורל, חוסר התמרמרות ואי התעמקות מיותרת בעתיד או במה שעלול לקרות. בהתאם למשפט הזה כך גם מתנהל אלן קרלסון, ספק באדישות מוחלטת וקור רוח, ספק בטמטום מוחלט, ובאופן מובהק ללא חשיבה וללא תכנון, וכל זאת כעקרון חיים.

אלן חומק מבית האבות שלו ונקלע שוב להרפתקה, אולי האחרונה בחייו. במהלכה של הרפתקה מוטרפת זו הוא נזכר בהרפתקאותיו (הלא פחות מוטרפות) מן העבר, לאורך השנים, בהן לא פעם הוא פגש מנהיגים חשובים ומרכזיים לאורך ההיסטוריה, היסטוריה שעליה הוא השפיע שלא במכוון ולא מתוך רצון מודע, מתוך אדישות מוחלטת.

שונא פוליטיקה, פילוסופיה וגסות רוח, מחבב מאוד וודקה וכל משקה אלכוהולי, אוכל טוב וחברה מעניינת. ופצצות. מעניין שדווקא אדם זה, שהוא כה קר רוח ואדיש, פיתח תחביב ששונה כל כך ממהותו ואופיו – החיבה לדברים מתפוצצים. ואולי זו הדרך המיוחדת של הדמות המשעשעת לפרוק אי אלו תסכולים ומתחים המצטברים לו בתת מודע. אולי זו הדרך שלו להביע את מה שהוא חושב על העולם הלגמרי מטורף בו אנו חיים.

אחד הקטעים המעניינים בספר הוא דווקא המקום היחידי בו אלן איבד את קור רוחו, וזאת בגלל שועל חצוף וחתול בשם מולוטוב. אלן הביע חרטה על איבוד קור הרוח הזה, שכן תוצאת "הפשע" של אלן כלפי עצמו היתה כניסה כפויה לבית האבות ממנו הוא הצליח, בסופו של דבר ומתוך גחמת הרגע, לחמוק.

הספר כתוב בשפה קולחת, מצחיקה, מעניינת וסוחפת. סיפורו של הזקן הוא בלתי ייאמן, פנטסטי בצורה יוצאת מן הכלל, ובעיקר מעורר קנאה. אם יש משהו שאני לוקחת מאותה דמות של זקן חביב, היא קור הרוח ושלוות הנפש, והתעוזה – לבצע, לעשות, להוציא לפועל חשקים וגחמות מבלי לחשוב יותר מידי על העתיד ועל התוצאות. חכם? אולי לא. אבל בהחלט מתכון לאריכות ימים.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אלינור
קרוב להפליא ורועש להחריד

קרוב להפליא ורועש להחריד

ג'ונתן ספרן פויר

לאוסקר של יש "מגפיים כבדים". כלומר, הוא מדוכא מאוד שזה לא ייאמן. ולא פלא - הוא איבד את אביו במתקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי. הוא נושא בתוכו סוד שמכביד ומעיק עליו. הוא מחפש לשווא את הקרבה לאביו המת ויוצא לחיפוש נואש ברחבי ניו יורק אחר רמזים שאולי יתנו תשובות לשאלותיו, שאולי יסגרו לו איזה מעגל.

הילד הוא ילד יוצא דופן: ברגישותו הרבה, באינטליגנציה שלו, בקולו המאוד ייחודי שנישא מדפי הספר. אבל הוא גם מעצבן ונודניק ועקשן כמו כל ילד רגיל. אולי בגלל כל אלו הוא ילד שנקשרים אליו כל כך. ואולי בגלל כל אלו הקריאה בספר אינה נעימה: העלילה וכל שפע העצב המפעפע בה גורמים לקורא ל"מגפיים כבדים". הספר כבד, מעורר עצב, מדכא. הוא מספר על הטרגדיה האנושית באירועי ה- 11.9, אבל לא רק. הוא מספר על כמה וכמה טרגדיות אנושיות – גלובליות ואישיות: מלחמת העולם השנייה וההפצצות על ערי גרמניה, ההפצצה על הירושימה, משפחות שמתפרקות, הורים שנוטשים את ילדיהם, מוות לא צפוי של בני משפחה אהובים, אהבות נכזבות. ככה אנחנו, המין האנושי – טראגי ללא תקנה.

אני לא יכולה לומר שהספר "זרם" לי. היה לא קל לקרוא אותו, הייתי צריכה לעשות הרבה הפסקות ולהתקדם מעט כל פעם, כי הוא באמת מאוד מדכא. אני כן ממליצה לקרוא אותו, כי הסגנון שלו באמת מאוד ייחודי, אך עם אזהרה: הספר יעשה לכם "מגפיים כבדים". אני רק אומרת.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אלינור
הבתולה בכחול

הבתולה בכחול

טרייסי שבלייה

אז רציתי לקרוא קצת על צרפת, קצת היסטוריה מתובלת רדיפות דתיות... ויצא שהתאכזבתי.

ספרה של טרייסי שבלייה נחלק לשניים: חלקו האחד של הספר מספר את סיפורה של איזבל, נערה צרפתייה שנישאת לנער ממשפחה הוגנוטית (צרפתית-פרוטסטנטית). הסיפור מתרחש בתקופה בה חל קרע גדול בעולם הנוצרי, קרע שנוצר מהיפרדות תומכי מרטין לותר וז'אן קלווין מהכנסייה הקתולית, ועליית הפרוטסטנטיות ככוח דתי ופוליטי. תיאור חיי הכפר בדרום צרפת במאה ה-17 משכנע. תיאור הרדיפות הקתוליות את הפרוטסטנטים אף הוא מעניין. מדובר בפרק חשוב מאוד בהיסטוריה האירופאית, שכן מלחמת הדת שבין הקתולים לפרוטסטנטים תעצב את דמותה של אירופה לדורות הבאים.

סיפורה האישי של איזבל, נערת הכפר הצרפתייה, נוגע ללב שכן הוא מתאר את כל המכשולים שהיא נאלצה לעבור בחייה האישיים, כאשר ברקע הרדיפות הקתוליות. אך רדיפתה של איזבל אינו נוגע רק למניעים דתיים ופוליטיים הקשורים לדתה ואמונותיה, הרדיפה היא גם רדיפה על רקע אישי: בשל שערה האדמוני היא נחשבה מכשפה, ונאלצה לעבור לא מעט השפלות והתעללות גם מקרב בני משפחתה. רדיפתה האישית של איזבל נמשכה גם כאשר היא הצליחה למצוא מפלט ולהיות בטוחה מהרדיפה הדתית. הסיפור הוא אינו רק סיפור של רדיפה דתית וחברתית, אלא גם סיפורן של נשים שחיו באותה תקופה, שתמיד היו נחותות וחסרות כל זכויות, בין אם הן היו קתוליות או פרוטסטנטיות, בין אם הן חיו בצרפת או בשוויץ.

במקביל לסיפורה של איזבל מסופר לנו על אלה, צעירה אמריקאית מודרנית ומשכילה, שמגיעה לצרפת במסגרת רילוקיישן שהיא עשתה עם בן זוגה. וכאן מתגלה לנו פן משעמם לחלוטין בספר, שכן לעומת סיפורה העצוב והמעניין של איזבל נערת הכפר, סיפורה של אלה חסר כל מעוף. הוא כולל בתוכו מוטיבים שכבר קיימים בעשרות רומנים היסטוריים-מודרניים שקראתי בעבר:

אישה מגיעה למקום עתיק עם היסטוריה, היא מתחילה לחקור על המקום, היא מתחילה להרגיש קשר נפשי-רגשי-משפחתי-מיסטי למקום, במקביל היא חווה בעיות בחייה הרומנטיים, וככל שהעלילה מתקדמת חייה הרומנטיים הולכים ומסתבכים, ואז מגיע איזה גבר שרמנטי שעוזר לאותה אישה לצאת מהתסבוכת, ואז הם מתאהבים, ועל הדרך היא מוצאת את עצמה במעין מסע לתוך עצמה שבה היא מגלה את הכוחות שבה.... בלה בלה בלה.... אותו סיפור שחוזר אצל סופרות אחרות כמו טטיאנה דה רוניי (המפתח של שרה), ויקטוריה היסלופ (האי של סופיה), ברברה ארסקין (הגבירה מהיי).

לא ברור לי למה חייבים להרוס כל סיפור היסטורי טוב עם איזה בבל"ט מודרני מגוחך ומשמים. למה אי אפשר שהגיבורה בסיפור תחקור על משפחה רק בשל העניין ובלי קשר לחייה הרומנטיים? לא ברור לי למה הגיבורה לא יכולה לחקור את עברה המשפחתי כדי לגלות, נניח, אוצר ועל הדרך לפתור לעצמה בעיה כלכלית בלי שיהיה איזה גבר מעורב בסיפור? למה היא חייבת לערוך מסע מטופש לתוך עצמה ולעשות שינוי בחייה בעקבות התגליות? למה אי אפשר שלשם שינוי חקירת ההיסטוריה המשפחתית שלה תחזק את הקשר לבן זוגה ולא תהרוס אותו?

נראה כי כל סיפור על חקירה היסטורית הנוגעת למקום, עם, תרבות ומשפחה חייבת להיכבש ולהיהרס על ידי סיפור מודרני חסר טעם ומטופש, עם קלאוז'ר א-לה אופרת סבון מטומטמת, אחרת הספר לא ייצא לאור... בשל כל אלה הציון שאני נותנת לספר הוא נמוך. לא מזיק לקרוא, ואפילו מהנה לפרקים, אבל בכלליות מדובר באכזבה גדולה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אלינור
גדר חיה

גדר חיה

דורית רביניאן

לפני כחודשיים הרשת להטה ורתחה בשלב וויכוח על הספר המדובר.
משרד החינוך לא אישר את לימוד הספר במסגרת לימודי הספרות לבגרות בטענה שהספר עשוי לעודד את הנוער להתבוללות. הספר מספר על רומן בין צעירה ישראלית (ליאת) לבין אמן פלסטיני (חילמי) תושב חברון לשעבר, בשעה ששניהם מתגוררים בניו יורק במשך חורף אחד.

כבר אז, לפני קריאת הספר, סיבת פסילתו נראתה לי מגוחכת שכן קיימים ספרים רבים במסגרת לימודי החובה אשר עשויים "לעודד התבוללות": העבד של בשביס זינגר, המאהב של א.ב. יהושוע, חצוצרה בוואדי של סמי מיכאל – כל אלה ספרים שנלמדו במשך דורות של תלמידים אשר, למרבה הפלא, לא התבוללו.

במהלך הוויכוח הרישתי היו שטענו כי הספר לא רק מעודד התבוללות, אלא שהסיבה האמיתית מאחורי החלטת משרד החינוך היא שהספר, בכללותו, יוצא כנגד צה"ל וכנגד המדינה היקרה שלנו. החלטתי לקרוא בעצמי את הספר על מנת לשפוט האם הוא אכן ראוי או לא ראוי ללימוד בבתי הספר כספר חובה לבגרות, האם הוא באמת ספר מסית כנגד המדינה, ולתהות באמת על קנקנו מתוך היכרות אמיתית איתו.

לאחר קריאת הספר המסקנה שלי היא שהספר אינו ראוי ללימוד, אך מסיבות אחרות לגמרי ממה שטען משרד החינוך ואלפי המתווכחים ברשת.

שאלת ההתבוללות: ראשית כל הספר אינו מעודד התבוללות, לא יותר מספרים אחרים שצויינו מעלה. לליאת, הצעירה הישראלית בספר, ברור כבר מההתחלה שהרומן "לא יחזיק מים" ושהקשר הוא זמני בלבד ויסתיים עם שובה לארץ. בעמוד 166-167 ניתן לראות דוגמא:
"אוקיי, באזי, אז בואי תגידי לי את...מה אני בשבילך? עכשיו באמת –"
"מה זאת אומרת" הרעדתי אליו כעבור רגע, נכלמת, "אתה האהוב שלי, מה-"
"באמת, האהוב שלך?...אני האהוב הערבי הסודי שלך?"
"כן, ערבי וסודי...מה אפשר לעשות –"
והיא ממשיכה: "ואולי זה כל היופי, אתה יודע? .... הארעיות שלנו כאן. בלי עתיד..."
בהמשך ליאת משוחחת עם ידידתה וממשיכה את הקו הזה:
היא הפשילה את שפתיה ונשפה. "אלוהים אדירים, איך?... איך אתם יכולים?...לאהוב ככה אחד את השני, לאהב... וכל הזמן לדעת שזה זמני –"
"מה אפשר לעשות?" השבתי לה בקול עקום. .. "ככה זה". (עמ' 242)

כלומר, ברור לו וברור לה שהקשר הזה יסתיים בשלב כלשהו ושאין לו עתיד. לצורך השוואה, ניקח את ספרו של סמי מיכאל, חצוצרה בוואדי, שם הגיבור היהודי, אלכס, ואהובתו הערבייה הודא, פוצחים ברומן ללא דד-ליין ואף מתגלה כי בסוף הספר הודא בהריון מאלכס ויש ליחסיהם המשך. אם כך, מקרה ההתבוללות כאן הוא "קשה יותר" אך אף אחד לא התרעם על הספר הנ"ל במהלך הדורות האחרונים, וכולנו למדנו אותו.
לסיכום חלק זה – הטענה שהספר מעודד התבוללות היא קישקוש מוחלט וברור שמי שהוציא את ההודעה ממשרד החינוך לא קרא את הספר.

הביקורת על הצבא והמדינה: ראשית כל אציין דעתי בנושא – ביקורת היא דבר חיובי. היא לא נעימה, אבל תוצאותיה חיוביות.
ביקורת גורמת לאנשים ולמערכות להתייעל ולהיות טובים יותר. גם ביקורת על הצבא היא נכונה ובמקום (אם היא נעשית פנימה, בתוך המערכת ובתוך המדינה, לא על ידי גורמים מספרד ואירלנד).
אני מאמינה שהצבא שלנו כן מוסרי, אך בתוך הגוף הגדול הזה קורים גם מקרים לא מוסריים, שכן את הצבא מרכיבים פרטים, בני אדם, שעושים לפעמים טעויות. וכן, נכון למצוא את הטעויות האלו ולתקנן, וזה בסדר גמור אם ספר כלשהו מעביר ביקורת על הצבא שלנו, כמו שקרה בספרה של דורית רביניאן.

בעמודים 88-89 מספר חילמי על כך שחייל ישראלי ששרת בחברון התעמר באסירים פלסטינים. לא היכה אותם עד מוות, אלא בעיקר צחק עליהם, הכריח אותם לשיר ו"צ'יפח" את מי שסרב. אני די בטוחה שמקרים דומים קרו בעבר, ולמרות שלא מדובר באיזה אסון נוראי, נכון שמקרים כאלו לא צריכים להיות ויש לתת עליהם את הדין. עם זאת, מדובר בקטע אחד בלבד, יחידי, שבו מסופר בספר על התעמרות הצבא הישראלי באסירים ביטחוניים.

מתנגדי הספר ברשת הלכו וציטטו את הקטע, כאילו מדובר בקטע מתוך חוברת התעמולה של שוברים שתיקה. כמי שבאמת קראה את הספר ובאופן מאוד לא מתלהם אני יכולה לומר – זה לא כך בכל הספר, זה קטע יחיד שמספר את הלך רוחו של חילמי, אותה דמות של פלסטיני תושב חברון והקטע הוא בעיני לגיטימי לחלוטין.

למעשה, בשאר הספר, הגיבורה הישראלית מתווכחת רבות עם אהובה הפלסטיני על נכונות דרכה של מדינת ישראל, על זכויותיה להגן על עצמה, על נכונות דרכו של הצבא. היא אפילו רבה עם קרובי משפחתו של חילמי במפגש חברים בניו יורק ומסרבת לדבר עם חילמי כשזה לא מצדד בה.
"הוא עם ההזיות הדו-לאומיות העיוורות שלו, אוטם את האוזניים ודופק כמו ילד את הראש בקיר – הכול או לא כלום.... הוא עם החולמנות הג'ון – לנונית התובענית הזאת שלו, יפת הנפש כאילו, האידיאלית...." (עמ' 193)
מעניין שאת הקטעים בהם ליאת מגנה על המולדת – אותם לא ציטטו כל אותם קיצונים ימניים ברשת. למה? אה, כי הם לא קראו את הספר.
אפשר לומר שפסילת הספר בגלל הביקורת על הצבא ועל המדינה - גם היא קשקוש מוחלט.

שאלת איכותו של הסיפור: אז מהי הסיבה שלי לפסילת הספר ומדוע לדעתי לא צריך ללמד את הספר בתיכונים? פשוט מאוד: הספר הנ"ל הוא לא יותר מרומן רומנטי מטופש, שיטחי, חסר כל ערך ספרותי. לא התחברתי לאף אחת מהדמויות השטחיות לטעמי, הסגנון לא דיבר אליי, העלילה לא היתה מעניינת. אין שום דבר ראוי לציון בספר הזה.

ואני אתן דוגמא: בתחילת הקשר ליאת מבינה שהיא עומדת להתחיל רומן אסור, ושמה לב שהיקום, איכשהו, משדר לה לעצור - חילמי מאבד את מפחות ביתו, מזג האוויר הסוער בחוץ, חלקלקות רצפת השירותים בבית הקפה אליהם הם נכנסים מאיימת להפיל אותה... כל אלה הם הרמזים לכך שאולי כדאי לעצור כאן לפני שממשיכים. סופר טוב לא מפרש לקורא את הסימנים האלה, אך דורית רביניאן רואה צורך להאכיל אותנו בכפית ולפרש לנו בעצמה למה היא התכוונה:

"ופתאום אני חושבת שאולי זה סימן: הבחורה הזאת, האור שהתחלף באותה שנייה ברמזור, המפתחות. כן, המפתחות שהלכו לאיבוד, זה סימן שאסור לי לנסוע לברוקלין... זו יד האלוהים ששומרת עליי מפני מה שעלול לקרות, שהושטה כדי לגמור את הסיפור הזה לפני שהתחיל" (עמ' 41) – דורית רביניאן עושה כאן טעות של סופרים מתחילים, ועל זה אין מחילה.

כמו כן, ציפיתי שבדמותם של הגיבורים תתגלם איזו דילמה קשה, אנטיגונית, בין הצורך לבחור באהבה האישית-פרטית שלהם, לבין אהבת העם והמולדת שלהם. אבל דילמה כזו לא היתה, שכן שתי הדמויות נעולות בדעותיהן הפוליטיות, ואף אחד לא נכון לוותר. ברור היה לשניים שזה לא יותר מרומן של חורף, דבר המעצים את שטחיותן של הדמויות.

לסיכום, בהתייחס לוויכוחים הפוליטיים שהיו כאן בעקבות הספר אני רוצה לומר – חבל על הוויכוח. מצד אחד, ברור שהמנהיגות הנוכחית במדינה חרדה מכל דבר שעשוי לערער אותה ולפיכך מיהרה לפסול את הספר הזה, שלא מהווה עליה שום איום. מצד שני, אין לדעתי שום סיבה להכניס את הספר לתוכנית הלימודים שכן הוא רחוק מלהיות קלאסיקה, אין לו שום איכויות ראויות לציון, והוא בוודאי שאינו עומד בקו אחד עם גדולי הסופרים האחרים שצויינו כאן – בשביס זינגר, א.ב. יהושוע וסמי מיכאל.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אלינור
תפילות לחטופות

תפילות לחטופות

ג'ניפר קלמנט

בעיניי, ספר טוב הוא ספר שלאחר סיום קריאתו מתחשק לך לפתוח את האינטרנט ולחקור אודות הנושא סביבו הספר חג. ספר טוב הוא כזה שגורם לך לחשוב בזמן הקריאה ולאחריה. ספר טוב הוא ספר שנשאר איתך ימים שלמים, גם אחרי שסיימת אותו. ספר טוב הוא ספר שנוגע בעצבים רגישים, בפצעים פתוחים. ספר טוב הוא ספר שגורם לך לרצות לקום ולעשות מעשה.

ספרה של ג'ניפר קלמנט, לטעמי, הוא לא ספר טוב. הוא לא ספר רע, אבל ספר טוב בוודאי שהוא לא.

נושא הספר הוא עבדות. חטיפת נשים ונערות צעירות והפיכתן לשפחות מין עבור ברוני סמים. שפחות מין מודרניות, מה לעשות, קיימות גם היום. והנושא הזה כל כך חשוב, כל כך רגיש, כל כך מעורר תרעומת וכעס ועצב ורגשות קשים. ומכאן האכזבה שלי מהספר – כי ציפיתי שהספר ישכנע, יגייס, יעורר בי את הרגשות האלו, אבל בזאת הוא נכשל.

הכתיבה טובה, הסיטואציות מענייניות, הדמויות מסקרנות – אבל הוא פשוט לא כובש בשום צורה. לא מזעזע, לא מטלטל. הוא כתוב כאילו העלילה מתרחשת באיזו ספירה אחרת, כאילו הכל קורה בכוכב אחר, כאילו לא מדובר בסיפור אמיתי.

בעוד מספר שנים כאשר אבחן את הספרייה שלי ואביט בכותרת של הספר, כבר לא אזכור על מה העלילה, וחבל. לטעמי, הספר הוא בזבוז נוראי של זמן מחקר על נושא אקוטי וחשוב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלינור
המפתח של שרה (עטיפת הסרט)

המפתח של שרה (עטיפת הסרט)

טטיאנה דה רוניי

כאשר ספר יוצר בך עניין ושולח אותך לד"ר גוגל או וויקיפדיה, כשאי אפשר להתנתק מהספר וחושבים עליו במהלך היום, כשהלך רוח הדברים בספר משפיע עליך והופך אותך לחלק מהעלילה בהזדהות שלך כלפי הדמויות – אז ניתן לומר שהספר הוא ספר טוב.

וזה בהחלט התיאור המתאים לספר "המפתח של שרה".

העלילה חזקה, השפה קולחת, הדמויות בנויות היטב ויוצרות הזדהות, ותוסיפו לכל אלו את העובדה שמדובר באירועים אמיתיים שהתרחשו בצרפת של 1942 והופכות בכך את הסיפור של שרה לקרוב כל כך למציאות, על גבול ה-בהחלט אפשרי.

דמותה של שרה כובשת: בנמרצות שלה, בעקשנותה, באומץ הלב הבלתי רגיל שלה ובמסירותה למשפחתה ולאחיה הקטן. דמותה של ג'וליה ג'רמונד, העיתונאית שחוקרת את הסיפור של שרה, מחווירה לעומת עוצמת דמותה של הילדה, אם כי לקראת סוף הספר גם ג'וליה אוזרת אומץ לב ומבצעת שינוי בחייה, אולי בהשפעת שרה.

שני דברים הפריעו לי במהלך קריאת הספר: ראשית, הקפיצות בין העבר להווה. לדעתי היה מיותר לערוך את הספר כפרק על שרה ופרק על ג'וליה. לפעמים הפרקים קצרים מידי, ועד שנכנסת לאווירת המלחמה מיד הוחזרת חזרה לשנות ה – 2000...

כמו כן, כאשר מוקד הסיפור עובר לשרה ומתאר את הזוועות שהיא עברה, מתואר הלך הרוח של שרה. לרוב הלך הרוח הזה שואל שאלות על מהות המלחמה, מצבה הנוכחי והיחס ליהודים. נכון, השאלות חשובות, אך במקרים רבים התחושה היא של עומס שאלות. לדוגמא:

"...לאן הם הולכים עכשיו? מה יקרה להם? האם הם רחוקים מפריז? ... איך תוכל לחזור הביתה? איך תוכל לעשות את זה? ... היא חשבה על חברותיה, על הילדות האחרות בבית הספר שגם הן ענדו טלאי צהוב... מה קרה להן? מישהי מהן הצליחה לברוח? האם חלק מהן הסתתרו במקומות בטוחים? האם ארמל הסתתרה עם משפחתה? האם תראה פעם אותה או את חברותיה האחרות? האם תחזור לבית הספר בספטמבר?..." (עמ' 78-80)

לסיכום, עריכה טובה יותר היתה הופכת את הספר לטוב יותר. ולמרות הכל, מדובר בספר מרתק שמזכיר את שאסור לשכוח ומשאיר את הקורא דבוק לדפיו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלינור
איש ושמו אובה

איש ושמו אובה

פרדריק בקמן

לכל אחד מאיתנו יש שכן כזה: זקן, נרגן, נודניק, טרחן מעצבן שמתערב בעניינים שלא שלו ומנסה לחנך אל כל העולם.

אובה הוא השכן של כולנו. כשאנחנו מתחילים בקריאת הספר האינסטינקט הראשוני שלנו הוא להיאנח ולגלגל עיניים לאור התיאורים המשעשעים. אך כאשר אנו מתקדמים בקריאה אנו מבינים משהו – למרות שהספר מנסה להיות מצחיק ומשעשע, הוא למעשה די עצוב. אפילו מאוד עצוב.

נקודות החזקה של הספר הוא בחלקיו העצובים, בהסתכלות הנוסטלגית של אובה על חייו בעבר. ברגעים אלו נחשפת דמותו של אובה ומוצגת כרגישה להפליא, מתחשבת ומסורה – בניגוד לדמותו בהווה, המוצגת כנמצאת על הספקטרום האוטיסטי.

נקודות החולשה של הספר מקורן דווקא בחלקים המשעשעים, כביכול. לטעמי הקטעים ה"מצחיקים" בסיפור עשויים מידי, לא טבעיים, מאולצים, והם קצת הורסים את חווית הקריאה.

למרות זאת, מדובר בספר טוב מאוד, מעניין וזורם. הספר איש ושמו אובה איננו ספר על זקן נרגן. זהו ספר על אהבה גדולה ואובדן, התמודדות עם שכול, דיכאון, זיקנה ומצד שני – תקווה, חברות, עזרה הדדית, והיכולת האנושית למצוא נקודת אור גם במקומות האפלים והקודרים ביותר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלינור
גן המכתבים

גן המכתבים

אליסון ריצ'מן

זהירות ספויילרים

ספר מעניין המשלב סיפור היסטורי עם רומנטיקה ודרמה. לא מדובר באיזו יצירת מופת ספרותית, או בעלילה או דמויות בלתי נשכחות. הדמויות יומיומיות וחד ממדיות, ללא עומק מיוחד או ייחוד, כאלו שלא נחקקות בזיכרון באופן יוצא דופן. גם הסיפור לא מחדש שום דבר מבחינה אומנותית.

ועם זאת, שמחתי שקראתי אותו. הספר כתוב בצורה קולחת וישנם שני קטעים שנגעו לליבי במיוחד: הקטע בו אנג'לו מגיע הביתה, לאחר שהתבשר על מות אשתו ובנם, ומגלה את החדר בו אישתו תלתה את כל מכתביו. זעקת השבר שלו המהדהדת בבית הגיעה עד אליי... והקטע השני שנגע לליבי הוא הקטע בו אלודי נאלצת להיפרד מהצ'לו שלה על מנת לברוח, לשרוד, לא להיתפס על ידי הקצין הנאצי. שני הקטעים הללו הועברו בצורה מדויקת ואותנטית וריגשו אותי מאוד.

זהו ספר קל לעיכול ומהנה לסוף שבוע חורפי. הוא מעביר את הזמן בצורה נעימה אך לא מעליב את האינטליגנציה של הקורא. הוא נותן קצת מידע על מעשי המחתרת האיטלקית בזמן מלחמת העולם השנייה, אבל לא מעבר לכך, בוודאי לא יוצר טריגר לחקור באופן עצמאי אחר הנושא. ספר בינוני, אבל לפעמים לא צריך יותר מזה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלינור
הזמן ומרדפו

הזמן ומרדפו

ג'סטין גו

ספויילרים, ראו הוזהרתם

"הוא יודע היטב מה קורה לו, אך אין בכוחו לעשות דבר. איזה בזבוז נורא, הוא חושב לעצמו. איזה בזבוז מזויין" (עמ' 501)

משפטים אלו מסכמים, למעשה, את הרעיון הכללי של הספר. שמו של הספר הוא "הזמן ומרדפו", והוא מסכם יפה את המסר של הסיפור: בעוד שאת כולנו הזמן רודף, ישנם אנשים שרודפים אחרי הזמן. אך בעוד שהזמן משיג את כולנו, רבים מאיתנו מבזבזים אנרגיה ומשאבים במרדף אחרי הזמן, ונכשלים שוב ושוב. ובזה, לעניות דעתי, עוסק הספר וכל הדמויות בו. המרדף אחרי הזמן ואחרי דברים ואנשים שאינם, בעצם, ברי השגה.

הדמויות הראשיות בסיפור רודפות אחרי הבלתי מושג:
אשלי: רודף אחרי פסגת האוורסט ואחרי אימוג'ן, ונכשל.
אימוג'ן: רודפת אחרי אשלי ואחרי האושר, ונכשלת.
טריסטן: רודף אחרי סיפור משפחתי וירושה שמנה, ונכשל.

הדמויות בספר הן רומנטיות, אך גם טראגיות: יש משהו מאוד רומנטי בניסיונות של כל הדמויות בספר להשיג את מה שהם בעצם לא יכולים, אך למרבה הצער העקשנות והאמוציונליות של כולן רק מביאה אותן לאובדנן. טריסטן לפחות הצליח להשיג את הבחורה שלו בסוף, כך שהוא לא יצא לגמרי בידיים ריקות. ובכל זאת, אנו נשארים עם טעם מריר בפה בסיומו של הספר.

אולי זה נורא לא רומנטיקני מצידי, אבל לא ממש הצלחתי להתחבר לאף אחת מהדמויות, כי אף אחת מהן לא ממש מפעילה היגיון ושכל ישר. כל הדמויות הראשיות בסיפור פועלות באופן אמוציונלי ומביאות על עצמן גורל רע ומר. טריסטן עקשן ואמוציונלי כמו סבתו וגם כמו סבו. החיפוש הוביל אותו לגילויים על משפחתו, והוא עבר מעין מסע התבגרות, שזה מגניב. אבל בפועל, הוא בזבז המון אנרגיה וזמן וגם הפסיד את הירושה. מה גם שלא ברור אם היא בכלל היתה מיועדת להיות שלו, כי בשיחה עם מיריי הוא מסביר לה שהכסף "הוא לא היה שלי בסופו של דבר" (עמ' 521). במשפחה הזו המחלה הזו, עקשנות, אמוציונליות ורומנטיקה, עוברת מדור לדור בקוד הגנטי: גם אימוג'ן ואשלי סבלו מאותה מחלה.

אפרופו אימוג'ן, לדעתי הדמות שלה ממש בלתי נסבלת: היא עצבנה אותי עם הקפריזות הילדותיות שלה כבר בתחילת הספר, ולא הבנתי את הדרישה שלה מאשלי לבחור בינה לבין המלחמה. הדמות של מיריי, אגב, מתכתבת לי באותו אופן מעצבן עם אימוג'ן, כאשר היא דורשת מטריסטן לבחור בינה לבין המשך חיפושו. זה כמו לדרוש מהגברים לבחור בינן, הנשים, לבין מי שהם עצמם שהרי המלחמה והחיפוש של אשלי וטריסטן הופך למהותם.

ואם כבר הקבלנו בין הדמויות אז הרי שהקטע הכי מרתק בסיפור, נקודת השיא שבה טריסטן פוגש באם סבתו, אימוג'ן, באיסלנד, ממש חסר. טריסטן סוגר מעגל טראגי של עשרות שנים. דמותו מתכתבת עם דמותו של אשלי המת ופגישתו עם אם סבתו היא סוג של סגירת מעגל. אבל מה היה בפגישה? על מה דיברו השניים? מה אימוג'ן סיפרה לו? זאת לעולם לא נדע, ולדעתי זה קצת חבל, זה קטע לגמרי מפוספס, ואולי זה מכוון על מנת להעצים את תחושת הפספוס שחווה הקורא מכל הספר.

אם כן, הדמויות הנשיות בסיפור הן תלותיות, ילדותיות, וחלשות מידי לטעמי, והדמויות הגבריות עקשניות ונוהגות בטיפשות כאשר הן רודפות אחר דבר בלתי ניתן להשגה (האוורסט, הירושה). הדמות היחידה שהתחברתי אליה היא אלינור, אחותה של אימוג'ן, שבנקודות שבהן היא הבליחה בסיפור היא גילתה בגרות, שכל ישר וגם חמלה.

מבחינת איך שהספר כתוב ובנוי – הספר כתוב טוב, אבל לדעתי אפשר היה לוותר על הדילוגים הלוך ושוב בין העבר וההווה. היה טוב יותר לו העורך היה מצמיד כמה פרקים המדברים על העבר, ואז חוזר לפרקים על ההווה. כל ההלוך ושוב הזה קצת עשה לי סחרחורת. מצד שני, בתור ספר ביכורים הוא ספר די טוב אז לא נורא.

לסיכום: המסר של הספר ברור ויפה – הצלחות לא נמדדות בהשגת היעדים, אלא בכמה היינו צריכים להקריב ומה הפסדנו במרדף אחרי היעדים שלנו. במקרה של כל הגיבורים בסיפור: טריסטן לא עמד ביעדים וגם הפסיד הכל. וגם אימוג'ן ואשלי – לא השיגו את יעדיהם וגם הפסידו הכל. צריך לזכור שהמטרה – לא מקדשת תמיד את כל האמצעים. הספר טוב, כתוב היטב (למעט הנקודות שהעליתי) ומומלץ לקריאה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלינור

ביקורות נוספות על "צופן הישראליות"

צופן הישראליות

צופן הישראליות

גד יאיר

בספר זה מבקש גד יאיר לנתח את האופי הישראלי ולספק עשרה דיברות שלטענתו מהווים את הבסיס להתנהגות הישראלית הטיפוסית. המחקר שלו נסמך בעיקר על ראיונות שערך עם סטודנטים שלימד במסגרת התוכנית ללימודים בינלאומיים (משמע, סטודנטים מחו"ל) וגם בתוכניות אחרות, "ישראליות".

בגדול, התזה של גד יאיר פשוטה: אלפי שנות הגלות, הרדיפות והרציחות בתוספת המהפכה הציונית נגד העולם הישן הולידו התנהגויות ואופי המיוחד לישראלים. קווי אופי קולקטיבים כמו דווקאיות, התעלמות מהיררכיות, חפיפניקיות, חטטנות ועוד הם כולם תוצר של החרדה הפוסט-טראומטית הישראלית.

דווקא בגלל שהתזה כל כך פשוטה נראה כי על פניו קשה לבקר אותה, אך בכל זאת קיננו במוחי שני ספקות טורדניים לגביה.

ספק ראשון נוגע להגדרה של "ישראליות". מצד אחד יאיר מכיל בתוך ההגדרה כמעט כל זרם, דת וקבוצה אתנית שמתגוררים בארץ. כולל הפלסטינאים (אזרחי המדינה ושאינם אזרחי המדינה). משמע שיאיר נוקט בהגדרה רחבה מאוד של הישראליות ולא מצמצם אותם לשבט האשכנזי-קיבוצניקי-שמאלני. מצוין! מצד שני, הוא מציג את החרדים כאנטי-תזה מובהקת לישראלים כיוון שהם מייצגים את המסורת האירופאית שנגדה יצאה הציונות הקלאסית. ואני שואל - האם המגזרים המסורתיים, עולי ארצות צפון אפריקה, לא מסמלים יהדות מסורתית מיושנת? האם הערבים המוסלמים לא מייצגים מסורתיות דתית? מדוע הכללת כל כך הרבה זרמים מנוגדים ואף עוינים ולא מצאת מקום גם לחרדים? האם החרדים לא "נדבקו" בהוויה הישראלית אפילו רק נוכח הקיום המשותף שלהם ושל ה"ישראלים"?

ספק שני הוא ההיתלות המוחלטת בתזת הפוסט-טראומה/מהפכה ציונית. אמנם לחלק מהמקרים שהוא מציג מדובר בניתוח מעניין ויפה אך לעיתים נראה כי הוא טיפה כופה את התזה הזו גם במקומות שהיא פחות מתאימה.

לסיום, ספר יפה, מעניין וראוי. אקטואלי ומגוון מאוד (שזה מרענן בנוף האקדמי), גם אם לעיתים הוא טיפה רפטטיבי או לא חזק מספיק. שווה לקרוא, אפילו רק בשביל להכיר תזה מעניינת שנוגעת בסופו של דבר לחברה שלנו.

נ.ב. יאיר טוען שטיבו של הסטודנט הישראלי הוא להתייחס לכל דבר בביקורת, גם במקומות שהוא פחות מבין בהם. אין לו את הגישה הקשובה של הסטודנטים האירופאים או האמריקאים. אמירה שכזו יש בה כדי לסרס במידה מסוימת את היכולת לבקר את עבודתו, כיוון שכעת אני בעצם מוכיח את הטענה הזו בדיוק - וכך נכנס למעגל. אך אני בטוח שקוראי ביקורת זו יבינו את כוונתי ואולי גם את כוונת הספר.

לפני 13 שנים•יותם
צופן הישראליות

צופן הישראליות

גד יאיר

ספר משובח!! מרתק, חכם ומספק הבחנות נדירות - לעיתים משעשעות ולעיתים צורמות - לגבי האופי הישראלי והעומד מאחוריו. למה אנחנו חיים בלחץ מתמיד, נצמדים לחדשות, דוחפים באוטובוס, אלופים באלתורים ועושים הכל כדי לא לצאת פראיירים? מסתבר שזה בא מטראומה של גלות וגירוש ופוגרום והשמדה.
הספר מנסה לפענח את ה"שריטה הישראלית" ובו בעת מציב ראי אמיתי לחברה בה אנו חיים. סגנון הכתיבה והחשיבה המיוחדת של גד יאיר גרמו לי לקרוא את הספר בנשימה אחת, כמחקר מעמיק ומעניין (על אף שלא מדובר בספר אקדמי). חובה לכל ישראלי!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נעמה
צופן הישראליות

צופן הישראליות

גד יאיר

גד יאיר שכח כמה דברות בעשרת הדברות שלו, בין השאר:
- היה שטחי: אסוף כמה עובדות, דבר עם הדודה של השכנה ובנה תזה לתפארת
- היה פרובינציאלי: כל מה שעושים בגלנווד, איווה, בטוח יותר נכון ותרבותי ממה שעושים בגדרה, ישראל
- אל תטריד עצמך בקטנות: כל חור בתמונה הכוללת אפשר לסתום בעזרת אנקדוטה מזדמנת
- ברבר את עצמך לדעת: ככל שיש לך פחות מה להגיד, אמור יותר מילים

ודי מוזר שהוא שכח את הדיברות האלה, כי בספר שלו הוא דווקא מקיים אותן בקפדנות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•כרמיתה
צופן הישראליות

צופן הישראליות

גד יאיר

לא הצלחתי לשמור על קור הרוח על מנת לקרוא יותר מפרקים בודדים.
ניתוח מביש,המבקר את מי שאנחנו,המעדיף להדחיק את עברינו,לשכוח את השואה,להתעלם מהסביבה בה אנו חיים.
מתאים לפרופ׳ מהאקדמיה בשוויץ ולא בישראל.
מפתיע שפרופ׳ צריך לצטט טוקבקים על מנת להדגים את דעתו ולהעיד על הכלל.
הספר לא יוכנס לספרייתי.

לפני 14 שנים•ארז
צופן הישראליות

צופן הישראליות

גד יאיר

איזה ספר מעולה! ספר מצחיק!
משעשע!
הספר מתאר את עשרת הדברות הישראליות במבט מחוייך וחם. האילתורים, החפיפניקיות, החוצפה, הרישול המכוון...
ממש ממש נהניתי. ממליץ בחום לכל מכריי.

לפני 10 שנים•קורא כרוני
צופן הישראליות

צופן הישראליות

גד יאיר

.
מיהו הישראלי? האם אפשר להגדיר אותו? האם ניתן לספר עליו בקווים כלליים, לנסח את "עשרת הדיברות" שלפיהם ינהג לרוב ישראלי טיפוסי?

את הספר "צופן הישראליות" כתב פרופסור לסוציולוגיה בשם גד יאיר, ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. דבר זה עשוי להעניק לו הילה מכובדת - כטקסט שנולד לאחר מחשבה מעמיקה או אולי אפילו לאחר מחקר בין תרבותי משווה, כך העלתה בי האינטואיציה כשעלעלתי בחיבור הנושא את שמו של אדם כבעל רזומה שכזה.
בפועל יוק. לכל אורך הספר חשתי שאני קורא טור דעה קצת מייגע, כמו תגובה/טוקבק שנכתבה מהמותן, מחולקת לעשרה פרקים המסמלים לטענת הכותב את מרכיבי הצופן הישראלי. הטקסט חוזר על עצמו לרוב כמעגל, ונסיונו של הכותב כחוקר סוציולוג לא בא לידי ביטוי. נראה שהוא אפילו לא מנסה. כותב וכותב, חוזר וחוזר על טענות התרשמויות ודוגמאות שמגיעות ממקום שנראה אישי – סובייקטיבי למדי.
דווקא בגלל שזהו נושא שנדון הרבה ואף כמעט נטחן לעייפה, ציפיתי לקרוא טענות מקוריות, להתוודע לרעיונות מרעננים שיעניקו מבט מחודש, יתקעו טריז, אפילו קטן, בתבניות החשיבה המקובלות והנפוצות. אך התאכזבתי למצוא שוב את אותן מסקנות רגילות על "אל תצא פרייאר", טראומת השואה וחרדת ההשמדה, תרבות החפיף, החוצפה והעדר הרשמיות כדיברות שמאפיינים את הישראלי. זהו טקסט שכל אדם שרוצה יכל לכתוב, ואכן רבים כבר כתבו ואוהבים לכתוב על הישראלי - בין אם בספרים, טורי דעה, בכתבות של גיליונות מדי חג בסגנון "מה ישראלי בעיניך" (יאיר לפיד עשה מזה קריירה לפני שהפך פוליטיקאי) או בשיחות סלון בארץ ובין ישראלים המזהים זה את זה בחו"ל.
הרי זו הנטייה במקומותינו – זהותנו הקולקטיבית רעועה כשבעצם נוצקה זה עתה כשעטנז חילוני על בסיס מסורת דתית בת אלפי שנים בגולה, ולכן מרכיב מהותי בישראליות הוא הנסיון המתמיד לנסח הגדרה (שאף פעם לא תהיה קולעת במלואה, אגב) לדבר הזה, לישראליות, בד בבד עם התקדמות הזמן והתארכות קורות ההיסטוריה. ואגב, דווקא זה חסר בין מרכיבי הצופן.
בעצם נסיונו להגדיר ישראליות ממקומו כישראלי ספר כזה עלול להכנס ללמלכודת שבנה לעצמו, והסופר שהיה מודה לכך מציין לשלילה הלכי רוח שבאים לשנות חברה ממקום "תקין פוליטית", ושספר זה בניגוד אליהם אינו מתיימר להיות פטור מתבנית נוף מולדתו.
אך עדיין, דומה שההערה נכתבה רק כי היה נכון לכתבה, ואין פירוט כנה, "גילוי נאות" שמנסה ולו בקצת לחשף את המקום המעמדי/סוציולוגי/תרבותי של הכותב בתוך אותה חברה בה הוא חי ואותה הוא מנסה לבחון. אם היה עושה זאת – כאדם מאוד משכיל ומומחה לסוציולוגיה שמסוגל לכתוב כך, זה היה חיבור מאוד מעניין ומקורי. מה שיצא לצערי הוא עוד נסיון שטחי של אדם מהישוב, שבחר להוסיף ולהכליל ליקוט של טוקבקים מרחבי האינטרנט תוך התבססות על שאלוני סטודנטים כאיזושהי דרך לחזק את מובאות המסקנות. ברור שעולות מכך בעיות מתולוגיות לא פשוטות, שרק אחת אזכיר כאן, כי היא מרמזת מאוד על הנחות היסוד הסמויות שמכתיבות את הדפוסים שעומדים בבסיס רעיונות הספר, וזה הצבע האחיד של משתתפי צוות החשיבה – סטודנטים לסוציולוגיה מאונ' עברית בירושלים – כבר מזה ניתן להסיק על לא מעט (ומשמותיהם בעמוד האחרון בספר ניתן אולי להסיק אף יותר). וכאן המקום שוב להזכיר את ההערה שימי כור ההיתוך כבר חלפו והמשגה של התרבות הישראלית במונחים שמעלימים את הקווים בין חילונים, דתיים ,חרדים , ערבים מזרחים רוסים ואשכנזים ועוד היא לא רק אולי אנכרוניסטית, היא גם לא רלוונטית, לא מלמדת ומטעה – כי אפילו אם לדעת הכותב הדיברות מאפיינים את כולם יחד עם השוני ביניהם –גישה כזו עיוורת למימדים רבים, עיקריים ומהותיים בקוד התרבותי של האנשים כאן.

המנסה להגדיר תרבות של חברה לפי קווים התנהגותיים משותפים עליו להיזהר. רבות מהמסקנות שהוא עלול להגיע עליהן הן למעשה כלל אנושיות וחוצות תרבויות, וממיקומו האישי הוא יפעיל סלקציה בלתי מודעת ולכן על חלק יצביע ואחרות לא. מסיבה זו היתה חסרה מאוד מובאה בדמות מחקר או אפילו תצפית משווה – עליה הספר מנסה לחפות בהסתמכות על כמה "עדויות" של סטודנטים מחו"ל שמילאו שאלונים.
מדוע הישראלים לא מתרעמים על הכיבוש, הסופר תמה לאורך הספר בלי להסתייג שהתמיהה באה ממקומו הפוליטי והאישי. בעמ 106 הוא מסלף וטוען שאנחנו מעזים להכנס בניצולי שואה כי גם הזקנים המזרחיים בודדים וחולים כמותם. וכלום לא צריך לתת לקשישים באשר הם קשישים במצוקה? אכן זה נקרא "להכנס" בניצולי שואה ולהיות דעתן ישראלי ששוחט פרות קדושות? דווקא ההיפך: יש קונצנזוס ברור ובולט בציבוריות הישראלית שיש לעזור כלכלית לניצולי שואה באשר הם. כל דבר אחר נחשב כהתאכזרות. מעניין שהוא לא ראה לנכון לכתוב על זה. הוא בן לניצולים וזה אולי מלמד משהו על מודעות עצמית של מי שבא לכתוב ניתוח חברתי פוליטי שמתיימר לנסות להיות אובייקטיבי כשזה בעצם בא ממקום אישי. הערה זו חושפת עוד דפוס חשיבה שגוי ומהותי: פרות קדושות הן הקרביים של התרבות החברתית ולכן שם קבור הקוד, עליהן מנוסח הצופן התרבותי. תמוה מאוד שבמקום להצביע עליהן ולהסביר את מקורן כחוקר תרבות הוא מביע כעס על מה שהוא רואה (תוך סילוף כאמור) כנעיצת מסמר בפרה קדושה.
במקום אחר (104) הוא בוחר להצליף על מה שהוא רואה כשלילה ו"אנטי" שיש לישראלים כלפי האינטלקטואלים, ומפליא בסגנון נאיבי עד כדי מבוכה כשהוא מוסיף על יוקרתם וטוב ליבם של "אנשי הרוח" שדעותיהם הבלתי תלויות בעיניו צריכות לעמוד לנס בקרב בני האנוש האחרים:
"התגובה שלנו כלפי אנשי רוח ואינטלקטואלים מדגימות היטב את חופש הדעה הישראלי. אנשי הרוח כותבים בתוקף ראייתם הרחבה, עמדתם הבלתי תלויה ובמו כישרונם. כמיטב המסורת האינטלקטואלית הם כותבים על האפשרי והרצוי ומבקרים את הנהוג והמקובלף מחלצים מתוך כבלי המציאויות את קווי המתאר של מציאויות חלופיות ומספרים לנו מדוע כדאי לנו לשנות, למרוד או לשרוד, ומדוע מוטלת עלינו חובה מוסרית לעשות כן. פילוסופים מהוללים ווסופרים עטורי פרסים משתמשים ביוקרתם כדי לפרוץ למען הכלל אפשרויות חשיבה חדשות, או כדי לשמר מצב ששינויו ימיט אסון".
מבוכה נוספת נגרמה לי בקוראי את דבריה של סטודנטית אמריקאית, שהפרופסור לסוציולוגיה מישראל מצא לנכון להביא אותם כחיזוק לטענה על קו גזעני עמוק ששורר בבסיס ההתנהלות הישראלית הממוצעת: הסטודנטית טוענת כלפי הישראלים שהם משתמשים רבות במילה "כושי" בעוד שבארה"ב יש למילה קונוטציה מאוד שלילית ולכן נמנעים ממנה. ואני חושב שבמקום להביא את דבריה כטענה לגזענות בספר על ישראלים, צריך, וגם יותר נכון וקרוב לאמת - להסביר לה שבעברית למילה "כושי" תוכן סימבולי שונה מהnigger האמריקאי. ה"כושי" העברי הוא עניין שעל השוני שלו נכתב כבר לא מעט, ולכן זו בכל מקרה דוגמה גרועה למדי בשביל "לחזק" טענה על גזענות ישראלית וקצת מפתיע להיווכח שאדם מלומד מביא אותה.

הדמות הישראלית המובאת בספר היא פשוט הדמות הישראלית הסטריאוטיפית המקובלת – קוויה בולטים בשטח כשהם מתאימים לאותו סטראוטיפ ולכן כותבים עליהם, אך קווים אחרים שלעיתים נוגדים ואף סותרים את התדמית חומקים מן הצופה הבוחן. הסטריאוטיפ הזה יותר משהוא מציאות שניתן להכליל, הוא (גם) למעשה תהליך תרבותי שבעיקר מזין את עצמו בעת שמשתתפיו אוהבים לתאר אותו, כמו במקרה של הספר הזה.

בעמוד האחרון מתנצל הכותב על כי הדברים לא נכתבו לאחר דיון יותר מעמיק עם תלמידיו כפי שתכנן לעשות מראש:
"הספר היה אמור להכתב בשיתוף תלמידי כי הזמן דוחק והמלאכה מרובה, והספר על עשרת הדיברות הישראליים המודרניים הוא רק הערת שוליים בפוריקט המחקר הגדול שמעסיק אותי. לפיכך אני מתנצל על עצלות המהירות (שיתוף לוקח זמן)..."

ואולי זו עוד דוגמה לדיבר השביעי בספר: "יאללה חפיף תאלתר – על יצירתיות וחוסר רצינות"?

לא אהיה סרקסטי. אבל ממי שבחר להביא לקורא את משל המערה של אפלטון כדי להמשיל את עצמו (לא פחות) לאותו אדם שיצא ממערה ומנסה עכשיו לעודד את האחרים לצאת ממנה – צריך לצפות ליותר. בינתיים, נראה שיש כמה צללים שדווקא הוא מתעקש עדיין לחושבן כמציאות.
.

לפני 12 שנים•אסף פ
צופן הישראליות

צופן הישראליות

גד יאיר

ספר המצייר בקווים עבים , מחוספסים את הישראליות.
הרעיון להציג את מתווה הישראליות בקטגוריות שנקבעו על ידי גד יאיר, מצויינות.
אולי ניתן היה לשנות פה ושם קטגוריות, אבל ניתן לקבל את המיתווה.
מכאן הספר גולש לאותו המקום שכנגדו המחבר יוצא: אפיון שטחי של התופעה, בניית תיאוריות באוויר, הבאת מידע סלקטיבי לאישוש הנושא. בקיצור כל המאפיינים של שיחה בתור בקופת חולים כפי שהוא מתאר בספר.
אין זה ספר מדעי. הכותב עצמו מסביר ( ע 212) כי הוא מיהר ולכן לא התיעץ, לא חקר כהלכה וזאת בתירוץ של "עצלות המהירות". והלא כנגד זה אתה יוצא. האם העלית על דעתך כי פרופסור בחו"ל יעיז לכתוב ללא ביסוס ספר?
איני רואה בספר פרופורציות, השוואה של אותה התנהגות אבל מיסוד נפשי אחר. ונזכיר לך כי באנגליה יש חוליגניות והרס, אבטלה וכו.
יש כאן ניסיון לאסוף את הפיקנטריה, לכן תופעת מחאת האוהלים נמצאת כבר בספר. אולי כדאי לחכות ולקבל פרופורציה.
ולבסוף בהרבה מקרים יש כאן בחירה סלקטיבית בהתאם להשקפת עולמו של הכותב ( שמאלנית). בעמוד 188 יש שימוש במשפט " מה הקשר בין המתנחבלים לתושבי תל אביב".
איני חסיד של ההתנחלויות, אבל אני מצפה לכתיבה מכובדת, ומכבדת גם לדברים שאיני מסכים להם.
בקיצור ספר רע, רכילותי מבזה את האקדמיה שבה הכותב נמצא ואינה מביאה כבוד לכותב עצמו.
מזל שניתניפ פרסי נובל לישראלים, יש תעשיות חכמות, חקלאות מפותחת, כדי להחזיר אותי לשפיות ולפרופורציות על המדינה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה
צופן הישראליות

צופן הישראליות

גד יאיר

מקללת את היום בו רכשתי חתיכת בוץ כזו
סליחה
ספר
אם אפשר לקרוא לזה כך
נמאס מהשנינות לכאורה שיוצאת מכל אדם שעבר משהו והחברים מעודדים אותו לכתוב כי זה מצחיק וטוב
זה לא
טעות טעות טעות

לפני 14 שנים•רננה א
צופן הישראליות

צופן הישראליות

גד יאיר

איפה אני יכולה למצוא את הספר הזה ???

לפני 14 שנים•אלינוש