מה אפשר לחדש על אודות ספר שנכתבו עליו בסימניה 36 ביקורות וסקירות? לכאורה לא הרבה.
עם זאת, מכיוון ששמתי לב שהציון שאני חושב שהספר ראוי לו נמצא ב"עשירון התחתון" בסולם הציונים, אנסה להסביר.

ראשית, בקיצור נמרץ ביותר, עלילת הספר:
ברודק, תושב כפר במרחב דובר גרמנית (כנראה גרמניה, אולי אוסטריה), מספר על מה שראו עיניו וגם על מה שהתרחש כשנעדר מן הכפר בשנים שבהן אירעה מלחמת העולם השנייה.
בכפר רוחשות שנאת זרים ואלימות קשה שעם בוא ההזדמנות ההיסטורית הן מתפרצות כלפי כל מי שאינו מושרש דיו בכפר.
ברודק, זר בכפרו, מורחק ממנו ע"י ההנהגה המקומית. את השנתיים הבאות יעביר כ"כלב" במחנה ריכוז כלשהו, לאחר נסיעה מסויטת ברכבת וכו'.
קטעי תיאור הסבל של ברודק ברכבת ובמחנה הם פסגת הספר.
כמו כן, כל הסיפור כולו משובץ במילים, שמות ומונחים בגרמנית, אך לא בגרמנית המוכרת, אלא בשפה מומצאת למחצה (בכישרון רב יש לומר) שסגנונה גרמני מובהק.

אך זהו לא ספר שואה או מלחה"ע השנייה "רגיל".
קלודל בחר להרחיק את סיפורו מן הריאליה הממשית, ויצר סיפור שהוא כביכול משל. משל על שנאת זרים, על שלטון מרושע ועל פחדנותם המוסרית של אלה שלא ניחנו באומץ מספיק כדי לזעוק שמה שקורה הוא לגמרי לא בסדר ויש להתנגד בכל הכוח.
ובכן, זה בדיוק מה שלא "עבד" לי בספר הזה.
בשביל מה כל ההרחקה הזו?
האם חסרים סיפורי אמת שדומים כשתי טיפות בירה גרמנית לסיפור שברא קלודל?
המלאכותיות הזו הפריעה לי מאד.

ייתכן שקלודל נקט בתעלול הזה מסיבות טובות.
ייתכן כי רצה ללכוד את תשומת לב הקורא האירופאי הצעיר שכבר "לא ידע את פרעה", וכך, בעקיפין, להכניס אותו למעגל הסוד המושתק והמודחק של האימה והכישלון המוסרי.
זו בהחלט מטרה ראויה בהקשר האירופי, אבל כישראלי התוצאה נראתה לי מלאכותית, מסורבלת ומיותרת שלא לצורך.
דבר נוסף שהפריע לי מאד הוא שקלודל מפנה בחומרה אצבע מאשימה כלפי הגרמנים הכפריים, פשוטי העם.
מה ראה המשורר לבוא חשבון - עשרות שנים אחרי הדברים האיומים שקרו על אדמת אירופה כולה - דווקא עם הגרמנים הפשוטים?
האם בצרפת עצמה לא היו מקרים רבים ומבישים של שיתוף פעולה מרצון עם הנאצים?
מה היה דחוף כל כך לקלודל, אם הוא כבר עושה את המאמץ לתווך את פשעי התקופה לדור הצעיר, להפנות אצבע מאשימה כלפי הגרמנים האלה דווקא, ולהתחמק מעריכת חשבון נפש עם הצרפתים משתפי הפעולה?
לעניות דעתי, קלודל בחר בחירה קלה יותר עבור עצמו ועבור קוראיו הצרפתים.

בסיכום הדברים -
מדובר בספר מעניין שכתוב בכישרון ניכר, גם אם מעט טרחני בפרטי הפרטים שהוא יורד אליהם, אך גם הבחירה האמנותית המשונה וגם הבחירה המוסרית-היסטורית של קלודל מורידים את ערכו בעיניי.

מומלץ בהסתייגות. אפשר להימנע.

ברוֹדֶק שב לכפר הקטן שלו, אל משפחתו האהובה, לאחר ששרד את הגיהנום של המחנה אליו הושלך בזמן המלחמה. תושבי הכפר היו כבר בטוחים שהוא מת: "באתי מארץ שלא הייתה קיימת בתודעתם, ארץ שלא מופיעה בשום מפה, ארץ שלא שומעים עליה בסיפורים, ארץ שבקעה מן האדמה תוך כמה חודשים, אבל זכרה עוד יכביד על העולם מאות שנים".

הכפר של ברודק הוא מקום מבודד ומנותק-כמעט מהעולם, שוכן בעמק יפה ופסטורלי בין הרים, מוקף ביערות, נהרות ופלגים. אלא שהיופי הזה הוא נחלתו של הטבע בלבד. לבבותיהם של בני-האדם החיים בכפר – האופה, הקצב, הכומר, ראש הכפר, המורה, בעל הפונדק – אינם מלבבים כל כך. "שמות הם דבר מוזר מאד. לפעמים לא יודעים עליהם כלום ובכל זאת אומרים אותם שוב ושוב. זה דומה קצת לבני-אדם: אנחנו פוגשים בהם לאורך השנים אבל איננו יודעים מי הם בכלל, ויום אחד הם מתגלים לעינינו כפי שמעולם לא האמנו שהם מסוגלים להיות".

זהו ספר על הרוע הבלתי-נתפס שאנשים מסוגלים לו, על זרים והיחס אליהם, על הפחד והבורות המולידים שינאה, על רצונם העז-כמוות של אנשים וקהילות להשכיח את שאינם רוצים לזכור. הפרוזה של קלודל היא נפלאה, לא פחות. שפתו פיוטית ומדויקת, דימוייו עשירים ומרחיבי-דעת. גמעתי את הספר הדק-למדי הזה בלגימות קטנות, מתענג על כל אחת מהן, על אף שקריאתו הותירה אותי עצוב. הסגנון הזכיר לי קצת את קפקא. יש בו משהו מיסתורי וקמצוץ של סוריאליזם, אוירה דחוסה של כוחות רעים קמאיים המסתתרים מאחרי הפינה. כוחות שאינך יכול לראות אותם אבל אתה חש בהם וככל שתיאבק בהם יותר כך תוסיף ותילכד בקורי העכביש שהם טווים סביבך, בלתי-נראים אך חזקים מפלדה.

ספר נהדר, אחד היפים שקראתי בשנים האחרונות. סיימתי אותו על ערסל במיקרו-אקלים הצונן מעט של הגליל. משסגרתי אותו, עצמתי עיניים והרהרתי לי, מתמכר לתחושת הדכדוך שהוא הותיר בי. תוך דקות ספורות הובילה אותי שרשרת של אסוציאציות, שאת רובן כבר איני זוכר, לחשוב על עניינים פרוזאיים. אני לא יודע איך היינו חיים בלי מתנת השכחה וההדחקה שמאפשרת לנו לנהל חיים "נורמליים" רוב הזמן, כאשר רוע כזה משתולל לו בעולם. ומצד שני, זו מתנה מורעלת. אולי בלעדיה העולם היה טוב יותר. אולי.

======================

פינת הציטוטים.

- "היו לה עיניים ירוקות, גדולות ויפהפיות, מעוטרות בנקודות זהב על פני הקשתית. נזכרתי שפעם חשבתי שלעיניים אין גיל, שאנשים מתים עם עיני ילד שיום אחד נפקחו לראות את העולם ולא הרפו ממנו עוד".

- "לא יכולתי להפסיק לחשוב על התינוק המת של שלוס, ... על השעות הספורות שחי בעולמנו. חיי האדם מוזרים כל כך. מהרגע שאנחנו מושלכים לתוכם, אנחנו שואלים את עצמנו לא פעם מה אנחנו עושים כאן. אולי משום כך יש אנשים, קצת יותר פיקחים מהאחרים, שמסתפקים בלפתוח רק מעט את הדלת, להציץ פנימה, וכשהם רואים מה יש מאחוריה, עולה בהם רצון לסגור אותה מהר ככל האפשר. אולי הצדק דווקא איתם".

צלילה למעמקי הרוע, חוסר יכולת להוציא את הראש החוצה, טביעה בתוך מדמנה - אלה, פחות או יותר, היו הרגשות שליוו אותי בקריאת הספר הזה, בו הגיבור מתבקש לכתוב דו"ח שיזכה את אנשי הכפר ממעשה נורא שעשו ותוך חיבור הדו"ח נראה שרצח הוא האשמה הכי קלה שלהם.

הסיפור הוא על ברודק החי בכפר קטן ומבודד באזור כלשהו, בארץ כלשהי. הוא נאסף כילד בן ארבע משרידי כפר שרוף על ידי אשה - בעצמה פליטה - שגידלה אותו. זמן לא רב לפני הסיפור הוא חזר משבי ושהות "במחנה" בו עבר התעללות גופנית ונפשית, שנועדה למחוק ולהשמיד את גופו, נפשו וכל זכר לו. הוא שרד וחזר לאהוביו המחכים - לזו שגידלה אותו, לאשתו ולתינוקת. הוא מתקיים מכתיבת דו"חות בלתי נחוצים ולא חשובים על מצב הצמחייה, ומקבל תמורתם מרשות עלומה סכום כסף קטן המאפשר לו מחיה.

מובן שזה לא הסיפור. הסיפור עוסק בדחיית הזר והשונה, באכזריות בלתי נתפסת של אנשים כלפי אנשים, שלפניה היו אנשים רגילים, כמוך כמוני. על הרע שעושים אנשים בחסות ה"יחד". בספר לא מופיעות המלים "נאצים" "יהודים" "שואה" "השמדת עם" אבל הדיון הוא על מה שקרה ואיך זה קרה.

קלודל, יליד חבל אלזס לורן, אזור למוד חיכוכים וקרבות, (בו חיים, לא בכייף, שני לאומים והעימות אינו חדל), שילב בסיפורו מלים ושמות חסרי משמעות בעלי צלצול גרמני. "הפטנט" הזה מקנה לסיפור איכות של אלגוריה אמיתית (אני יודעת שזה דבר והיפוכו). הארץ בה מתרחש המסופר אינה ידועה, ואינה חשובה. מה שחשוב הוא התהליך ההופך בני אנוש ליצורי פרא המשמידים את בני מינם ובתוך כך גם את עצמם ואת אנושיותם.

לא יודעת מה להגיד לכם. התעניתי בעת קריאת הספר הזה, אבל הייתי כפויה לקרוא אותו עד הסוף, ומהר. הוא ממשיך לטרוד את מנוחתי גם עכשיו. מי שמוכן להסתכן בהפרעה קשה לשלוות נפשו, ימצא ספר שונה, פיוטי ומטלטל.

*

אל כפר נידח על גדות יער ונהר מגיע זר מוזר עם סוסה בשם העלמה יוליה וחמור בשם אדון סוקראטס.
אנשי הכפר מבקשים מברודק שחזר מהיכן שאין שבים לאחר המלחמה לכתוב דוח ולתאר את השתלשלות האירועים בינם לבין הזר.

חיפשתי ספר שיתאים ליום השואה , לא ידעתי כלום על הדוח של ברודק אבל זכרתי שהוא מתאים לסוגה. הוא לא ספר שואה קלאסי אין בו יהודים ואין בו נאצים . למעשה לא ידוע היכן הוא מתרחש.
הקריאה בספר מרגישה כמו אגדה אפלה זה לא טון הסיפור אלא יותר העובדה שהוא מתרחש במקום לא מוגדר מלא טבע ויופי , לחלק מהדמויות אין שם רק כינוי שהוצמד להן ודווקא משם מהדהד המשפט – לכל איש יש שם . השפה מזכירה גרמנית או יידיש אבל היא לא בדיוק .
קלודל לא מסתיר את ההקשרים. קל לנחש היכן הסיפור מתרחש ומהי אותה מלחמה ואילו עמים לחמו ושיתפו פעולה ומיהם הזרים ועדיין הנופך האגדתי של הסיפור נותן לו ממימד נוסף ואולי גם יוצר הקשר לכל האגדות שאנחנו גדלו והתרפקנו עליהן ואיזו אמת בסיסית הן באמת מחביאות בתוכן.

הזכיר לי קצת את הסרט טרנזיט – לא בתוכן אלא בעירבול המציאות.

זה ספר יפיפה. אני אוהב שספר מפתיע אותי כך . זה הראשון של פיליפ קלודל שאני קורא, אבל אם גם שאר ספריו טובים כך זו תחילתה של ידידות נפלאה

שאלתי את עצמי איך יכול להיות שזה הפך לרב מכר בארץ.

זה סיפור שקורה ב"כפר", איזשהו כפר במרחב התרבות הגרמנית, סיפור שהרקע שלו הוא המלחמה, אחת שהסתיימה ושהיה בה כיבוש ומחנות ריכוז ורצח המונים, וכל הספר הוא מעין נסיון להוציא את השואה מההקשר ההיסטורי של זמן ומקום ולתת לה משמעות אוניברסלית.

כנראה שגם ליחס לשואה יש היסטוריה. אף פעם לא חשבתי על זה ככה. אני עוד זוכרת את ימי הנעורים שלי, כשלמדתי בבית הספר מהספר של גוטמן וממנו הבנתי שיש לראות בשואה אירוע חד פעמי בהיסטוריה האנושית, כזה שאי אפשר ללמוד ממנו, בטח לא לחפש סממנים דומים או תהליכים משותפים להשמדה של עמים אחרים, ודאי לא להוציא אותו מהקשרו.

אחר כך כבר קראתי את באומן שייחס את האפשרות להתרחשות השואה למודרניות וליעילות הביורוקרטית, וטען, להבנתי אותו, שזה יכול להתרחש בכל מקום שיגיע למידת התייעלות כזו כיוון שהיא מאפשרת לכל אחד להיות לא יותר מבורג, כך שאם אתה אחראי לקו הרכבת ועליך לדאוג שתגיע בזמן ותצא בזמן, תוכל לעשות את זה בלי להתעניין במי נוסע בה ולמה, ובאופן הזה רק מעטים נדרשים בסופו של דבר לעסוק בהרג עצמו כשכל השאר יכולים לבחור להימנע מהשאלה המוסרית.

ואז באו היסטוריונים שעיצבו את התפישה העכשווית, זו שדנה במקביל בשואה וברציחות של עמים אחרים, שמגדירה את המאפיינים הייחודיים ואת אלה המשותפים, ועוסקת בטבע האנושי, באידאולוגיה ובמוסר.

ומהבחינה הזאת זה ספר מודרני שאולי היה מעורר התנגדות גדולה לו התפרסם פה לפני כמה עשורים. הוא שואל שאלה מוסרית ביחס למקרה שקורה באותו הכפר, מקרה הנוגע ליחס לאחר. הוא מתחיל במשפט: "קוראים לי ברודק ואני לא אשם", ובכך מבהיר כבר בהתחלה שיש לשאול איך זה יכול היה לקרות וגם לחפש אשמים.

ולמרות ההתנגדות שיש לי לקלודל, לכתיבה האסוציאטיבית שלו, לדימויים המסורבלים, להטרמת הרמזים ולייצור הערפילים, זה סיפור מעניין.

וואו, איזה ספר.
כתוב בשפה יפה המתאימה מאוד לתוכן.
כמו בצל, נקלף שכבה שכבה וחושף אט אט ובקמצנות טעם עז וחריף. משאיר את הקורא מהורהר לאחר כמעט כל פרק.
לי היה קשה מאוד להפסיק לקרוא.
מומלץ מאוד לאוהבי ספרים התוהים על אופי האדם ועל מה שהוא מסוגל.

זה נכון שלא כל ספר מתאים לכל אחד אבל יש דבר אחד שאני משוכנע בו לחלוטין והוא - שכל אחד מאיתנו צריך לדעת איך זה מרגיש להיות שונה, דחוי ולא עובר מסך בעיני החברה שאתה חי בה היות וההיסטוריה האנושית רוויה במלחמות הרסניות שבסיסן נוטף ערס כלפי קבוצות אתניות שונות ומי כמונו יודע זאת טוב יותר.
הדוח של ברודק הוא ללא ספק אחד הכלים הטובים ביותר שנתקלתי בהם אי פעם להבנת מקור הרוע. אל תטעו, לא מדובר כאן בתורת הניסתר אלא בסיפור פשוט עם רעיון מאוד עמוק ונבון.

ספר עוצר נשימה, ללא ספק אחד מההכי טובים שקראתי אי פעם!

הדוח של ברודק – פיליפ קלודל
הוצאת מודן
סדרה לספרות יפה
תרגם מצרפתית: שי סנדיק
עיצוב עטיפה: טליה באר
2009
276 עמודים
Le rapport de Brodeck – Pilippe Claudel

השורה התחתונה: הדוח של ברודק הוא רומן אפל, קודר ועוכר שלווה אבל בה במידה הוא מרשים ומפעים. זהו ספר שואה מהזן הפחות שגרתי. כיוון שהוא שומר על ערפול יחסי לגבי המיקום וזמן ההתרחשות, הוא יכול לכאורה להתרחש בכל מקום ובכל זמן.


ועדיין, כדי להווכח בגדולתו של הספר יש לעבור את משוכת הפתיחה. וכאן נדרשת מידה מסויימת של מזוכיזם – שכן הדוח של ברודק מתחיל רע: העמודים הראשונים שלו לא בהירים, עמוסים במילים מומצאות ב"ניב המקומי, שהוא שפה שאינה בעצם שפה, אך הוא מקפל בתוכו את עורם, נשימתם ונשמתם של האנשים המתגוררים כאן". הכאן הזה הוא עיירה אנונימית בצרפת על גבול גרמניה. אישית, אלה הפריעו לי פחות מאשר הדימויים: אולי זו שריטה אישית, אבל יש לי סלידה מסויימת מטקסטים שמשתמשים בדימויים ביד נדיבה מדי. התחושה שמלווה קריאה כזו היא של "טקסט סדנת כתיבה": הנה, למדנו טריק חדש, בואו נפזר אותו איפה שרק אפשר. אני מאד שמחה שלא נתתי לנטיה הטבעית שלי כאן לזנוח את 'הדוח של ברודק'. (וכדי שנוכל לעזוב את הנקודה הזו לנפשה, המחבר, לקראת סוף הספר, "יורד" בעצמו על הדמות שייצר: "אתה כותב יפה ברודק, לא טעינו כשבחרנו בך, ואתה אוהב דימויים, אולי קצת יותר מדי, אבל לא נורא...").

ברודק הוא זר בכפרו. הוא הגיע אליו בילדותו יחד עם אשה מבוגרת שאספה אותו בדרכה אליו, לאחר שהישוב שבו התגורר נהרס בפוגרום. בבגרותו הוא נשלח מן הכפר לעיר הגדולה ס' כדי לרכוש השכלה. הוא שב לפני שסיים את לימודיו, כשהרגיש איום על חייו בשל השתייכותו לקבוצה נרדפת (אין אזכור מפורש לכך שברודק הוא יהודי, ישנם מספר רמזים, אך באותה מידה הוא יכול היה להשתייך למיעוט נרדף אחר). גם בכפרו הוא אינו מוצא מנוחה. הכובשים החדשים משכנעים את בני הכפר להסגיר את הזרים המקומיים. ברודק נשלח למחנה ריכוז. כשהוא חוזר, להפתעת כולם, כעבור שנתיים, שמו נמחק מן המצבה שהוקמה לזכרם של בני הכפר שנהרגו במלחמה.
באחד מן הימים מגיע לכפר אדם המכונה בפי כל ה'אחר', או האנדרר בשפת המקום. ברודק נדרש על ידי בני הכפר לכתוב דוח על המאורעות המחרידים שהתרחשו בכפר לאחר מכן. מטרתו של הדוח היא לטהר את בני המקום ממעלליהם. ברודק כותב שני דוחות במקביל: את זה שהתבקש לכתוב ואחד, מחתרתי, שמספר את מה שבאמת קרה ואותו אנו זוכים לקרוא.

שתי נקודות עקריות עולות מן הקריאה בדוח של ברודק:
האחת, הברורה והבולטת מביניהן היא כרונולוגיה של שנאת האחר והשונה.
השניה, המובלעת היא נסיון לברר מי כותב את ההסטוריה, איך ובאיזה מחיר: הטענה שההסטוריה נכתבת על ידי המנצחים נבדקת בספר. ברודק נמצא במקום מוזר בהיררכיית הזרות: מצד אחד הוא לא לגמרי חלק מן הכפר. מצד שני, הוא פחות זר מה'אחר'. והוא זה שזוכה בסופו של דבר לגלגל בפנינו את המעשה שהיה.

הספר מומלץ בחום רב.

ספר שכולו התגלמות הרוע האנושי במלוא הדרו.
ברודק שב לכפר מהמחנה, תושבי הכפר מטילים עליו לכתוב דוח שיזכה אותם מהאשמה וברודק כותב שני דוחות במקביל (הדוח המתבקש והדוח האמיתי). עם התקדמות כתיבת הדוח ברודק חושף עוד ועוד פרטים מהאמת הנוראה ועם כל גילוי כזה החסרתי פעימה. תוסיפו לכל זה את זיכרונות המחנה והשואה והרי לכם מפלצתיות האדם.

הספר הוא שיעור לחיים על שינאת הזר,אכזריות האדם ומעשי רוע המקבלים לגיטימציה תחת מעטה של "ביחד". ניתן להבחין כבר מהכריכה של הספר (טיפת הדם בין כל הצימחיה והירוק) על הבאות.