צלילה למעמקי הרוע, חוסר יכולת להוציא את הראש החוצה, טביעה בתוך מדמנה - אלה, פחות או יותר, היו הרגשות שליוו אותי בקריאת הספר הזה, בו הגיבור מתבקש לכתוב דו"ח שיזכה את אנשי הכפר ממעשה נורא שעשו ותוך חיבור הדו"ח נראה שרצח הוא האשמה הכי קלה שלהם.
הסיפור הוא על ברודק החי בכפר קטן ומבודד באזור כלשהו, בארץ כלשהי. הוא נאסף כילד בן ארבע משרידי כפר שרוף על ידי אשה - בעצמה פליטה - שגידלה אותו. זמן לא רב לפני הסיפור הוא חזר משבי ושהות "במחנה" בו עבר התעללות גופנית ונפשית, שנועדה למחוק ולהשמיד את גופו, נפשו וכל זכר לו. הוא שרד וחזר לאהוביו המחכים - לזו שגידלה אותו, לאשתו ולתינוקת. הוא מתקיים מכתיבת דו"חות בלתי נחוצים ולא חשובים על מצב הצמחייה, ומקבל תמורתם מרשות עלומה סכום כסף קטן המאפשר לו מחיה.
מובן שזה לא הסיפור. הסיפור עוסק בדחיית הזר והשונה, באכזריות בלתי נתפסת של אנשים כלפי אנשים, שלפניה היו אנשים רגילים, כמוך כמוני. על הרע שעושים אנשים בחסות ה"יחד". בספר לא מופיעות המלים "נאצים" "יהודים" "שואה" "השמדת עם" אבל הדיון הוא על מה שקרה ואיך זה קרה.
קלודל, יליד חבל אלזס לורן, אזור למוד חיכוכים וקרבות, (בו חיים, לא בכייף, שני לאומים והעימות אינו חדל), שילב בסיפורו מלים ושמות חסרי משמעות בעלי צלצול גרמני. "הפטנט" הזה מקנה לסיפור איכות של אלגוריה אמיתית (אני יודעת שזה דבר והיפוכו). הארץ בה מתרחש המסופר אינה ידועה, ואינה חשובה. מה שחשוב הוא התהליך ההופך בני אנוש ליצורי פרא המשמידים את בני מינם ובתוך כך גם את עצמם ואת אנושיותם.
לא יודעת מה להגיד לכם. התעניתי בעת קריאת הספר הזה, אבל הייתי כפויה לקרוא אותו עד הסוף, ומהר. הוא ממשיך לטרוד את מנוחתי גם עכשיו. מי שמוכן להסתכן בהפרעה קשה לשלוות נפשו, ימצא ספר שונה, פיוטי ומטלטל.
*
