בעייני ספר מצין! ממליצה לקרא את מה שנכתב על הכריכה מאחור, אני לא יכולתי לכתוב את זה יותר טוב.

ספר הרפתקאות הזוי מרתק, שונה בשל בחירת המקומות והגיבורים מפתיע מצחיק לפעמים. נהניתי לקרא בו למרות קטעים של "חפירה" שדילגתי עליהם. עצם הדילוג על דפים בספר לא הפריע לי להבין ואפילו להתפעל בהמשך הקריאה. יניב איצקוביץ' בחר את גיבוריו מתוך העיירה היהודית ברוסיה הלבנה.גיבורה ראשית, אישה נשואה ואם שחיה בכפר מעורב עם כפריים רוסיים.אוהבת את משפחתה ואיכפתית, ומתוך רצון לגאול את אחותה מעגינותה ודכאונה יוצאת למסע מסוכן עם רוח קרבית למצא את הבעל הסורר ולהשיג ממנו גט.אישה זו, פאני שמה, הייתה גם אלופה בסכין שחיטה כשרה קטנה שקבלה מתנה מאביה שהיה שוחט במקצועו. פאני לא היססה להשתמש בסכין להגנתה מה שהביא עליה ועל מלוויה את הבולשת והצבא שגם ביניהם היה ניגוד עניינים. אלה בורחים ואלה רודפים "ניסים ונפלאות". רוב הגברים הם חדלי אישים אבל פאני ממוקדת המטרתה ולא מפחדת מכלום. הסכין הקטנה תחת שמלתה הצילה חיים וסבכה אותם.לא יכולתי שלא לחשוב על הספר "רצות עם זאבים"של ק.פ. אסטס כי פאני מתוארת כבעלת עיני זאב והיא לא מהססת לחשוף את שיניה, ובמקרה זה את סכינה הקטן שהוא טבעי לה כחלק מגופה ולהגן על הלהקה שלה. אחותה, אגב, תוארה באחת הסצנות כטורפת בשר נא. הספר מותיר אחריו שובל של מחשבות, תובנות והנאה. מומלץ.

לקח זמן, קראתי לאט אבל לא ויתרתי וסיימתי. ישנה ביקורת טובה של סוריקטה כאן באתר אין ממש צורך לחזור על הדברים. אומר רק ששמחתי לראות שיש מהדורה חדשה מקווה שהפונט גדול יותר ונוח יותר לקריאה. הספר מעמיק לנפשו למניעי חיו של סבבו ואני התחברתי ליחסו לפסיכואנליזה אותה תפיסה שאדם מעצם היותו, חולה ומכל מה שיעשה, יחלום, או יגיד ניתן להוכיח זאת. ואכן ה"מחלה" המדומה או האמיתית היא הציר שסביבו נע סיפורו של ההיפוכונדר המשועמם שעל חיו נסב הסיפור. יש לא מעט הומור ביקורתי על אותו חולה מדומה שמצבו החברתי והכלכלי מנע ממנו כל התמודדות קיומית אמיתית וכך הגיע למצב שעיסוקו העיקרי הוא נסיונות הבראה ממחלתותיו המדומות
ומחולשות האופי שלו. לשוא הוא מנסה להפסיק לעשן כשבעצם אין לו ממש ענין בזה. או הצורך הכרוני לבגוד באשתו כדי לחזק את הקשר שלו איתה. יש כאן מבט ציני או הומוריסטי, תלוי בקורא, על בורגנות דקדנטית שסופה הגיע במלחמת עולם שניה. הספר עדין רלוונטי ומכיוון שהוא גם כתוב באופן משכנע אני ממליצה, למי שעדין לא קרא, להכניסו לרשימה.

שוב שלפתי מספריתי ספר שעלילתו קורת על אי, ללא כוונה מודעת, אבל אי אפשר להתעלם מזה. היות האדם אי זה רעיון שלא מעט דנו בו ובכל זאת כל אי ויחודו. בנובלה הזאת, המקסימה בעוצמתה, אור השמש הבוהק, המסנוור, החום הקשה מדגיש על רקע הצללים הכהים את קווי הריקמה העדינים והמדויקים של הנפש. אבא חזק וחסון בזכרונו של בנו חוזר לאי ילדותו שאהב כדי להפרד לפני מותו מסרטן סופני. הבן השבחיו הרחיק מהאי לקרירות ההריםלווה את אביו ונמצא בפחד וחרדה כמעט פאניקה ממצבו של אבייו. גם כאן האב הגוסס מחנק נישאר שלו וחסון לעומת חולשתו של הבן.מעין מענה לניגודי האור והצל החדים של האי. "האי" הזה, הוא מעשה אומנות מושלם לא כדאי לפספס.

ספר מעניין ומרתק. רומן הסטורי המספר את סיפורן של נשים מיוחדות חזקות שידעו להעצים עצמן החברה שבה לגברים יש פריוילגיות. הן פרנסו את משפחותיהן בדרך יחודית שהקנתה להן כח פיזי ויכולות מייוחדות, ניהלו עצמן ובנו היררכיה מנהיגותית נשית שהסתמכה על כישורים וותק. הנושא לכשעצמו מאלף אך הספר מגולל גם סגה משפחתית אנושית מאד ורגישה לצד התמורות בהסטוריה של קוריאה. תמורות שהביאו המלחמות והמאבקים בין החבירה לקומוניזם לבין ההשפעה האמריקאית. וכמו שקורה תמיד, סבלם של אנשים שנשחקים בתווך. זהו גם סיפור על ידידות נפפש ומה שקורה לה כשגושים טקטונים של מזרח ומערב מתנגשים. הספר כתוב ברגישות אמינה המעוררת הזדהות. כדאי לקרא.

אתחיל בזה שהשם של הספר באנגלית מוצלח הרבה יותר."Wanthng" "בנפש חסרה" נשמע לי מוזר ולא ברור. השם באנגלית משמעו רוצה, ליקוי,חסר, קולע לתוכן שנכתב באופן שהימם אותי. חסר כ"כ עמוק באהבה ומגע אנושי חומל וכבלים של אמונות ודעות שיצרו מצבים בלתי אפשריים לקיומה של שמחה בחיים ותחושת חופש. הכל יצא מעוות. החזק כופה את רצונו על החלש באכזריות בלתי נתפשת מתוך אמונה שזה מה שיביא את האושר לכולם,שזו הדרך לזכות באהבת אדם ואלוהים שזה מה שראוי לעשות. הספר בנוי משתי עלילות. אחת בראשית ההתישבות האמפריליסטית של האנגלים באוסטרליה ובנסיונות האכזריים לדכא ולאלף את הילידים האבוריז'ינים. אישה חשוכת בנים מהאצולה הבריטית שבעלה נשלח למשול באי ואן דיאמן מתאהבת בילדה אבוריג'ינית קטנה ומאמצת אותה. רצונה האמיתי היה לזכות בילד באהבתה של הילדה ולאהוב אותה, אבל אותם כבלים חברתיים ותודעתיים לא מאפשרים לה לקיים את רצונה הטבעי האמיתי והיא מסווה אותם בתואנת ניסוי חברתי ל"ביות" הילדה ניסוי שהסתיים בטרגדיה איומה לאם לילדה ולאב. במקביל מספר ריצ'רד פלניגן את סיפור חיו האישיים של הסופר צ'רלס דיקנס באנגליה.(החיבור בין שני הסיפורים שאוב עד כמה שהבנתי מדמיונו של הסופר אך רוב הפרטים מתאימים לביוגרפיה של דיקנס). גם בסיפור הזה כמיהה לאהבה כבלים, סבל ואכזבה. בספר מובעת הדעה שהפרא נבדל מאיש תרבות בזה שאינו משתלט על על תשוקותיו שהוא אמפולסיבי. פלניגן שואל בספר "האמנם"? והאם הנסיון ל"תרבת" את הפראים הוא נחוץ ומועיל להם לפרא ולמי שמחשיב עצמו תרבותי.
הספר כתוב חזק ונוקב וללא רחמים. כשסיימתי לקרא הרגשתי בברור את הטלטלה.

אני כותבת את הביקורת זמן מה אחרי שסימתי לקרא את הספר. יש משהו בכתיבה של המינגווי שמקשה עלי לזנוח את ספריו גם אם הם מעלים אצלי תגובה רגשית או מחשבתית לא נעימה לפעמים.שכרי בא עם סיום הקריאה והשובל האיכותי שנמשך אחריה. אז איך מתארים תחושות של ריק, אובדן ובזבוז שבאים אחרי מלחמה איומה כמו מלח"ע 1? המינגווי מתמודד עם זה באופן מרשים בעזרתם של חבורת שתיינים צינית, לא פעם אכזרית שלא יודעת לזנוח דיעות קדומות שלא יודעת את נפשה ולא הגיעה לשום תובנות חיוביות. אין להם מטרות מוגדרות הם פשוט נסחפים מפה לשם שורפים את כספם וזמנם בנסיון ליצור רעש ומחיצה בפני חשבון נפש אמיתי. גם אלה, אומר המינגווי הם קורבנות אבודים של מלחמה.במיוחד כי לא ידעו לעשות "לימונדה".המינגווי עצמו, אם אני טועה, היה לכוד במידה כזו או אחרת באותו סחרור. היחידי שפעל היה דווקא מתאגרף יהודי הזכה ליחס מבזה מהחבורה. הוא היה זה שהכניס סנוקרת בפניו של אחד ואח"כ עזב. ראיתי בזה תגובה חיובית שלא ניערה את החבורה ממצבה התודעתי העגום והזחוח. אותו בחור גם היה היחידי שהתקשה להנות במלחמת השוורים וזכה בשל כך לתגובות משפילות כי היכולת להנות מרצח הפרים ומדם היה כמעט ערך עליון שככל שאתה מביע יותר בקיאות והנאה אתה זוכה ליותר תגובות חיוביות בחבורה הזאת.נראה כאילו המנגווי משקף מצב שלא משאיר הרבה תקוות שיש מי שיעשה הכל למנוע את המלחמה הבאה.לא יודעת אם לזה התכוון המינגווי אבל זה לא משנה לי אני מתפעלת מיכולת הכתיבה שלו מהבנתו הדקה ברגשות אנושיים ויכולתו לבטא אותם.

לספר "סלסטינו לפני השחר" אין סוגה מוגדרת שאליה אפשר לשייך אותו, כי הוא רצף או זרימה של מחשבות, רגשות וחלומות המתארים מציאות קשה מאד של עוני,רעב,אלימות טרוף ויאוש
אך גם כמיהה לאהבה ולחמלה בתוך המשפחה. כל הספר כתוב מנקודת מבטו של ילד שחלומותיו ודמיונו מתערבבים עם פנטסיה קסומה שבה מכשפות, שדונים, הטבע ובעלי חיים, (פעמים רבות מהסוג שבד"כ מרתיע, כמו צרעות תיקנים לתאות וכד')וכן בני דודיו המתים. כל אלה באים לעזרתו של הילד ששמו לא ידוע אבל יש לו אחיין/כפיל בשם סלסטינו. סלסטינו זה אין לדעת מיהו, היה או לא היה, אך כמו הילד הוא נרדף וחווה אלימות במשפחה אך לא כואב אותה יש לו יכולות השתנות שלילד אין. הילד אוהב אותו כאילו היה אחיו התאום ולפעמים נדמה שהוא מחיה אותו מתוך טראומת מותו, קשה לדעת בבירור. הסיבה שלא נטשתי את הספר היא שלמרות כל מה שכתבתי ואין ממש עלילה, הוא נוגע ללב מפתיע ביכולתו לעורר הזדהות עם הרגשות העמוקים והכמוסים ביותר. ומבעד לכל הצעיפים הוא כ"כ אנושי. אולי הוא מתחבר באיזה אופן לתת מודע אוניברסלי. קטעים בספר כתובים כשירה ממש. הספר עוסק הרבה במוות ובקשר שלא ניתן לפרום, עם החיים. מי שיקרא קצת על הסופר וקורותיו לא יתקשה למצא חיבורים והקשרים למה שכתב. הספר מפעים ואני ממליצה לנסות גם למי שכל מה שכתבתי לא נראה לו/לה יש מצב שתופתעו.

לא היה לי קל עם הספר הזה.המון דמויות, שלא לדבר על מונבלום עצמו דמותו, הגיגיו ותובנותיו. לפעמים היתה לי הרגשה של מרוץ מטורף אחרי כל מה שקורה סיימתי את הקריאה בספר ועדיין נותרו לי שמות אחדים ללא דמות. חוץ מפעם או פעמיים גם לא עליתי על ההומור המובטח בגב הספר. ובכל זאת יש משהו שלא מרפה בדמויות ההזויות, האומללות שמאכלסות את הבניינים המתפוררים ומהם גובה מונבלום שכר דירה מידי שבוע. מונבלום עצמו, צעיר יהודי מנומנם מרחף לא מחובר לכלום מגיע, לפי הרגשתו להגשמה עצמית ואושר עילאי ברגע שהוא מצליח להתחבר ריגשית לאנשים שאותם ביקר מידי שבוע, לחשוף את חולשותיהם וחוסר האונים שלהם וכמו סופרמן לבוא ולתקן תיקונים. הגאולה של מונבלום באה כאשר הצליח לגעת באנשים ולשאת על גופו הנקי הצנום, כמעט אוורירי, הרבה טינופת שהצטברה בבנין משנים של הזנחה. אפשר למצוא, אם רוצים, הרבה סמליות בספר למצבו הקיומי של האדם שחיים בעיר גדולה לא מאפשרת לו מגע אמיתי עם אחרים והוא הופך בודד, ולא מחובר לכלום. כבר בהתחלה לא יכולתי להימנע מהשוואה עם הספר "זיעה" של ז'ורז'י אמאדו שעוסק גם הוא בדיירים של בניין רעוע בשכונת עוני בשני הספרים הבניין עצמו הוא דמות מובילה בספר. נתתי לספר 4 כוכבים כי למרות כל מה שכתבתי, כשסיימתי לקרא לא הרגשתי שבזבזתי זמן או שיצאתי בלא כלום. בכל זאת הועשרתי.