אני חייבת להודות שהספר הזה עשה לי את מה שלא עשה שום ספר אחר לפניו. הוא גרם לי לצעוד אחורה בהכנעה מורמת ידיים ולהגיד "לא עוד". למעשה, זו לשון עדינה. מה שהוא גרם לי באמת לעשות זה להתחנן על נפשי שישחרר אותי מחוק ה-"אני לעולם לא מפסיקה ספרים באמצע, וקוראת אותם עד הסוף גם אם בא לי לצרוח בערך כל מילה שניה".
הפלא ופלא, קיבלתי חנינה. הספר ננטש ללא כל מחשבה שניה ואולי פתח תקדים שלא יסולא בפז.

ועכשיו, אחרי הוידוי המסעיר שלי, כמה מילים על הספר עצמו:
מכירים את זה שאומרים לילד לצייר ארמון, ובהתלהבותו התמימה הוא מוסיף עוד צבע ועוד קו, עוד משיכת מכחול ועוד נקודה? לבסוף מה שיוצא זה שהארמון כל כך התגמד ונדחק בדף, שבשום פנים ואופן לא ניתן לקרוא לנושא הציור הזה "ארמון"?
זו בדיוק ההרגשה שלי מהספר הזה. המשלב הלשוני הנמוך לוקח לו את קדמת הבמה, ובין שורותיו, תוך כדי נבירה, צריך לחפש את מה שהקורא מכנה "עלילה". היא קיימת אך ורק כדי לתת תוקף לכתיבה, היא לא קיימת בזכות עצמה. היא - העלילה - אגב, צפויה ודי משעממת. משפחה ישראלית (מרוקאית בשביל התבלין החריף), צריכה להתמודד עם חסרון אב בצל הקטיושות הנצחיות. יש איזושהי הרגשה בספרות הישראלית, שאם אדם חיצוני יבוא ויקח כפרויקט לקרוא את הספרות המקומית שלנו, הוא יגיע למסקנה הבלתי נמנעת שכל חיינו זה רק מלחמות וקטיושות, אבדן ושכול.

בנוסף, אף כי אני מורידה בפני שרה שילה את הכובע על היצירתיות הלשונית (ועם זאת, זה לחלוטין עבר את הגבול שבין מקורי ויפה לחונק וגורע), אני רוצה להתוודות בשנית: אני בחורה פרובינציאלית. מהפריפריה. חיה בתלת קיום עם מרוקאים ודתיים. מדי פעם יש אינתיפאדה, אבל לרוב אנחנו מסתדרים יופי. במקרה, מכיוון שלא הייתה לי ברירה וגדלתי איתם, הייתי בבתיהם, דיברתי עם אמותיהם וסבתותיהם. לחלוטין איתרע הגורל ויש לי גם חברה מרוקאית נהדרת. אולי בתקופת המעברות הם דיברו ככה. אולי. אני באמת לא יודעת איפה שרה שילה חיפשה את המרוקאים שלה, באילו יערות וג'ונגלים היא עשתה את המחקר האנתרופולוגי-סוציולוגי שלה. אולי היא מצאה שבט נידח שלא ראה מעולם ציוויליזציה, לא יודעת. לי בכל אופן, אין שום מושג על מה היא מדברת.

ולסיכום, לא מעניין, לא קריא, הגעתי עד השליש האחרון של הספר ונטשתי כאמור, ללא שום חרטה בלבי.

"לעולם אין לדעת מי זה יהיה, או מה הוא יביא איתו, אבל יהיה מה שיהיה, תמיד זה הדבר שבדיוק זקוקים לו" (עמ' 185)

הדבר הכי יפה בספרים, לדעתי, הוא שכל אחד רשאי להבין את הסיפור, לפרש אותו ולקחת ממנו כל מה שירצה. "שנת הבשרים שלי" הוא, כפי שמעידה עליו הכריכה האחורית "סטירה אקטואלית עסיסית על החברה האמריקאית, על עולם הצרכנות בכלל ועל צרכנות הבשר וייצורו התעשייתי בפרט", ואמנם זה נכון, אבל אני נהניתי ממנו בכלל בגלל דברים אחרים.

"שנת הבשרים שלי" היא שנה שבה ג'יין טאקאגי-ליטל, אמריקאית חצי יפנית, נוסעת ברחבי ארה"ב ומתעדת את חייהן של נשים אמריקאיות ומשפחותיהן לסדרת טלוויזיה יפנית, כשבמרכז כל פרק עומד הבשר כ"סוד האושר". נותני החסות לסדרה הם תאגידי הבשר של ארצות הברית שמקווים למצוא ביפן פלח שוק נוסף, ולכן ישנם כללים ברורים מאוד לנוסחת התוכנית ואיך צריכה משפחה אמריקאית להיראות - מעמד ביניים, לבנה, בריאה, נקייה, חמה, בלי אנשים בעלי מום, שמנים, עלובים או סוג ב'. טקאגי יוצאת למסע, מלווה בצוות צילום, בחיפוש אחר אותן משפחות מאושרות שכל כך דומות זו לזו, אלא שגם אם בהתחלה היא מנסה לפעול על פי ההוראות (וזה לא כל כך מצליח), במהרה היא מגלה שלתעשיית הבשר אין שום קשר ל"סוד האושר", בלשון המעטה, ו... פה בערך ההיגיון נפרד מהעלילה.

טאקאגי מנסה לתחמן בכל מני דרכים את הבוס היפני שלה כדי ליצור פרקים שחורגים מאוד מההוראות שניתנו לה, כמו לסביות צמחוניות שאחת מהן שחורה, ואני אישית קצת התקשיתי להבין מה היא עושה. או שאת נלחמת בהם או שאת איתם. אז הספר לא חף מכשלים (כמו: איך לא מפטרים במאית שבוחרת במודע נשים צמחוניות וחותרת נגד משלמי משכורתה?), ופה ושם הוא מכריח עובדות "להיפגש" (כמו האסטרוגן שהיו מזריקים לחיות וניתנו גם ככדורים לנשים כדי למנוע הפלות, אבל בפועל הם הזיקו לאנשים ולוולדות - וממש במקרה טאקאגי משוכנעת שהיא עצמה לא מצליחה להרות ולהחזיק בעובר בתוך הרחם המעוות שלה מפני שלכאורה אמה שתתה כדורים כאלה בזמן ההיריון), וכמובן שהוא בעל סוף אמריקאי טוב - הרעים (לפחות האנשים הקטנים) נענשים והטובים מנצחים.

אבל אני מצאתי אותו טוב, כאמור, מסיבות אחרות.
ראשית, הוא לא היה לי קשה במיוחד. הספר נכתב ב-1998, והיום כבר 2014. אנחנו יודעים הרבה יותר על התעשייה האכזרית של הבשר, ולכן הוא לא חידש הרבה. גם אם עשה רעש כשיצא, באמריקה או בעולם, וגרם לאנשים להפסיק לאכול בשר (למרבה האירוניה, רות אוזקי, המחברת, לא צמחונית. לטענתה היא משתדלת לא להרבות באכילת בשר, אבל היא לא רואה משהו רע בצריכתו), ספק אם היום, רק בזכות הספר הזה, מישהו באמת יפסיק. אולי הוא יעורר מחשבה.
שנית, הספר הזה נכתב עם הרבה הומור עצמי ומודעות. אני מאוד אוהבת אנטי-גיבורות עניות שחיות בדירות קטנות וקפואות ויש להן חיי מין לא שגרתיים. טאקאגי, בתור אישיות, היא דמות מעניינת. יש לה את האובססיות הקטנות שלה, כמו הקריאה בספר קטן וגזעני שהיא גונבת מהספרייה (כדי שלא ישחית נפשות אחרות), ועל פיו היא מחליטה שהיא צריכה להשיג גבר שיש לו את אחד משלושת הצבעים האחרים שיש לאנשים בעולם, כלומר, אם היא לבנה וצהובה, אז היא צריכה להשיג גבר שחור, חום או אדום.
דמות נוספת ומעניינת היא אקיקו, אשתו של המנהל היפני שטאקאגי מנסה לתחמן. גם את סוג האנטי-גיבורה הזה אני אוהבת: הן מוזרות, בעלות עולם פנימי תלוש קצת, לא כל כך יודעות איך להתנהג ומה לעשות, וכשהן כבר עושות משהו בדרכן המוזרה השותקת, את רוצה לנער אותן אבל מגלה שאת מהופנטת, כי יש משהו כובש בדמות השברירית לכאורה הזו, שאינה יודעת ממש מה היא רוצה, אבל כשהיא מחליטה, היא עושה את זה עם כל הלב.
דבר שלישי, סיפורי הביניים של המשפחות, כמו משפחת בודרו או משפחת בוקובסקי, הן סיפורי משפחות נהדרים. הציטוט מתחילת הביקורת הוא ציטוט מפיה של אמא בוקובסקי, אישה שהגתה פתרון יצירתי למען הבראתה של בתה היחידה שנדרסה והפכה לצמח, כשביקשה מאנשים שיבואו לבקר ויציגו בפני בתה את הדבר שהם הכי אוהבים. היא לא ידעה אם מישהו מהם יוכל לעזור, מי זה יהיה ומה הוא יביא איתו, אבל כשזה יקרה, זה בדיוק מה שהיה צריך.
ודבר רביעי, התרבות היפנית עצמה. אמנם קשה לי להגדיר את עצמי כנמנית עם אוהביה, אני בעיקר חושבת שהם "משוגעים על כל הראש", אבל יש משהו מכמיר באנשים האלה ובתרבות הזאת. הנוקשות והמינימליזם שלהם, הנימוס, תפיסת האסתטיקה, העצבות שנדמה ששורה בכל. ולמרות הסאטירה שיש בספר, הוא מצליח לתפוס משהו מהתרבות המשונה הזאת. רק תארו לעצמכם, ללכת לישון בכל לילה על ה"פוטון". כמה יפה זה נשמע.

אז לא יודעת אם הוא בועט, מטיף או מבקר, כנראה שכן, אבל אני מצאתי בו שתי גיבורות שונות לגמרי זו מזו, וגם דומות קצת, שיכנסו לפנתיאון הגיבורות שלי וימצאו בו את מקומן.


נ.ב
התרגום כנראה לא משהו. או שזה דווקא המקור, לא יודעת. בכל מקרה, המילה "להתלעלע" על צורותיה השונות חזרה מספר פעמים לאורך הספר, כמו גם המושג "סוף סוף" כ"הרי" . נורא.

מאוד הייתי רוצה להלל את הספר ולחלק לו שבחים כגון "סיפור מכמיר לב על אהבתם של שני אנשים צעירים, יפים ומוכשרים שמראש לא היה להם סיכוי", או "עלילה כובשת על אהבה, אמנות, רפואה והחיים בישראל של שנות ה-70". לצערי, אני לא יכולה לעשות את זה. אבל לפחות אוכל לומר למה לא.

עלילה: מיכאל הוא עתודאי בתקופת הסטאז', שפוגש את ניצה באחת מהתורנויות שלו בבית החולים. הוא מתאהב בה על אף אזהרותיו של הרופא שלה שנותרו לה רק שנתיים לחיות. לאחר התחלה שמקשה קצת על העניינים, הם הופכים לזוג. מיכאל מתגייס, וכבר בשבועות הראשונים הוא מחליט שהוא רוצה את ניצה כאשתו. כשהוא מסיים את הקצונה הם עוברים לאילת, ושם הם בונים את חייהם ביחד ולחוד, עד הסוף.

יש הרבה ספרים שבהם ההתחלות מדדות עד שהעלילה מצליחה לנוע . אבל ההתחלה ב"ימים ספורים" הייתה משעממת, מפוזרת ולא תמיד רלוונטית. התחושה היא של איש שמספר מעשיה באריכות ומתוך נקודת מוצא שצריך להסביר את הכל. הדיאלוגים, בעיקר בהתחלה, מלאכותיים למדי, והמשלב הלשוני לא תמיד תואם את זה של הדפים הקודמים או הדפים הבאים.
אבל קצת אחרי האמצע זה משתפר; כבר אין תחושה של חוסר סבלנות, והספר מצליח לעשות את מה שלא הצליח לעשות בחלק הראשון – להוציא מהקורא קצת אהדה וסימפתיה. לקראת הסוף הקורא הרגיש כנראה יזיל איזו דמעה או שתיים, אבל הקורא שלא נוהג להתרגש, כנראה שלא.

מלבד היותו משעמם לפרקים, הספר היה גם מעצבן לפרקים. ראשית, כבר למן ההתחלה ניצה מתוארת כבחורה יפה במיוחד. אין כמובן שום בעיה עם זה, אלא שמשום מה במקום שהמראה שלה יהווה כמוזה לתיאורים ציוריים, למקוריות, לריבוי במטפורות, זה כנראה עבד ביחס הפוך – ככל שהייתה יפה יותר כך הצטמצמו מילותיו של הסופר לכדי צירוף מילים מנצח שאותו סירב להחליף לאורך כל הספר – "יופייה הנדיר". 'יופייה הנדיר' של ניצה פה ו'יופייה הנדיר' של ניצה שם. הבנו. יופייה נדיר. תשחרר.
שנית, בתקופת גיוסו של מיכאל, בזמן שעשה את קורס הקצונה, החליפו הוא וניצה מכתבים (הו, איפה הימים ההם), ואלה היו העמודים בספר כשכבר חשבתי ברצינות לוותר. מעולם לא קראתי מכתבים מגוחכים יותר (ואני מתנצלת אם המכתבים האלה אמיתיים – כנראה היה עדיף לא לכלול אותם בספר. לאוהבים עצמם הם וודאי תמצית היופי והאהבה, אבל לאנשים מהצד - ובכן, לא), שכל כולם "אני אוהב אותך ניצה אשתי אהובתי" במגוון וריאציות. ככל שלא היה להם מה לכתוב אחד לשני, כך הם השתפכו יותר באהבתם. וזו, מסתבר, נשמעת בדיוק כמו שיר מזרחי ממוצע, רק במילים גבוהות יותר.

התלבטתי רבות אם לכתוב את הביקורת. כי בכל זאת, הסיפור אמיתי. החלטתי לחיוב כשהגעתי למסקנה שאם אדם עושה מהחיים שלו ספר, הספר הוא כבר לא מקרה פרטי, אלא יצירה. ויצירה נשפטת, לטוב או לרע. במקרה הזה, לא טוב ולא רע. או קצת מזה וקצת מזה. אך אם אני צריכה לסכם את זה במשפט אחד, אז-
"ימים ספורים" הוא כמו תרנגולת. היה לו את הפוטנציאל לעוף, אבל הוא מעולם לא הצליח להמריא.

נ.ב
סתם תהייה קטנה: הספר הוא כולו אוטוביוגרפי. השמות הם אותם שמות כמו בחיים, מלבד השם של הגיבור. בספר קוראים לו מיכאל, במציאות נפתלי. למה?

בשנת 1838 כתב אדגר אלן פו ב"הרפתקאותיו של ארתור גורדון פים" על אחד בשם ריצ'רד פרקר, מלח מרדן שנקלע לספינת ניצולים עם עוד שלושה אנשים. הוא העלה את ההצעה כי יש לאכול את אחד מהם על מנת ששלושת האחרים ישרדו. ריצ'רד פרקר נאכל על-ידי השאר.

בשנת 1884, אירע מקרה אמיתי בו ספינה בריטית בשם "מיונט" שקעה. ארבעת הניצולים היחידים היו הקפטן, שני מלחים, ונער סיפון חסר ניסיון בשם.... ריצ'רד פרקר! כאשר הם הגיעו למצב של צום קיצוני הם העלו את האפשרות שיש לערוך הגרלה על מנת לאכול את אחד מהם כדי ששלושת האחרים ישרדו. אם כי בסופו של דבר לא נערכה הגרלה, ריצ'רד פרקר נאכל על-ידי חבריו.

בשנת 2001 כתב הסופר יאן מרטל את ספרו "חיי פיי" ובו מסופר על משפחה הודית שסוגרת את גן החיות שניהלה בהודו, ועוברת לקנדה. במהלך המסע, הספינה נטרפת והניצול היחיד הוא נער הודי בשם פיי, זברה, אורנג-אוטן, צבוע, ו... ריצ'רד פרקר. על מנת לדעת מה עלה בגורלו של ריצ'רד פרקר זה, עליכם לקרוא את הספר.
---
"חיי פיי" הוא ספר פילוסופי. כבר בהקדמה המחבר מודה שאת הסיפור הזה חיפש משום שנאמר לו שסיפור כזה יגרום לו להאמין שוב באלוהים.
לאורך כל הספר אנחנו מלווים את פיי, הגיבור, במחוזות ילדותו שבדרום הודו – כילד שאביו מנהל את גן החיות בעיר, את אהבתו לאלוהים – ואין זה משנה אלוהים של איזו דת, ואת מסע ההישרדות בן 227 הימים שלו – כשהוא מגלה תושייה ואומץ לצד תכונות שלא ידע שקיימות בו.
אף כי נאמר שסיפור כזה יגרום לאמונה באלוהים, לעניות דעתי יותר משהוא גורם לאמונה, הוא מסביר למה אנשים מעדיפים להאמין.
ספר יפה ונוגע ללב.

שהרנוש פרסיפור מגישה לנו את סיפור חייה של טובא, על רקע התהפוכות הגדולות שידעה איראן במאה העשרים; החל מרפורמת החוקה ונפילת השושלת הקג'ארית, דרך עליית הפהלווים – האב והבן, וכלה בהפיכה האסלאמית ב-79 של ח'ומייני.

כבר למן ההקדמה לספר, מוסבר לנו שיש צורך בהפניות והסברים רבים, שכן יש להכיר את ההיסטוריה, המיתולוגיה והפולקלור הפרסי בכדי להבין את הביקורת על המדינה והשלטון המועברת דרכם. לא התחלה מבטיחה, על אף שאני בקיאה למדי בהיסטוריה של איראן.

בסוף הספר מצורפת ביוגרפיה קצרה על הסופרת, שהייתה פעילה חברתית וישבה כמה פעמים בכלא האיראני. סיפוריה הקצרים ורוב ספריה זכו לביקורות טובות, ובייחוד "טובא ומשמעות הלילה" שהפך לרב מכר באיראן. טובא הפכה למושא הזדהות.
בנוסף, קיימת סקירה אקדמאית של הספר שמנסה להאיר את עיני הקוראים ולסגור קצוות. הספר הוגדר כריאליסטי-מאגי המושפע מסופרים כמו גבריאל גרסיה-מארקס.

ועל אף כל אלו, מצאתי את עצמי עם הרבה הסתייגויות לגבי הספר, שייתכן שנובעות מכך שלא הבנתי את הדקויות שבו. טובא, למשל, מתוארת כאישה חזקה ואינטלקטואלית. בפועל לא מצאתי כל עדות לכך בספר. עצם העובדה שהיא היחידה מבין אחיה והנשים באותה תקופה שיודעת לקרוא משום שאביה לימד אותה לפני מותו, אינה טענה לחוכמתה. לפעמים חשבתי אותה למגוחכת אבל רוב הזמן סתם אישה שהחיים העבירו אותה על דעתה. במחשבותיה או בדרך התנהלות חייה, לא ראיתי דבר מלבד כניעה למצב הקיים ואמונות תפלות. היא לא חשבה מחשבה מקורית אחת או הבינה אמת נשגבת כלשהי, למרות שזה בדיוק מה שהספר מתיימר לטעון.

הסיפור דווקא התחיל בצורה טובה; לטובא, כנערה בעלת עוז רוח והשכלה, הייתה אפשרות להתפתח לאישה יוצאת דופן בזמנה. אולם כבר אחרי השליש הראשון של הספר, הקו העלילתי הולך ומתדרדר לכדי סלט בלתי מובן של אירועים שרודפים זה אחרי זה בלי היגיון. האינטלקטואליות של טובא מסתכמת בהעברת ספריו של אביה לביתה והוצאתם מהארגזים, כמו גם ההשתאות מהידיעה שכדור הארץ הוא עגול.
הזמנים בספר נמתחים ומתכווצים; בעוד שטובא הולכת ומזדקנת, ידידיה נשארים צעירים. וזו רק סתירה אחת בספר עתיר סתירות שכאלה. גולת הכותרת היא הסוף, שיא הבלבול והאי-היגיון. על אף שיש סיבה לכך שזה נכתב כך, זה נעשה בצורת חסרת חן כל כך, שהרגשתי שאני פשוט שמחה שהספר נגמר כבר.

לסיכום, לאורך כל הספר הרגשתי שהעלילה פשוט הלכה לאיבוד. שהספר נכתב במעין שפה פנימית שרק הסופרת מבינה אותה. אכן ישנה ביקורת סמויה ומרומזת על החיים באיראן, אך היא מובאת בצורה רשלנית בדמות חייהן של הדמויות, כאילו כל המטרה היא הביקורת ולא הספרות.
זה אינו ספר "אוריינטלי" קלאסי המביא את דיכוי הנשים אל קדמת הבמה וסוחט גם כמה דמעות על הדרך, כמו למשל "אלף שמשות זוהרות". זוהי יותר ביקורת פוליטית-חברתית במסווה של ספרות, המסופרת בצורה לא מובנת ולא קוהרנטית.

הנקודה הטובה היא שעכשיו אני יודעת מה זה טובא.
זה עץ בגן עדן.

את הספר הזה קיבלתי כהמלצה ממוכר בחנות ספרים יד שנייה. לקחתי שלושה-ארבעה ספרים שמצאו חן בעיני וביקשתי ממנו עוד שני ספרים.
"מה את אוהבת לקרוא?" שאל אותי.
"זה לא משנה. תן לי ספרים שאתה קראת ונהנית".
המוכר זרק מבט לספרים שכבר החלטתי לקחת ואחר כך סקר את הקיר העמוס שלפניו. הוא הוציא ספר דק.
"זה משהו שאהבתי", הושיט לי את הספר וגירד בראשו. "אבל אני לא בטוח אם את תאהבי".
זה היופי בספרים; גם כשאתה בוחר אותם, לעולם אינך יכול לדעת אם תאהב עד שלא תקרא. לקחתי אותו.

אז היום, שנה וחצי לאחר אותה המלצה, הגעתי ל"אינטימיות" של חניף קוריישי. די ברור לי למה אותו מוכר אהב אותו. הספר עוסק בגבר בגיל העמידה שחווה משבר אמצע החיים ומחליט לעזוב את חברתו סוזן ואת שני בניו הקטנים. ג'יי, הגבר הנוטש, מסרב להיכנע לבורגנות המשעממת שהפכו להיות חייו, ומורד בהם בניסיון להשיג את מה שכולם רוצים - האושר הנכסף. כל הספר מתרחש במהלך לילה אחד ארוך, הלילה שלפני עזיבתו, כשהאירועים נעים בין העבר להווה.

אין ספק שגבר יכול להזדהות עם ספר מהסוג הזה. השגרה השוחקת, האישה השתלטנית, הרצון להרגיש שוב צעיר בעזרתה של נערה צעירה. נו כן, ומה חדש?
אבל בדרך מוזרה כלשהי נהניתי גם אני ממנו. לא בגלל הגיבור היבבן, הפחדן והאנוכי שבמרכזו. לא ולא, אליו לא הרגשתי שום אמפתיה ולא הזדהות. הוא הסיוט של כל אישה, חבל שסוזן לא חשבה לזרוק אותו קודם. אהבתי את הספר בגלל איך שהוא כתוב, אוסף של זכרונות שלא תמיד אפשר להבין את הכרוניקה שלהם. אוסף של משפטים שלא תמיד הבנתי את קשרם לאירוע שלפני או אחרי, אך הם נראו כמאוד מתאימים למקום שלהם.
הכתיבה טובה, הרעיונות ברובם אכן נכונים, אך אין ספק שזווית הראייה צרה מאוד. סוזן, על כל מגרעותיה, דווקא נראית כפרטנרית נהדרת לחיים. אבל בסופו של דבר, גם אצל גבר בגיל העמידה, הכל קשור לסקס. "אם היא תיתן לי לזיין אותה כאן, עכשיו, על הרצפה, אני לא אעזוב", ג'יי אומר כשסוזן קמה באמצע הלילה לבדוק מה קורה איתו (עמ' 116).

העולם הפנימי הוא עולם גברי, והוא מטריד. גם סוזן, בבירור, אינה מאושרת מהמצב ("..תאר לך את המאמץ לחיות עם אדם שלא מדבר במשך שעות, ואחר כך שואל במעורפל, 'שקלת פעם להצטרף לכת?'..." עמ' 71) ובכל זאת היא אינה בורחת. בספר מסתמן בבהירות ההבדל בין הגברים לנשים - עד כמה קל לגבר לקבל החלטה לקום ולעזוב, בעוד שאצל אישה הדבר הרבה יותר מסובך.

בעוד הלילה עובר לאיטו, ג'יי נזכר באירועי העבר, בוחן את חייו, את הוריו, את אבהותו, את מערכת היחסים שלו עם סוזן, עם המאהבת, את דעותיו בנוגע לחיים, השקפותיו ורצונותיו.
מהתוכן עולה גבר רגיש, אינטליגנטי ומודע לעצמו, שביודעין בוחר לברוח, גם במחיר של פגיעה בבניו. רצונותיו קודמים לכל והאינדווידואליות של אדם היא קודש. מעניין לבחון כיצד בחברות שמימוש "האני" חשוב יותר מכל ערך אחר, המשפחה וחיי הנישואים מתפרקים בקלות יותר. "לפעמים יותר מדי מכל דבר גרוע בדיוק כמו מעט מדי" (עמ' 65).

כמו המוכר בזמנו, לא אוכל להמליץ על הספר בלב שלם; באותה המידה שאהבתי אותו הייתי יכולה לסלוד ממנו. הקריאה הייתה מעניינת כי הכתיבה הייתה טובה. אפשר לפתוח באקראי את הספר באחד העמודים ולהתחיל לקרוא. זה יפה. שווה לנסות.

ציטוטים:

"כדי להגיע לעתיד צריך לחיות את ההווה", עמ' 17.

"אם אתה נמשך לאומללות, לעולם לא יחסרו לך חברים", עמ' 38.

"ואז, על רגליה הארוכות, מלווה בחופן כוונות טובות וראש מלא שיגיונות, הייתה אצה אל הדלת כנרדפת. הייתי דואג מה יש שם בחוץ שמלהיב אותה כל כך - עד שהתחלתי לתהות מה יש כאן המתיש אותה", עמ' 77.

"אינך חדל לאהוב מישהו רק מפני שאתה שונא אותו", עמ' 94.

"כמה מדאיג שהאשליות שלנו הן לרוב אמונותינו החשובות ביותר", עמ' 96.

הכל התחיל כשקמתי יום אחד והחלטתי להיפטר מכל הספרים ה"חד פעמיים" שנמצאים בספריה שלי ותופסים לי מקום חשוב; עמדתי מול הקיר עמוס המדפים האהוב עליי והחלטתי על גורלות ספריי. פרמטר ראשון: כריכה מעפנה. פרמטר שני: שבחים מופרזים בכריכה האחורית. פרמטר שלישי: ובכן, לא היה כזה, (מלבד אולי, ספרים שסתם לא באו לי כבר טוב בעין, אבל אל תגלו לאף אחד שאני גזענית ורדודה ובוחרת ספרים לפי מראה עיניים).
אחרי ששלפתי את "הנבחרים", כעשר במספר, וקראתי שניים מהם שהוכיחו לי את צדקתי, הגעתי אל הספר השלישי - "רוסאורה בשעה עשר" וגיליתי שהצמה הבלונדינית המכוערת שההוצאה החליטה שהיא זו שראויה לשווק את הספר, לגמרי עושה לו עוול.
"רוסאורה בשעה עשר" התגלה כהפתעה מאוד חיובית.

הספר נכתב במקור ב-1955, זיכה את כותבו הארגנטינאי - מרקו דנווי, סופר, עורך דין ועיתונאי שהלך לעולמו ב-1988 - בפרס, ותורגם לאנגלית בשנת 1962. אלינו הגיע באיחור של מעל 50 שנה. אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, כמו שאומרים.

העלילה מתרחשת בבואנוס איירס של אמצע המאה ה-20. הגברת מילגרוס רמונדה, אלמנה ואם לשלוש בנות, היא בעלת אכסניה שמתפרנסת מהשכרת חדרים לדיירי קבע. יום אחד מגיע לפתח ביתה איש קטן וסמוק וממלמל בשפה כמעט בלתי נשמעת שהוא מעוניין להשכיר חדר. האיש הקטן מתברר כרסטוראטור תמונות וכעבור 12 שנה, בעת שיבצע עבודה אצל איש עשיר מאוד ויפגוש את רוסאורה היפהפייה, הסיפור יתחיל להסתבך עד שלא רק הגברת מילגרוס וקמילו קנגאטו יתוארו בכמה אופנים שונים שיקשו על הקורא להבין מה באמת קרה, אלא גם, ובעיקר, דמותה של רוסאורה תהיה מסתורית ואופפת סוד.

הסיפור מסופר דרך עיניהן של 5 דמויות אשר נותנות עדות, כשהראשונה היא הגברת מילגרוס שלה העדות הארוכה ביותר. ככל שמתקדמות העדויות, כך הן הופכות לקצרות יותר, מבהרות יותר ובו בזמן גם מבלבלות. לכל דמות יש שפה משלה ועולם משלה, מה שמעניק להן אמינות רבה ומשכנע כל כך. דנוויי עושה עבודה נהדרת הן בבניית העלילה והן בשימוש בלשון. עד הדפים האחרונים של הספר, הקורא (או לפחות אני) לא יודע למי להאמין.

לסיכום, מלבד תעלומה שהספר עוסק בפיצוחה האיטי, ישנה גם הצצה לחיים בבואנוס איירס, לחיי השותפות בעולם שבו אכסניות היוו פתרון דיור הולם לאנשים מיעוטי יכולת או כאלה שלא רצו להתגורר לבד. הספר הוא תגלית קטנה, כפי שכתוב על הכריכה האחורית: "...תרגומה הקשוב והרגיש של פרידה פרס-דניאלי מספק הזדמנות להתוודע לאחד האוצריות הנסתרים של הספרות הדרום-אמריקאית במאה העשרים". אני מסכימה.

כשקראתי את הספר היה נדמה לי שהוא נכתב בסגנון "הממ..מעניין מה יקרה כשאכניס משולש אהבה, סרטן ואונס לתוך סיפור אחד. ואולי גם תסביך אב ואם. וכמובן בלי אהבה ומוות אי אפשר. אבל רגע, מה עם היריון מחוץ לנישואים? וטראומה, צריך איזושהי טראומה. זהו? לא, שנייה. סמים. וסקס, דה! לא, אבל סתם סקס זה משעמם, אז בשביל העניין צריך אורגיות. זה ילך יופי עם שוביניזם קל. ומלא פילוסופיות של פילוסופיה. מלא מלא. לא כל כך משנה מה. העיקר שתהיה פילוסופיה. שישמע עמוק כזה. ואם כבר עומק, אז לא יזיק קצת נגיעות של חו"ל. ואולי משפט או שניים לגבי אמנות. כן. זהו. יופי..."

אז יצא מן ספר של הכל וכלום. משהו לא ברור, שלכאורה נוגע בנקודות הכי רגישות וכואבות, אבל בעצם לא נוגע בהן כלל. הוא מתיימר להגיד הרבה דברים אבל לא אומר כלום. זה נכון שכשמפילים על שלושת הדמויות הראשיות המון אסונות ומציידים אותן בתסבוכות אישיות לדרך, הדבר מבטיח מורכבות נפשית מורכבת ומרושתת, ניגוד של תכונות אופי ורצונות שיבטיח שבשום מצב ההחלטה של אף גיבור לא תהיה קלה. אבל איכשהו נראה לי שהרכבת הדוהרת הזאת (שלמרות כל הנ"ל הצליחה להיות איטית להחריד ומשעממת לעיתים) יצאה משליטה.

זהו ספר ראשון לקארין ארד והבוסר ניכר בו החל מהמילה הראשונה; הכל כל כך דרמטי וטוטאלי, הדמויות נמצאות בתוך בועה, והתודעות שלהן, שאמורות להיות שונות, נשמעות פשוט בדיוק אותו הדבר. סופר שמתקשה לספק תודעות של דמויות שונות מתבקש לא לכתוב ככה!
מה שלא ברור לי זה איפה אחריות ההוצאה והעורך. הספר זקוק לעריכה רצינית, הוא נראה כמו טיוטה ראשונית ואם לא היה כתוב שחור על גבי לבן שיש עורך הייתי חושבת שההוצאה חוסכת בהוצאות.

העלילה נעה בקו שבין רומן רומנטי קיטשי לסדרה בנוסח "צעירים חסרי מנוח". לונדון, למקרה שלא ידעתם, היא בערך בגודל של קיבוץ ממוצע בארץ, ומחאה חברתית וקשיי מחייה זה משהו שהתחיל רק בשנתיים האחרונות, כי אחרת אני לא יכולה להסביר איך אפשר להתקיים בלי לעבוד. שאלתי את עצמי לאורך הקריאה אם ארד עושה את זה בכוונה - חושבת שאנחנו מפגרים - או שמרוב התלהבות על שכתבה ספר שלם, זה לא משנה מה היא כתבה.

שורה תחתונה: ביג נו נו, אלא אם כן אין ספרים אחרים שאתם רוצים לקרוא לפני שתמותו.

אין זה קשה במיוחד להעיר מרבצם את ההזדהות והאמפתיה ששוכנים בנשמתה של אישה. כמעט כל אישה. כל שצריך הוא קורטוב של דיכוי, קמצוץ חוסר צדק ומעט אהבה. הדבר יביא מיד להתעוררות בלוטות הרגש שיפיקו צקצוקי לשונות ואנחות למכביר. כיצד יכולה אישה, אשר קוראת על מר גורלה של אישה אחרת, שלא לכאוב את כאבה? שלא לזעוק את זעקתה, שלא לצאת להגנתה?

אז זהו, שיכולה גם יכולה. כשהדיכוי הוא דיכוי מרצון, חוסר הצדק הוא מבחירה והאהבה תלויה בדבר - לא זו בלבד שהרגשות העדינים יותר אינם מתעוררים, במקומם מרימים את הראש הרתיעה, שאט הנפש והבוז.

אנה היא זונה. בכריכה האחורית היא מתוארת כמי ש"נכנסה למעגל הזנות בעקבות קשיים כלכליים שאליהם נקלעה, והיא מנסה, תוך כדי עליות ומורדות, להיחלץ מהמצב הזה". מסכנה, חשבתי ולקחתי אליי את הספר.
טיפשה, חשבתי לאחר שקראתי אותו, טיפשה מאוד.

אין דבר מקומם יותר מאשר אדם עם אגוזים ושיניים שצועק שרע לו. וזה בדיוק מה שאנה עושה. היא נמצאת בקשיים כלכליים, המדינה לא עוזרת לה, העבודה קשה לה, בגלל הגברים היא אונסת את עצמה, היא לא מצליחה למצוא אהבה, היא נמצאת בתוך לופ מעגלי שאין ממנו מוצא... אכן תמונה מאוד קודרת מצטיירת לנו כאן, אלא שאם נתעמק בה, נוכל להבחין בשכבת הזיוף שמכסה אותה.

אנה היא בחורה בשנות ה-20 לחייה, סטודנטית, מתגוררת לבד. בגיל 17 היא עברה קורס חד שנתי שלאחריו עבדה בתחום 4 שנים ולבסוף פתחה עסק ששרד במשך שנתיים. כל החסכונות שהוריה חסכו למענה בוזבזו והיא נקלעה לחובות של אלפי שקלים. כדי לשלם את הכסף היא פנתה לזנות. אחרי 3 חודשים שבהם שילמה את חובותיה, המשטרה ערכה פשיטה במקום. אנה עזבה את הזנות, עבדה שנה כמטפלת בתינוק ולאחר מכן נסעה לארה"ב כדי למכור תמונות. היא נכשלה כישלון חרוץ וצברה מעט חובות. בשלב הזה, הפעם השנייה שבה אנה מחליטה לעבוד בזנות, היא מחליטה לכתוב את הספר - ואני מעזה לומר, הלוואי ולא הייתה עושה את זה.