ביקורת ספרותית על ימים ספורים מאת נפתלי ברזניאק
ספר בסדר

---

מאוד הייתי רוצה להלל את הספר ולחלק לו שבחים כגון "סיפור מכמיר לב על אהבתם של שני אנשים צעירים, יפים ומוכשרים שמראש לא היה להם סיכוי", או "עלילה כובשת על אהבה, אמנות, רפואה והחיים בישראל של שנות ה-70". לצערי, אני לא יכולה לעשות את זה. אבל לפחות אוכל לומר למה לא.

עלילה: מיכאל הוא עתודאי בתקופת הסטאז', שפוגש את ניצה באחת מהתורנויות שלו בבית החולים. הוא מתאהב בה על אף אזהרותיו של הרופא שלה שנותרו לה רק שנתיים לחיות. לאחר התחלה שמקשה קצת על העניינים, הם הופכים לזוג. מיכאל מתגייס, וכבר בשבועות הראשונים הוא מחליט שהוא רוצה את ניצה כאשתו. כשהוא מסיים את הקצונה הם עוברים לאילת, ושם הם בונים את חייהם ביחד ולחוד, עד הסוף.

יש הרבה ספרים שבהם ההתחלות מדדות עד שהעלילה מצליחה לנוע . אבל ההתחלה ב"ימים ספורים" הייתה משעממת, מפוזרת ולא תמיד רלוונטית. התחושה היא של איש שמספר מעשיה באריכות ומתוך נקודת מוצא שצריך להסביר את הכל. הדיאלוגים, בעיקר בהתחלה, מלאכותיים למדי, והמשלב הלשוני לא תמיד תואם את זה של הדפים הקודמים או הדפים הבאים.
אבל קצת אחרי האמצע זה משתפר; כבר אין תחושה של חוסר סבלנות, והספר מצליח לעשות את מה שלא הצליח לעשות בחלק הראשון – להוציא מהקורא קצת אהדה וסימפתיה. לקראת הסוף הקורא הרגיש כנראה יזיל איזו דמעה או שתיים, אבל הקורא שלא נוהג להתרגש, כנראה שלא.

מלבד היותו משעמם לפרקים, הספר היה גם מעצבן לפרקים. ראשית, כבר למן ההתחלה ניצה מתוארת כבחורה יפה במיוחד. אין כמובן שום בעיה עם זה, אלא שמשום מה במקום שהמראה שלה יהווה כמוזה לתיאורים ציוריים, למקוריות, לריבוי במטפורות, זה כנראה עבד ביחס הפוך – ככל שהייתה יפה יותר כך הצטמצמו מילותיו של הסופר לכדי צירוף מילים מנצח שאותו סירב להחליף לאורך כל הספר – "יופייה הנדיר". 'יופייה הנדיר' של ניצה פה ו'יופייה הנדיר' של ניצה שם. הבנו. יופייה נדיר. תשחרר.
שנית, בתקופת גיוסו של מיכאל, בזמן שעשה את קורס הקצונה, החליפו הוא וניצה מכתבים (הו, איפה הימים ההם), ואלה היו העמודים בספר כשכבר חשבתי ברצינות לוותר. מעולם לא קראתי מכתבים מגוחכים יותר (ואני מתנצלת אם המכתבים האלה אמיתיים – כנראה היה עדיף לא לכלול אותם בספר. לאוהבים עצמם הם וודאי תמצית היופי והאהבה, אבל לאנשים מהצד - ובכן, לא), שכל כולם "אני אוהב אותך ניצה אשתי אהובתי" במגוון וריאציות. ככל שלא היה להם מה לכתוב אחד לשני, כך הם השתפכו יותר באהבתם. וזו, מסתבר, נשמעת בדיוק כמו שיר מזרחי ממוצע, רק במילים גבוהות יותר.

התלבטתי רבות אם לכתוב את הביקורת. כי בכל זאת, הסיפור אמיתי. החלטתי לחיוב כשהגעתי למסקנה שאם אדם עושה מהחיים שלו ספר, הספר הוא כבר לא מקרה פרטי, אלא יצירה. ויצירה נשפטת, לטוב או לרע. במקרה הזה, לא טוב ולא רע. או קצת מזה וקצת מזה. אך אם אני צריכה לסכם את זה במשפט אחד, אז-
"ימים ספורים" הוא כמו תרנגולת. היה לו את הפוטנציאל לעוף, אבל הוא מעולם לא הצליח להמריא.

נ.ב
סתם תהייה קטנה: הספר הוא כולו אוטוביוגרפי. השמות הם אותם שמות כמו בחיים, מלבד השם של הגיבור. בספר קוראים לו מיכאל, במציאות נפתלי. למה?

» ביקורות נוספות של Maaya
» ביקורות נוספות על ימים ספורים