“את הספר הזה קיבלתי כהמלצה ממוכר בחנות ספרים יד שנייה. לקחתי שלושה-ארבעה ספרים שמצאו חן בעיני וביקשתי ממנו עוד שני ספרים.
"מה את אוהבת לקרוא?" שאל אותי.
"זה לא משנה. תן לי ספרים שאתה קראת ונהנית".
המוכר זרק מבט לספרים שכבר החלטתי לקחת ואחר כך סקר את הקיר העמוס שלפניו. הוא הוציא ספר דק.
"זה משהו שאהבתי", הושיט לי את הספר וגירד בראשו. "אבל אני לא בטוח אם את תאהבי".
זה היופי בספרים; גם כשאתה בוחר אותם, לעולם אינך יכול לדעת אם תאהב עד שלא תקרא. לקחתי אותו.

אז היום, שנה וחצי לאחר אותה המלצה, הגעתי ל"אינטימיות" של חניף קוריישי. די ברור לי למה אותו מוכר אהב אותו. הספר עוסק בגבר בגיל העמידה שחווה משבר אמצע החיים ומחליט לעזוב את חברתו סוזן ואת שני בניו הקטנים. ג'יי, הגבר הנוטש, מסרב להיכנע לבורגנות המשעממת שהפכו להיות חייו, ומורד בהם בניסיון להשיג את מה שכולם רוצים - האושר הנכסף. כל הספר מתרחש במהלך לילה אחד ארוך, הלילה שלפני עזיבתו, כשהאירועים נעים בין העבר להווה.

אין ספק שגבר יכול להזדהות עם ספר מהסוג הזה. השגרה השוחקת, האישה השתלטנית, הרצון להרגיש שוב צעיר בעזרתה של נערה צעירה. נו כן, ומה חדש?
אבל בדרך מוזרה כלשהי נהניתי גם אני ממנו. לא בגלל הגיבור היבבן, הפחדן והאנוכי שבמרכזו. לא ולא, אליו לא הרגשתי שום אמפתיה ולא הזדהות. הוא הסיוט של כל אישה, חבל שסוזן לא חשבה לזרוק אותו קודם. אהבתי את הספר בגלל איך שהוא כתוב, אוסף של זכרונות שלא תמיד אפשר להבין את הכרוניקה שלהם. אוסף של משפטים שלא תמיד הבנתי את קשרם לאירוע שלפני או אחרי, אך הם נראו כמאוד מתאימים למקום שלהם.
הכתיבה טובה, הרעיונות ברובם אכן נכונים, אך אין ספק שזווית הראייה צרה מאוד. סוזן, על כל מגרעותיה, דווקא נראית כפרטנרית נהדרת לחיים. אבל בסופו של דבר, גם אצל גבר בגיל העמידה, הכל קשור לסקס. "אם היא תיתן לי לזיין אותה כאן, עכשיו, על הרצפה, אני לא אעזוב", ג'יי אומר כשסוזן קמה באמצע הלילה לבדוק מה קורה איתו (עמ' 116).

העולם הפנימי הוא עולם גברי, והוא מטריד. גם סוזן, בבירור, אינה מאושרת מהמצב ("..תאר לך את המאמץ לחיות עם אדם שלא מדבר במשך שעות, ואחר כך שואל במעורפל, 'שקלת פעם להצטרף לכת?'..." עמ' 71) ובכל זאת היא אינה בורחת. בספר מסתמן בבהירות ההבדל בין הגברים לנשים - עד כמה קל לגבר לקבל החלטה לקום ולעזוב, בעוד שאצל אישה הדבר הרבה יותר מסובך.

בעוד הלילה עובר לאיטו, ג'יי נזכר באירועי העבר, בוחן את חייו, את הוריו, את אבהותו, את מערכת היחסים שלו עם סוזן, עם המאהבת, את דעותיו בנוגע לחיים, השקפותיו ורצונותיו.
מהתוכן עולה גבר רגיש, אינטליגנטי ומודע לעצמו, שביודעין בוחר לברוח, גם במחיר של פגיעה בבניו. רצונותיו קודמים לכל והאינדווידואליות של אדם היא קודש. מעניין לבחון כיצד בחברות שמימוש "האני" חשוב יותר מכל ערך אחר, המשפחה וחיי הנישואים מתפרקים בקלות יותר. "לפעמים יותר מדי מכל דבר גרוע בדיוק כמו מעט מדי" (עמ' 65).

כמו המוכר בזמנו, לא אוכל להמליץ על הספר בלב שלם; באותה המידה שאהבתי אותו הייתי יכולה לסלוד ממנו. הקריאה הייתה מעניינת כי הכתיבה הייתה טובה. אפשר לפתוח באקראי את הספר באחד העמודים ולהתחיל לקרוא. זה יפה. שווה לנסות.

ציטוטים:

"כדי להגיע לעתיד צריך לחיות את ההווה", עמ' 17.

"אם אתה נמשך לאומללות, לעולם לא יחסרו לך חברים", עמ' 38.

"ואז, על רגליה הארוכות, מלווה בחופן כוונות טובות וראש מלא שיגיונות, הייתה אצה אל הדלת כנרדפת. הייתי דואג מה יש שם בחוץ שמלהיב אותה כל כך - עד שהתחלתי לתהות מה יש כאן המתיש אותה", עמ' 77.

"אינך חדל לאהוב מישהו רק מפני שאתה שונא אותו", עמ' 94.

"כמה מדאיג שהאשליות שלנו הן לרוב אמונותינו החשובות ביותר", עמ' 96.”

“אחרי שקראתי לא מזמן את "ימי הנטישה" האיטלקי שמתאר את חוויותיה של אשה הננטשת ע"י בעלה, הגעתי סוף סוף לקונטרה האנגלית בדמות וידויו של הגבר המחליט לעזוב את אשתו. הספר רווי לבטים, מחשבות, שיחות וכל אותן ההתנהלויות היום יומיות הקטנות של הגיבור מהרגע בו הוא מחליט לעזוב את אשתו.

מתוך העטיפה האחורית – "...אנושיותו של הגיבור, המודע למגרעותיו אבל טוען לזכותו שלא להשלים עם אפרוריות השגרה והבינוניות, מאפשרת הזדהות ואהדה".

ובכן, בכל הנוגע אלי – המשפט הנ"ל אינו תקף.
אני לא יכולה להגיד שאין בספר פה ושם כמה תיאורים נכונים בעיקרם לגבי המציאות העכשווית, מהו אושר ואי אילו אמיתות לגבי מערכות יחסים. ובכל זאת – לא היתה בי טיפה של הזדהות עם גיבור הספר.
בסופו של יום, הגיבור הצטייר בעיני כדמות די אנוכית שמתקשה לקחת אחריות על מעשיה ופועלת ממניעים של סיפוק מיידי, מה שגרם לי לא להעריך אותו ומכאן – גם לא להזדהות איתו.

חיי הזוגיות של הגיבור רצופים בגידות מצידו (אחת הפרטנריות המשמעותיות שלו מוגדרת על ידו כ"נבערת משכילה"), ואם אשתו היא אכן כ"כ נוראית כמו שהוא מתאר – לא הבנתי מדוע הוא בכלל התחתן איתה מלכתחילה. שאלה זו גם הופנתה לגיבור לקראת סוף הספר ע"י חברו הטוב, המנהל חיי נישואים טובים למדי (אגב, עכשיו כשאני חושבת על זה – היה הרבה יותר מעניין אותי לקרוא ספר שאותו החבר כותב על החיים שלו וההתמודדות שלו עם קשיי היום יום). תשובתו של הגיבור לחברו נשמעת לא מספקת ומתאימה לאותו קו אנוכי שמנחה את הגיבור בו הוא מדבר על כך שהשקפותיו משתנות מדי יום, שהוא מאמין באינטימיות ובאהבה (עם אותה "נבערת משכילה" שהוא חוזר ומדגיש את יתרונותיה הפיזיים והסקסיים בלבד)...בקיצור, ולסיכומה של חוות דעת זו – נשמע לי שאותו גיבור סובל ממשבר גיל ה-40 או שהוא מעולם לא התבגר ו/ או למד לקחת אחריות על חייו. אני לא אומרת שאין סיבות מוצדקות לסיומה של מערכת זוגיות, אבל לא מצאתי את סיבות כאלה בספר הזה וגם אם היו – לא הצלחתי למצוא נטילת אחריות כלשהי מצידו לכך שהוא ואשתו הגיעו למצב הזה, וזה מאוד חרה לי.
ואולי באופן כללי נמאס לי מהבכיינות ומהאנוכיות של הנוטשים (ספר זה) והננטשים (הספר של אלנה פרנטה) בסיפורים מסוג זה.
בשורה התחתונה: אפשר לקרוא, עשוי לדבר ל"מתלבטים" בשלהי שנות ה-30 שלהם (אני מכירה אחד כזה שהספר מאוד מצא חן בעיניו ועכשיו אני גם מבינה מדוע).”