“אני לא זוכר תקופה בחיים שלי שהיה לי בה קשיי קריאה, כמו בחצי שנה האחרונה מאז שאבא שלי הלך לעולמו. קשה למצוא את הספרים שישמשו כעוגן ואני מוצא את עצמי הרבה פעמים בוהה באוויר. מכל מקום בזמן שאני דוחק כל פעם את ההזדמנות לקרוא את הספר "חיים קטנים" של האניה ינגיהארה, כי מה שבטוח סיפור עצוב לא בא לי לקרוא, יצא לי למצוא דווקא את הספר הזה, "ימים ספורים" של נפתלי ברזניאק. ספר עם אותה אווירה לכאורה רק שלדעתי יש בו ערך מוסף.

להפתעתי הרבה משום מה אין כל איזכור בספר לכך שזהו סיפור חיים אמיתי. לא בהערה בהתחלת הספר בה נכתב בדרך כלל על הפער בין הדמויות בספר לאלו שבמציאות ולא בגב הספר. כשגיליתי את העניין הזה, בזכות הציור שעל העטיפה הקדמית של הספר שהקרדיט עליו ניתן לגיבורת הספר שמסופר עליה שהיתה תלמידת אומנוית במכון אבני והן בכך שגיליתי את המכתבים שמובאים בסוף הספר, אחד מהם מאת יאיר גרבוז, עמית למקצוע, הייתי כבר בשלב שלא יכולתי לנטוש את הספר. ממש חשתי את החיים שמפעמים בו.

ברשותכם, ספוילר קצרצר - ברזניאק העלה בספר הזה את סיפור חייו, בעוד שהוא מספר על ניצה - חולה שיצא לו להכיר והתאהב בה, הוא מספר על נשואיו הראשונים ועל הסיבה שבגללה למרות כל התלאות שעבר בחר שלא להמשיך בדרכו כרופא בבית חולים.

אני ממליץ שיקראו את הספר כאלה שחיי אמנות הם מסוג החיים שקרובים לליבם. ברזניאק עשה חסד גדול בכך שהעלה את חייה של ניצה על הכתב, חבל רק שהוא לא שילב כמה מיצירותיה בתמונות שאין ספק שיכלו להשתלב בספר ולהוסיף לו מימד נוסף (בכל זאת הצלחתי למצוא קישור לתערוכת ציורים שלה ביוטיוב) אבל גם כך עלילת הספר, החיים מתועדים בצורה כלכך מוחשית. מרגישים את האהבה (איך סיפור אהבה יכול להיות מועבר גם לא בצורה קיטשית), את הלבטים ובעיקר את החשש מפני מה שצפוי.

למרות שאני חבר ותיק באתר סימניה עד היום לא מצאתי דרך לדרג את הספרים שאני קורא, לא שלא מצאתי איך לעשות את זה, אלא שאני לא רוצה להסתבך עם זה אבל אני בטוח שאת הספר הזה הייתי מדרג בציון גבוה.”

“"המעבר בין מציאות לדמיון כלל אינו דמיוני, הוא מציאותי
כל כך, שהוא אפילו מכאיב בצורה פיזית".
כך נכתב בדף הראשון בספר: "ימים ספורים", משפט הטומן בחובו
את כל הסיפור הנפרש לפנינו.

"היא שלי"
ובהצהרה ספונטנית אפילו נאיבית משהו,ובדיעבד מוחלטת,נפתח סיפור אמיתי של אהבה מרגש עד דמעות,לאורך ארבע שנים קצרות אך מלאי תהפוכות הגורל,בין מיכאל סטאג'ר במחלקה הפנימית בבית החולים בלינסון לבין ניצה צעירה יפהפיה,מטופלת במעקב, הבאה לביקורות ולאיסוף תוצאות הבדיקות שעברה.

מרגע זה ואילך הולך מיכאל שבי אחרי ניצה ועושה הכל על מנת שניצה תהיה שלו ורק שלו בלבד ולעד.ואכן ניצה לא נשארת אדישה לחיזוריו ולרגשותיה המתעצמים כלפיו,ומתמסרת לו בכל לבה ונפשה החולה והמיוסרת.

"האמונה הנאיבית,הטהורה כל כך שהאהבה סופה לנצח,סוחפת את זוג הצעירים המיוסרים למחוזות הבלתי נודעים של נפש האדם,שהרפואה עוד רחוקה מלהגיע אליהם והאמנות מתקשה לתאר"(ציטוט מגב הספר).

ואכן,מתוך ידיעה רפואית ברורה אך הקשה להכיל,כי לא נותר לה זמן רב לחיות,יותר נכון שנתיים לכל היותר, מתחילים מיכאל וניצה את חייהם במרוץ נגד הזמן מתוך אמונה שאהבתם תמנע את הגורל האכזר מכל.
מלבד קומץ חברים טובים שיודעים את האמת על מחלתה הסופנית של ניצה,מצליח מיכאל להסתיר זאת היטב ממשפחתו ומשאר הסביבה הקרובה.למרות נישואים חפוזים ללא ידיעת המשפחה, הם מצליחים לקיים חיים נורמלים ומלאיי סיפוק.

הם עוברים לאילת בעקבות עבודתו כרופא בבסיס צבאי,וניצה כציירת מוכשרת שלא מימשה את היכולות האומנותיות מגלה את הפוטנציאל הטמון בעיר הכי דרומית והמדברית ומתאהבת בה. היא פורחת באילת,פותחת סדנא לציור ולאומנות ויוזמת מפגשים בין תלמידיה ההולכים ומתרבים ובינהם תלמיד מפורסם-רפי נלסון,ואמנים ומרצים ידועי שם כמו הצייר יאיר גרבוז שהיום הוא פרופסור ומנהל המדרשה לאומנות בבית ברל.
ורן שחורי שניהל אז את המדרשה ללימוד אומנות בשכונת מורשה -שכונה קשת יום שברמת השרון,והיום פרופסור במכללה למנהל בחוג לעיצוב פנים בראשון לציון.

בין טיפול אחד למשנהו מחליטה ניצה ללמוד אומנות בצורה מסודרת,נרשמת למכון אבני היוקרתי ומתקבלת היישר לשנה הרביעית,הישג לא מבוטל בהתחשב שהיא לא למדה בשום מכללה לפני כן,וצריך להיות יותר ממוכשר בכדי להתקבל לבית ספר בעל שם כמו אבני,ואכן בניצה התגלו כל התכונות המרכיבות אדם מוכשר יצירתי ושונה בהצגת עבודותיה שאיפשרו את קבלתה.

השם שבחר הסופר לספרו: "ימים ספורים" הוא בחירה קולעת, ולמרות הסוף הטרגי שידוע לכל קורא מתחילתו,לא גרע בעיניי ולו במאום, אלא ההיפך קראתי אותו בנשימה עצורה מתוך רצון לדעת איך הכל התחיל,המשיך ונגמר.


עכשיו יש לי וידוי שקשור לספר,או יותר נכון לאילת.
הספר הומלץ לי על ידי חברה יקרה מאתר הסימניה, נטעלי שמה(שעוד אחזור אליה),שמסתבר הספיקה להכיר את טעמי בקריאה וידעה שאני גרה באילת,חשבה שהוא יעניין אותי ולא נדבה פרטים נוספים בכדי לא לקלקל את ההנאה שבקריאה-בחורה חכמה.
כמי שגרה באילת מזה 8 חודשים מודה, לא החשבתי את עצמי
כאילתית,באתי עם מזוודת בגדים בלבד,הייתי בטוחה שלא אחזיק מעמד. אני עדיין חייפאית וקרייתית בלבי ונשמתי,אבל קרה לי משהו בעקבות קריאת הספר. הרגשתי לפתע מחוברת,שייכת לאילת ולפתע גיליתי את היתרונות שבעיר הקטנה. וכל תיאור המקומות בהם בילו,עבדו,חיו מיכאל וניצה הכרתי,ואף עשיתי סיור נוסף לפני כתיבת הביקורת כך הרגשתי חלק מחייהם.את בית החולים:"יוספטל",את הבית בו הם גרו,את הסיפור על הנסיעה במוניות ממקום למקום שאורכת חמש דקות(ישנם מעט אוטובוסים)שכל אילתי חדש מגלה מהר,ללא הפקקים וללא רמזור אחד לרפואה בכל העיר,את חופי הים הזהובים והאין סופיים,את האורות הנוצצים למרחוק של עקבה. הכל פה רגוע, מעין מדינה קטנה נפרדת,אך גם שייכת בתוך ישראל.

והכי חשוב את הסדנא לאומנות שהפכה היום למרכז אקולוגי ונמצאת דקת הליכה מביתי.מבנה יוצא דופן במבנהו,עגול עם כיפה דמוי איגלו,אי אפשר לפספס אותו או להתעלם ממנו.
 
לסיום,אני רוצה להביא בפניכם חלק מדבריהם של יאיר גרבוז ורן שחורי על ניצה והיו חלק משמעותי בחייה.

פרופסור יאיר גרבוז:מנהל המדרשה לאומנות בבית ברל.-2006

"הסדנא שניצה הקימה לפני שלושים שנה,הקדימה בדור את הגישה הקיימת היום.היא יצרה את התרבות ובטח את האומנות שם בפריפריה באילת. הייתי שם וראיתי במו עיניי את העבודות שלה ואת היצירתיות,את האנשים ואת אהבתם אליה".



פרופסור רן שחורי:החוג לעיצוב פנים במסלול האקדמי במכללה למנהל בראשון לציון-1979

..."ואחר כך במדרשה, המוות,הכיעור והעיוות הלכו ורבו בעבודותיה.המכחול נזנח. במקום בדי הענק הופיעו צילומים: הפנים המושחתות,המזדקנות,המכורמנות עד קריעה,קימוט ורמיסה.....ואז נודע לנו על מחלתה.
מה ברור היה המסר שביקשה להעביר ועד מה קשה היה לקבלו.
לאיזו מידה של יושר וכנות הגיעו עבודותיה בעוצמת הביטוי שלהן,בטיפול חסר הפשרות האכזרי בקללה הטבועה בה,באמת הנוראה של קיומה הרופף".

וזה הסוף.
כדברי המשורר נתן אלתרמן:

"...כי חצוי העולם,כי הוא שניים
וכפולה היא המיית מספדו,
כי אין בית בלי מת על כפיים,
ואין מת שישכח את ביתו..."

נטעלי יקרה
אני רוצה להודות לך על שהמלצת בפניי על הספר המרגש מאוד
ועל החושים החדים שלך.אכן צדקת,לא התאכזבתי וניהניתי מאוד כמי שאוהבת אומנות בכלל וציור בפרט.
ובזכותך התאהבתי באילת,וגיליתי אהבה שלא תיאמן של ניצה ומיכאל.וראיתי במו עיניי את הסדנא לאומנויות שלה.הלכתי גם למוזיאון לאומנות אולי למצוא ציורים של ניצה אך,לצערי לא היו.כנראה הם מוצגים במדרשות ובגלריות בתל אביב.

המחבר שסיפר על חייו עם ניצה,היום הוא רופא שיניים ומנהל את המחלקה להתמחות יישור שיניים(אורתודנטיה) במרכז הרפואי של צה"ל בתל השומר.
ממול סדנת האומנויות שניצה הקימה באילת - נמצאת היום,לא פחות ולא יותר,מרפאת שיניים >>> סימלי יותר מזה לא יכול להיות.

קריאה מהנה-מומלץ בחום.
ליז:-))”

“מה אני אגיד לכם,באמת סיפור גדול מהחיים.
ניצה בחורה יפיפיה ומוכשרת,אבל היא חולה מחלה
סופנית הרופאים משערים שהיא תחיה רק עוד שנתיים.
מיכאל רופא מתלמד מתאהב בה ממבט ראשון.
למרות שהוא יודע על מחלתה,מתאהב בה ומפתח איתה
קשר רציני.
שניהם מצלחים להמשיך את חייהם ביחד.
וניצה מתעקשת להדחיק את המחלה,להתעלם ממנה,
ללמוד ולהצליח.
סיפור ממש מקסים,ומיוחד במינו.
אהבתי מאוד את הספר ואת שתי הדמויות המיוחדות .
אני ממליצה על הספר בחום.”

“אהבה מסחררת וכואבת בין הרופא מיכאל לבין המטופלת ניצה.
ספר הכתוב בצורה מרגשת עד דמעות.
ניכר כי גם הושקע לא פחות בהבאת מידע מקצועי על המחלה שניצה סבלה ממנה.
האם האהבה חזקה יותר מהמחלה?
מי ינצח בסוף?
אהבתי, ממליצה בחום.. למרות הבכי”