הנרי פְּרֶסטוֹן סְטֶנדיש- משעה שהחליק מהאוניה ונפל לים -עברו עליו במשך 12 שעות מחשבות אקזיסטנציאליסטיות.
אם הייתי במצבו -כל זה היה נחסך ממני מהסיבה הפשוטה -הייתי טובעת בין -רגע בגלי - האוקיינוס השקט .
אבל מר סְטֶנדיש-הוא מזן אחר .


הנרי פְּרֶסטוֹן סְטֶנדיש- איש עסקים ניו-יורקי מצליח במחצית לעשור חייו ה-40 ,בעל משפחה,ילדים ובית מפואר,נקלע יום אחד למשבר אמצע שנות חייו והחל לתהות על מהות חייו , קיומו ועתידו. משכך, החליט שהוא יוצא לשייט .מר סְטֶנדיש- מצא את עצמו משייט בספינה "הארבלה" בקו הונולולו - פנמה . 13 ימיו ולילותיו בספינה עברו עליו בתענוגי שקט נפשי וגופני תוך מחשבות והתבוננות פילוסופיות על העולם ואודות מהותם של הנוסעים המעטים בספינה . בתחילתה של זריחת השמש ביום ה-13 עלה על סיפון האוניה ,שם מעד על כתם שמן חלקלק ונפל אל תוך גלי האוקיינוס השקט כאשר "הארבלה" ממשיכה לשוט בנעימות ממנו והלאה .

"סְטֶנדיש החליט לנצל את יכולת הציפה שלו .בגדיו עוררו בעיה,אך יהא עליו להתמודד בגבורה .זר שיביט בסְטֶנדיש יהא מוכן להישבע בהן צדק שהאיש לובש תחתונים לבנים .אך לאמיתו של דבר סְטֶנדיש העדיף דווקא פסים וצבעים .עכשיו לבש גופיית ספורט לבנה ותחתונים מפוספסים בכחול ובצהוב. מלבד הצניעות הזכרית הטבעית ,זו הייתה סיבה נוספת לכך שסְטֶנדיש החליט שיעדיף לטבוע לפני שיניח לעצמו להינצל בבגדיו התחתונים .להימשות לסיפון "הארבלה" בתחתונים לבנים זה דבר איום כשלעצמו ,אבל לעלות לסיפון בתחתונים כחולים-צהובים,לעיני כולם...זה כמעט בלתי אפשרי .ההגינות יקרה לו לאדם לא פחות מחייו ".

במשך 12 השעות הבאות עוברות על מר סְטֶנדיש- תהפוכות מחשבתיות וגופניות מהקצה אל הקצה . מ-איך ו-למה ו-מדוע הוא מאס בחייו הקודמים או כפי שכינה אותם "מחלת השלילה המוחלטת",וכמה היה רוצה באמת לחזור אליהם, למי הוא מתגעגע, ואת מי הוא מעריך, כיצד הוא רואה ובוחן את עצמו ,ומה יחסו ורגשותיו ל-אשתו ,לילדיו,ושותפיו לחברה ,ולחבריו במועדון החברתי האנין,כיצד הוא יציג את עצמו כאשר ינצל -כגיבור קר -רוח או כצנוע -שפל רוח שמבין את משמעות החיים .ככל שעוברות השעות הוא מתפשט מכל בגדיו ורכושו ונשאר לצוף עירום בגופו מעל מי האוקיינוס המלוחים רעב ובעיקר צמא ומתנדנד בין לצוף אל החיים או להיכנע ולרדת למצולות .

ו- מנגד בספינה - מתי הבחינו שמר סטנדיש -נעדר ? מי הבחין ?למי היה אכפת ? החיים המשיכו כרגיל ,כן או לא ?

"בבת אחת חלפה בגופו תשוקה עזה לחיות .הדופק הלם בעורקיו בתיאום עם עוצם הרגש,ולבו פעם בלהט. מעולם עד כה לא חש רגשות עזים כל -כך כלפי הנושא: הוא פשוט חי את חייו בלי לתת על כך כמעט את דעתו,ורק הניח במעורפל שיום אחד ,כדרך הטבע,ימות. אבל כעת ראה בבהירות שהחיים יקרים מפז: שכל הדברים האחרים ,אהבה ,הכסף,תהילה,כל אלה הם זיוף עלוב כשמעמידים אותם מול הטוב הפשוט הזה -לא למות ."

האם מר סְטֶנדיש ינצל או יטבע במצולות ים האוקיינוס השקט ?

בנובלה היפה ,המעניינת, והסוחפת הזאת מצאתי את עצמי שואלת ובוחנת במהלך הקריאה מה הייתי עושה במקום מר סְטֶנדיש?
האם זה מה שקורה כאשר מתגרים באלות הגורל ,כמו שהתגרה בהן מר סְטֶנדיש? האם יש לראות במר סְטֶנדיש גיבור שקם לבחון את חייו באמצעיתם ,או האיש הבורגני,השבע, שבעט וזלזל במה שנתנו לו הוריו ,חייו,שמו ומעמדו ?!

הנובלה הנפלאה הזאת פורסמה ב-1937 בארה"ב ומאז נשכחה ,עד שבעלי הוצאת "זיקית" משו אותה מימיי השכחה של אוקיינוס הספרות הטובה ששקעה במצולות ,לטובת ה-in החדש שקם כל שני וחמישי במחוזותינו .

התרגום הקולח והנפלא הוא של יהונתן דיין .

אהבתי את חריטת הציור המעודנת של האוניה ,הגלים והשמים בכריכה הכחלחלה -הלבנבנה.

מה זה ספר טוב? אין לי כוונה להתפלסף, אבל פעמים רבות כשאני קוראת ספר שאמור להיות טוב, אני תוהה על המרכיבים ההכרחיים להגדרתו כספר טוב, ועל מה שלא הכרחי אבל חשוב, להגדרה הזאת. לכאורה - אוצר בלום: נובלה שפורסמה לראשונה ב 1937 (תזכירו לי כמה זמן צריך לעבור מאז פורסם ספר לראשונה ועד שלא צריך לשלם תמלוגים על פרסומו בשנית...), סופר שכתב בסך הכל ארבע נובלות, ששלוש מהן פורסמו אחרי מותו, מה שאומר שמישהו כנראה חשב שהוא טוב, הוצאה הנחשבת ל"חדשנית" ו"איכותית" וגם כה אופנתית, וסיפור שמאפשר לדון במהות החיים הבורגניים, ובמוות.

מעשה באחד, מר סטנדיש, שהוא צאצא לשושלת של "אדונים וגבירות" מכובדים מאד. הוא חי לו חיי בורגנות טובים ושבעים - אף פעם לא רעב ללחם ולא צמָא למשהו מרווה פחות מויסקי בסודה. הוא שותף במשרד של ספסרי בורסה, נשוי לאשה יפה ואב לשני ילדים - משני המינים. Comme il faut פתאום בגיל 35 הוא חש שחייו השאננים אינם מספקים אותו עוד ומחליט לצאת לטיול ארוך - איזה חודש או חודשיים לבד כדי לחזור ולהבין שחייו נהדרים. הוא יוצא לשייט בספינה קטנה שמסיעה מספר מצומצם של נוסעים ומטען. ובוקר אחד הוא נופל לים ו12 השעות - מזריחה עד שקיעה - שהוא שוהה במים והספינה ממשיכה בנתיבה, הן תמצית הסיפור הזה.

אז ככה:
1) צריך להיות בו סיפור כדי שאגדיר אותו כספר טוב.
2) הוא צריך לגעת בי ושיהיה איכפת לי ממה שקורה, לא רק כמשהו שהורג את זמני.
3) רצוי - לא חובה - שיהיו בו תובנות שיחדשו לי משהו
4) הוא חייב להיות כתוב היטב.
5) נחמד מאד אם הוא מצליח להפתיע אותי (זה לא כל כך קשה...)
6) הומור רצוי!
מכל האמור לעיל סעיפים 1 ו 4 מתקיימים בספר הזה. מה שמסביר את הדרוג שלו.

לסיכום - נחמד, כתוב טוב. הסיפור מופרך. יחסית למה שקרה לו סטנדיש שומר על קור רוח שלא לומר אדישות תהומית, ממיין את החפצים הלא נחוצים שבארנקו, חולץ יפה את נעליו, פושט את בגדיו וממלא את זמנו בהרהורים על חיי היומיום... נהדר. קראתי בביקורות של אחרים את השאלה מה הם היו עושים לו איתרע גורלם להיות במקום מר סטנדיש. אני הייתי מעדיפה לקבל עם הנפילה גם מכה מוחצת בראש, ולצלול מיד למוות שקט, ולא להעביר יום שלם בציפה ואדישות קיומית, כמו שעשה מר סטנדיש הנכבד.

הסיפור הזה הזכיר לי מקרה דומה, לא חלילה, אף אחד לא נפל לים. אבל הסיטואציה הייתה דומה להפליא. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, שבע בבוקר לערך, הקומה הייתה ריקה. אט אט נכנסו טיפין טיפין, העובדים. בצדה האחד של הקומה הגיעו שני עובדים, ובצדה האחר עובד נוסף. כל אחד פנה לעיסוקיו והסתגר בחדרו. לאחר חצי שעה, הגיעה עובד אחר לחדרו. אותו יום הוא לא היה במיטבו אך חשב כי יוכל להסתדר ולמשוך את היום. הוא לא העלה על דעתו כי היא חלש, ועתיד להתעלף בעוד כמה רגעים. בינתיים, שני העובדים אשר קודם הסתגרו בחדרם יצאו כל אחד לענייניו האישיים. העובד ניגשה לקפטריה להכין לעצמו משקה חם לבוקר, כאשר הוא צופה כצד שני העובדים מתרחקים מהקומה , כל אחד לענייניו. העובד נכנס לחדרו, הניח את הכוס עם המשקה על השולחן, פתאום חשכו עיניו, החדר החל מסתובב סביבו. בכוחותיו החלשים הוא הצליח להתקשר לעובד בצדה האחר של הקומה. הוא התעלף, העובד שהוזעק הגיע במהרה לחדר והזמין את האחראים לטיפול באירוע זה.
כששני העובדים חזרו, הם נכנסו לחדרם, כל אחד לעיסוקיו. בקומה לא נשארה שום ראיה, למהומה אשר התחוללה כמה דקות קודם. רק לאחר כמה ימים, כשהעובד הבריא וחזר לעבודה הוא עדכן את העובדים (אלה אשר הגיעו מוקדם) לגבי האירוע אשר אירע לו. היינו המומים מהמקרה.

ומכאן לסיפור.

הנרי פרסטון סטנדיש הוא ג'נטלמן אשר הגיע לרגע שבו הוא מרגיש שחוק בחייו. בעבודה, הוא נשחק , מעבודתו המאומצת והתובענית כסוחר מניות. בחייו האישיים נשחק מנישואיו לגברת אליסון, ומשני ילדיו. הוא מחליט לקחת פסק זמן של חודש או יותר, ובוחר להפליג על גבי אוניה. באוניה הוא מתיידד עם מספר מאוד מצומצם של נוסעים ואנשי צוות. הטבח, פנסיונר, זוג מבוגר נוצרים אדוקים, וגברת בנסון וילדיה. הוא נהנה לצפות בזריחה ובשקיעה מהסיפון, ומרגיש כי מצב רוחו משתפר.

ביום השלישי להפלגה, הוא נופל לים. בעודו בים הוא סומך על מעט האנשים שהכיר כי יעירו את תשומת ליבו של רב החובל, לגבי היעדרותו. וכך לתמימותו יוכל להינצל. בפועל הדברים אינם קורים כפי שהנרי חשב. כל אחד מהאנשים עסוק בענייניו.
הכתיבה יפה, ההומור אירוני ומצומצם ביותר. העלילה אינה עליאית, אך היא הצליחה לרגש ולגעת בי בדיוק במקומות הנכונים. מאוד התחברתי לגבי התנהגות הבריות על הספינה, ולתהיותיו האופטימיות של הנרי כך שיוכל להינצל. גם המעבר בקו המחשבה האופטימי לפסימי נעשה בכזה עידון, המתאים לג'נטלמניות של הנרי. אהבתי את הסקת המסקנה שלו, מדוע הוא פתאום נהיה צמא בלב הים? הרי מעולם לא חש צמא ורעב.

ממליצה מאוד. מעניין ומעורר מחשבות.

אפתח ואומר שקראתי ספר מעולה.

לקח לי מספר ימים להתיישב ולכתוב את הביקורת על הספר וזאת משום שהוא עמוק ולא סיימתי לחשוב עליו עדיין.
סטנדיש מחליק לאוקיינוס וכאן מתחיל הסיפור המדהים הזה על אדם הנאבק בכוחו המוגבל בטבע הספר בעיני הוא מעין מטאפורה לחיים חוויתי עם הגיבור את השעות, את כל קשת התחושות את סיפור חייו על מימי האוקיינוס הרוגע, האדיש האיתן.
הספר נכתב בפשטות ובישירות ויחד עם זאת הוא עמוק ומורכב ומעורר מחשבה ואפילו מצמית לרגעים.

הספר נכתב בשנת 1937 והוא כאילו נכתב היום עבור הקוראים של הזמן הזה. קלאסיקה במיטבה ובכל עוצמתה.

קצת על הוצאת זיקית - מדובר בהוצאת חדשה ואיכותית (לא אני איני דוברת מטעם ההוצאה) התוודעתי אליה לגמרי במקרה אחרי שרשימתי הכילה מספר ספרים שאני רוצה לקרוא ואז התחלתי להתעניין וגיליתי אותם נכנסתי לאתר שלהם באינטרנט ומאוד התרשמתי מפועלם.

חברי ההוצאה (ישראלים) שחברו עם מיטב ההוצאות בעולם להחיות ספרים מעולים ש"אבדו" באבק הזמן הם מתורגמים לעברית ברמה מעולה ונקראים כספרים עכשוויים עם האיכות של פעם קצת מזכיר לי את בית הקברות לספרים אבודים בספר "צלה של הרוח".

הספר מעולה ומעורר מחשבות עמוקות.
מומלץ לקרוא בחום אותו ואת כל יתר הספרים כנראה

יום נפלא
אהובה

אדם נופל לים. הוא נופל ביום בהיר אחד, ללא ידיעה מוקדמת ששייט התענוגות שחפץ בו יהפוך לסיוט מתמשך. הוא נופל ברגע אחד וכל עולמו קורס תחתיו כמגדל קלפים עדין וחסר יציבות.
מרגע הנפילה מתחיל מאבק, מאבק למען הישארות בחיים, מאבק נגד איתני הטבע. מי ינצח במאבק עיקש זה? האדם או איתני הטבע שאינם יודעים רחם?

הנרי פרסטון סטנדיש הינו ג'נטלמן מהעיר ניו יורק שנופל לתוך הים בשבריר שניה אחד אשר משנה את חייו ללא הכר. רגע שהופך עבורו למסע הישרדות גופני ונפשי. בו-בעת שהוא מנסה להניע את ידיו ורגליו במידת האפשר, לגרום לסיכוייו להינצל להכפיל את עצמם, הוא מהרהר בתולדות חייו, באנשים שסבבו אותו ובמצב הביש אליו הוא נקלע. זה אירוני וכך גם הרגשתי בעת קריאת הספר. אדם שרגלו האחת כמעט מצויה לה בעולם האמת, עולם המתים, מוצא לו פנאי לעשות חשבון נפש עם עצמו.
התחבטותיו ומחשבותיו של הנרי עם עצמו מרתקים מאוד. הוא פורש לפנינו מסכת מחשבות, לבטים ומצבים המאפיינים ג'נטלמן ממעמד מכובד כמותו: יחסיו עם נשים, יחסיו עם עמיתיו, עם קרוביו וכדומה. האבסורד בכל העסק הזה, שהוא אפילו מוצא זמן להרהר במחשבות מיניות שפוקדות אותו, מחשבות על נשים שפגש במהלך חייו, ממש לקראת סופו של הספר, אף על פי שכוחותיו מתמעטים וכלים, רוח החיים מפעמת בו, רוח שאינה נתונה לשליטתו. היא נועצת בו את שיניה החדות ולא מרפה, לא מאפשרת לו למות בשלווה. למרות סיכוייו הקלושים, ספינתו עזבה מזמן את האזור, השמש קופחת מעליו ככדור אש אדום ובוהק והמוות האכזרי יבליח בשתי צורות: מוות מאפיסת כוחות או מוות מהתייבשות ורעב נורא. אף על פי כן, כאינסטיקט הישרודתי, כדבק החיים שכה מאפיין את המין האנושי, הנרי ממשיך בשחייתו הצולעת, בהרהוריו. הרהורים נוגים, המשולבים היטב באופן מעורר התפעלות, יראה וחלחלה במצבו העגמומי של הנרי. מצב שאיש מאיתנו לא היה רוצה להימצא ולהתנסות בו.
למרות המצב בו נתון הג'נטלמן המסכן, הספר נקרא באיטיות וכמעט בשלווה, שלווה אירונית שנוגדת את המצב המסכן חיים שאופף את הנרי בכל דקה ומגביר את אחיזתו ככל שהשעות נוקפות ועוברות להן. הוא מהרהר בשלווה בחיים שהספיק להנפיק לעצמו ותמונות חייו נגלות לנגד עיניו, תמונות מגוונות משחר נעוריו, שחר בגרותו ועד ימים אלה ממש. לאורך קריאת הספר, למרות שקראתיו לפני שנים אחדות, זכורה לי היטב התמיהה שניעורה בי כאשר התוודעתי אל שרעפיו של הנרי: כיצד הוא יכול להרהר בחייו בצורה כה נקודתית ומסודרת, אפילו עד כדי שלווה? הרי עוד רגעים ספורים יקרה מצב שהוא ימות מוות מייסר, ואולי יטרף על ידי כריש אימתני שלא שבע מארוחת הבוקר שאכל לפני שעה קלה?
ואז ההבנה הכתה בי. שביב של הפנמה האיר. אולי המחשבות הללו הם בעצם השלמה עם ההולך, קרב ובא בצעדי ענקים? אולי דרך החשיבה הבלתי פוסקת, הפעלתו של המוח הייגע היא בעצם הסחת דעת מן מלאך המוות שקצה גלימתו המתנפנפת כבר ניכר באופק? כך או כך, האינסטינקט שלי, אותו אינסטינקט שנצמד לאדם כבר מרגע לידתו, אותו אינסטינקט אשר היה מנת חלקו של האדם מימי קדם, כאשר האדם היה לא יותר מאדם קדמון שניזון מבשר צייד, ולאחר מכן כאשר הוא גילה את יכולת ההתיישבות והפסיק לנוע ולנוד והתיישב במקום אחד כשהוא נהפך לחקלאי ועד הימים המודרניים ממש, תמצית ההישרדות, ההאחזות הטוטאלית בחיים, היא חסרת פשרות, ובכדי להאחז בחיים אנו עלולים לעשות דברים מופרכים וחסרי שחר.
באותו רגע שעלו בי התהיות הללו רחמיי על הנרי גברו. מתחילת הספר הרחמים היו חלק בלתי נפרד מכיוון שלהיקלע למצב כזה בעל כורחך זה אף פעם לא נעים, אך כשאתה נתפס במחשבותיו של אותו אדם ההולך למות שחושב מגוון מחשבות, כולל מחשבות עגומות על מצבו הלא מזהיר, אז משהו בך מתעורר. אתה שם את עצמך לרגע במצבו של אותו מאן דהו ביש מזל שלאורך הספר כבר הופך להיות כמעט ידידך הטוב, כאילו הייתם רעים טובים מקדמת דנא, וההבנה מתעוררת בך וגם החמלה והרצון שהנרי יצא מהסבך כי נקשרת אליו בעבותות של ידידות אמיצה. ידידות שמתפתחת ברגעי היגון ותלאות העצומים ביותר.

אחזתי בספרון הצנום הזה וינקתי אל קרבי את מילותיו, את שורותיו, ללא הפסק, כאילו שחששתי שבמידה ואניחו בצד ואשוב לעיסוקיי, הנרי לא ינצל, הוא לא ימצא לעצמו מקום מפלט ויצליח לתפוס בציפורניו את בדל החיים המהבהב האחרון. הרגשתי כאילו מצויה אני עימו ושנגזר עלי, בתכלית האיסור, לעזבו לאנחות, להותיר את ידידי זה שזה עתה רכשתי לי בגפו, לבדו עם מצבו המתנדנד, הסופני. חוט החיים עודנו קיים. אומנם הוא עלול להינתק בכל שניה שעוברת, אבל עדיין ישנה תקווה. לכן המשכתי עד תום הספר ובסופו התאכזבתי קמעה. הסוף הוא כביכול פתוח עקב העובדה שלא נאמר במדויק את המתרחש עם הגיבור, אם הצליח לגבור על הים הסורר או להרים ידיים ולתת לגלים לסחוב אותו איתם, אבל בו-זמנית זה גם סוף סגור המהודק בקפידה כי מובן מאליו שמצבו של הנרי בכי רע, הוכנו לכך מראש כבר מראשיתו. כל הספר היווה מעין הקדמה אכזרית לתלישתו בטרם עת מן החיים הצבעוניים והאפרוריים. אין יישועה ולכן אחריתו היא אחת ויחידה. אותה אחרית שתיאות להיות חלק מאיתנו ביום מן הימים, שאין באפשרותנו לנוס ממנה, להתחמק, במוקדם או במאוחר היא תצמד כעלוקה ולא תניח לנפשנו ובשרנו, עד הקזת הדם האחרונה.

ספר קטן, מפתיע באיכותו. מעורר מחשבות על ההפכפכות בגורלו של אדם. על חיים ומוות, על יש ואין, על יופי הטבע ואכזריותו, על התחלה וסוף, על תקוה ויאוש, על חוסר אונים וחוסר שליטה ובעלי חליפות ששולטים על חייהם ביד רמה, על גורל, על טוב ורע, על פרופורציות וכל זה דרך מחשבותיו של אדם שעקב מעידה נפל לים. כתיבה צנועה וחכמה.

מדהים מדהים מדהים!!!
יצירה ענקית באריזה קטנה,
ספר שישאיר אתכם חושבים ויכנס ישר ללב..
כתוב כל כך טוב שברור שזו יצירת אמנות.

"הכאב הזה, חשב סטנדיש בריחוק מוזר, הוא ודאי לבו שנשבר"

גברים ממעמדו של הנרי פרסטון סטנדיש אינם סתם מסתובבים על סיפון ספינות ונופלים להם באמצע האוקיינוס. דברים שכאלה פשוט אינם קורים לג'נטלמנים כמו סטנדיש. זה טפשי, ילדותי ומחוצף למעוד כך לים- ואם היה בסביבה מישהו כלפיו אפשר להתנצל, סטנדיש היה עושה זאת בשמחה. בניו יורק סטנדיש היה מוכר כטיפוס שפוי. חינוכו של סטנדיש הדגיש הגינות ושפיות ואף בתקופת התבגרותו דאג תמיד לעשות את הדבר הנכון. מבלי להיות סנוב או לעשות עניין גדול מנימוסין ואתיקט, רחמנא ליצלן, היה סטנדיש ג'נטלמן אמיתי- מאלה שאינם בולטים. מעידה מספינה גרמה צרות לאנשים רבים- הם מאולצים לזרוק גלגלי הצלה, הקפטן והמהנדס הראשי צריכים לעצור את הספינה ולהשיב אותה על עקבותיה, יש צורך להוריד לים סירת הצלה ואחרי כל זה יאלצו כל הנוסעים לצפות בסטנדיש כשהוא רטוב ומלוכלך, בעודו מוחזר בבטחה לספינה- כשהם מחייכים ומעודדים אותו ומאוחר יותר, ללא ספק, מספרים לו אין ספור אנקדוטות על מקרים זהים שארעו בעבר. ליפול מספינה זה הרי גרוע יותר מלהתקל במלצר נושא מגש או לדרוך על כף רגלה של גברת. זה משפיל ומביך.
ב'האדון שנפל לים' הרברט קלייד לואיס אינו מרחם על חוסר הנוחיות של גיבור ספורו.
בעודו נהנה משיט תענוגות בין הונולולו לפנמה על סיפון הארבלה, מחליק הנרי פרסטון סטנדיש ממערב סנטראל פארק- שותף בפים, בינגלי וסטנדיש, חבר במועדוני ספורט ואוניברסיטת ייל ואב לשניים- על כתם שמן ממטבח הספינה ונופל לו לאוקיינוס הפסיפי, בעודו מטייל לו בוקר אחד להיקפה של הספינה. אף אחד אינו מבחין בנפילתו של סטנדיש.
חלק מהנוסעים וצוות הספינה חושבים שהבחינו בו ובין הפעילויות היומיות על גבי הסיפון, המטלות של אנשי הצוות או הנטיה שלא להזכיר עניינים לא נעימים, אדם אינו אומר דבר על העדרותו לפני שחולפות להן עשר שעות תמימות מרגע נפילתו. במרמורו על אובדן הזמן והדלק ועל חוסר הסבירות שבמציאת אדם בודד באמצע הים, מסובב הקפטן את הספינה ופותח בחיפושים.
בינתיים סטנדיש מדשדש לו במים. הוא גאה ביכולתו לצוף על הגב, כישור שרכש כילד במועדון. לאחר זמן מה הוא נפטר מהז'קט והנעליים. לאחר מכן מהחולצה והמכנסים. לבסוף, מהתחתונים. סטנדיש מבין שכעת, לראשונה מאז ילדותו, הוא צף לו במים במערומיו.
בסה"כ אפשר להגיד שסטנדיש מסתדר לא רע בשעותיו הראשונות במים- הוא שומר על מצב רוח חיובי, ומעודד מיכולתו לשמור על הראש מעל למים במצב שלכאורה חסר תקווה או סיכוי- הרי בקרוב תחזור הספינה בשבילו.

"שובל הספינה שבתוכו שחה התערבב ונמוג בים. דבר אחד הוא לשחות בשובל המקציף, ודבר אחר לחלוטין הוא לצוף מעדנות על פני ים רוגע. האחד היה בן חלוף, חלק מהחיים שסטנדיש הכיר, משהו שנוצר על ידי דבר שיצרו בני האדם. האחר היה נצחי ובלתי נתפס. בשובל נראה המצב כזמני; אבל בים!..."

אך בהדרגה מתחלף בטחון ביאוש. העובדה שלספינה לוקח כל כך הרבה זמן לחזור ולמצוא את סטנדיש מייגעת אותו. עבורו זה מרמז על איכות הקפטן וצוותו.
הוא מתחיל לחוש בצמא, רעב עייפות. מפעם לפעם הוא שוכח כי גורלו נקבע והיה זה מעצבן אותו כשהיה מזכיר זאת לעצמו.

"עגמומיות פתאומית מלאה את מחשבותיו של סטנדיש. הוא הבחין בכך שמצב רוחו משתנים במהירות. אולי לא היה צריך לחשוב על אותם שני עולמות שרק שניות מפרידות ביניהם."

לילה יורד על האוקיינוס, אין זכר לאניה וכוחו של סטנדיש אוזל.
האם מצילים אותו? אי אפשר באמת לדעת. לואיס מותיר אותנו בעוד מחשבותיו של סטנדיש מעורפלות. אולי הספינה מוצאת אותו. אולי לא. זה לא ממש משנה. מה שהמחבר עושה, זה לקחת מצב פשוט- אדם נופל מספינה- ומתעסק איתו בלי מהומה או דרמה. כשפחדו של סטנדיש גובר חש הקורא בהלם, כמו קפיצה למי-קרח.
עושה רושם שלואיס מבצע פה מעין ניסוי. בין אם הניסוי צולח ובין אם לא, אין זה משנה. העניין הוא פשוט להתבונן, מה קורה. לואיס זורק את הסובייקט שלו אל תוך הניסוי וצופה במתרחש, הנובלה היא רישומיו מהניסוי. אומרים שאמן אמיתי יודע מתי להניח את המכחול ולהרברט קלייד לואיס, עפ"י התרשמותי, בהחלט היה את התזמון.
בקיצור- לא משנה מי אתה, או מה העולם חושב עליך- ענין טריוויאלי כמו כתם שמן קטן ומסריח עשוי לפלוט אותך מאחוריו של העולם אותו אתה חושב שאתה מכיר, בכל רגע נתון, אל תהומות השכחה.

ההתעסקות של סטנדיש עם זמן ומרחק, ודאגתו מה יגידו עליו ואיך יתייחסו לצרתו בעבודה ובחזרה בבית החזירה אותי לאותה התעסקות של גרגור סמסא מ'הגלגול' של קפקא באותם נושאים. אנחנו מאמינים שאנו שולטים בזמן אך למעשה אנו עבדים לזמן ואין לנו מושג בתפיסת הזמן והמרחק.

"סטנדיש הביט מוכנית בשעון היד שלו. זה היה שעון יקר. אמו נתנה לו אותו כשהיה סטודנט, והוא אף פעם לא עשה בעיות. הוא היה מדויק להפליא ואף פעם לא נזקק לתיקון....
...סטנדיש העריך שהוא במרחק שמונה קילומטרים ממנו, ושיער שהוא נמצא במים זה כחצי שעה. לאמיתו של דבר נמצא סטנדיש במים כבר ארבעים דקות וה"ארבלה" הייתה במרחק אחד-עשר קילומטר. אבל טעות ההערכה הזו נבעה מחוסר ניסיונו באמידת זמנים ומרחקים, כשם שנבעה מהאופטימיות הנסלחת שנקט בכל הנוגע לעניין."

ספר קטן ונחמד העוסק באדון הנרי פְּרֶסטוֹן סְטֶנדיש שבחוסר מזל,
מעד על כתם שמן במהלך שייט תענוגות, ישר למי האוקיינוס ומרגע זה ואילך
אנו נחלוק אתו את תחושותיו, פחדיו, סקירה שהוא עורך על חייו, חשבון נפש ומעבר בין
מצבי רוחו, בין אופטימיות באפשרות מציאתו וחילוצו מהים לבין פסימיות בהשלמה
עם מר גורלו ומותו הקרב...
מכמיר לב ההבדל בין תפיסתו את עצמו בהקשר לשאר הנוסעים בספינה והביטחון שלו
שחסרונו יורגש מיד, לבין המציאות העגומה.
התאכזבתי מסוף הסיפור..., ציפיתי לסוף אחר.