“אהבתי מאוד את הספר ואת הרעיון שעומד מאחוריו. זה יכל להיות באמת ספר מצליח אף יותר אם היו מאריכים במלל ולא 67 עמודים.”

“"בשנת 1917 בוטלה לחלוטין הצנזורה על הספרים ועל העיתונים, ואנחנו, האנשים הכותבים, היינו אובדי עצות. הרי כבר היינו רגילים לכתוב בלשון נקייה, היה לנו מילון של ביטויים מוסכמים – ולפתע פתאום נאלצנו ללמוד הכל מחדש. אבל החופש הזה לא הספיק להאריך ימים ולייגע..." בנימה אירונית זו מתחיל הספרון "חנות הספרים של הסופרים" . זהו ספרון קטן – ממש קטן – אבל גדול. כלי הקיבול זערורי 59 עמודים קטנים אבל התכולה – כמעט כמו בנס פך השמן של חנוכה - עשירה להפליא.

אוסרגין מספר על יזמה של מספר אנשי רוח, כולם חובבי ספר, להקים חנות ספרים שפעלה במוסקבה בין השנים 1918-1922, תקופה שאוסורגין מגדיר כ"...שנים הנוראות ביותר של ההרס, הטרור וחורבן הרוח". דרך ההתנהלות בחנות, הלקוחות – מוכרים וקונים - ואנשי החנות עצמה, הקורא נחשף להיבט מסוים במשטר הטרור הסובייטי באותן שנים, על המאבק ההרואי של הסופרים להציל שכיות חמדה ספרותיות ולשמש כמקדש לשוחרי תרבות בזמנים האיומים הללו. על מאבק הקיום הפיסי ועל הצורך ביצירתיות כדי להתמודד מול שגיונות המשטר, חלקם נובעים מאידיאולוגיה וחלקם מבורות.

אבל לחנות היו גם היבטים גשמיים לא פחות חשובים: היא שימשה לא אחת לצרכים הומניטאריים קיומיים: "...יאקובלב התמחה בספרי לימוד ובקניית ספרים מעניי העיר....(יאקובלב) היה לוקח את המוכר לפינה מרוחקת מסתודד שם איתו ולבסוף מגיש את החשבון לקופה. 'הנה, תשלם בבקשה על הספרים, קניתי'. אחרי שהמוכר יצא הוא אחז את ראשו בידיו: 'מה נעשה עם הזבל הזה! אין פה שום דבר שאנו צריכים.' ' אז למה קנית?' ' לא היה אפשר לא לקחת. האיש מתנדנד מרעב. הביא את הדבר האחרון שנשאר לו". ואכן דרך אנקדוטה זו נפתח אשנב לשנות הרעב הנורא...כאשר ערכו של ספר נדיר ויקר בזמנים רגילים מתורגם לכמה קמח שיפון יקבל המוכר עבורו. הביטוי "אם אין קמח אין תורה" מקבל משמעות מיוחדת בהקשר זה.

השורה התחתונה: ספרון מקסים משובץ באנקדוטות מלאות הומור חלקו שחור ובתיאורים מאופקים אך בהירים לגבי מציאות עגומה – רוחנית וגשמית כאחד. מומלץ.”

“אני מאוד אוהבת לקרוא ,כפי שניתן להבין לפי הכינוי שבחרתי , אך הדבר שאני אוהבת יותר מספרים הוא ספרים אשר הנושא העיקרי בהם הוא ,איך לא -ספרים וספר זה עונה בצורה מושלמת על הקטגוריה.
הספר הוא אוטוביוגרפיה של הכותב מיכאיל אוסרוגין שיחד עם חבריו למקצוע מחליט לפתוח חנות ספרים , התקופה היא תחילת המאה ה- 20 , אם אתם מתעקשים על דיוק שנת 1918,המקום ? רוסיה, רוסיה הופכת קומוניסטית לאחר הצלחת המהפכה .
החנות שהכותב וחבריו מייסדים אינה חנות ספרים רגילה , היא למעשה מקום מפגש תרבותי לחובבי המילה הכתובה , אנשים שמנסים לשמור על שפיותם על רקע התקופה הקשה ובמקביל על אהבתם הגדולה לספרות .
מאוד אהבתי את הספר ,למרות אורכו ,סך הכול 67 עמודים, לא מורגש כי דבר חסר , הספר מתאר את העבודה בחנות הספרים , את הלקוחות השונים ,את המוכרים , ולכל אחד פן אישי משלו לתחביב המשותף לכל- קריאת ספרים .
ספר מומלץ מאוד , נהניתי מכל רגע ואני מאמינה שאקרא עוד ספרים של הכותב במידה ויש .”

“זהו סיפור קצר יותר מנובלה של ממש.
אווירה של תקופה, חבורה של אידאליסטים מקימים חנות ספרים.
הזמנים אינם כמו הזמנים של היום, לכל דבר דרוש אישור, גם לקנות ספרים.
תתארו לכם שהייתם חיים בתקופה אחרת, שיש ספרים שהם אסורים, שיש צורך בהצגת אישור לצורך רכישת ספר.
עכשיו אחרי שהתקשיתם לתאר לעצמכם את הסיטואציה בראש, תקראו את הספר.”