ללא רחמים וללא שום צורך באהבה או הזדהות מצד הקוראת או הקורא, במילים מדויקות להפליא כתבה פרנטה את אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות:

"הכל היה כל כך מקרי. התאהבתי במריו כבחורה, אבל יכולתי להתאהב בכל אחד אחר, בכל גוף שאנו מייחסים לו לבסוף מי יודע אילו משמעויות. פרק ארוך של חיים יחד, את חושבת שזה הגבר היחיד שאתו יכול להיות לך טוב, מייחסת לו מי יודע אילו סגולות החלטיות, ובעצם הוא רק קנה שמפיק צלילים של זיוף, את אינך יודעת מיהו באמת, ואפילו הוא אינו יודע. אנחנו הזדמנויות מקריות. אנחנו מכלות ומאבדות את חיינו משום שמישהו, בימים רחוקים, היה אדיב, בחר בנו מכל הנשים, מתוך רצון לפרוק בתוכנו את הזין שלו. אנחנו טועות לראות כמחווה של אדיבות מיוחדת במינה, המופנית אך ורק כלפינו, את התשוקה הבנלית לזיין. אנחנו אוהבות את רצונו לדפוק, ואנחנו כה מסונוורות, שאנחנו חושבות כי זה הרצון להזדיין ממש איתנו, אך ורק איתנו. הו, כן, הוא, שהוא כל כך מיוחד והכיר בנו כמיוחדות. אנחנו נותנות לו שם, לרצון הזה של הזין, אנחנו הופכות אותו לאישי, קוראות לו אהובי.."

ממליצה לכל אישה לקרוא את "ימי הנטישה" וגם לכל גבר שני. זו כתיבה במיטבה.
פרנטה בעצם אומרת לנו, לא איכפת לי אם תשנאו אותו, אם תחשבו שאני משוגעת, אם תלעגו לי. זה מה שעברתי. ככה זה קרה. וככה הרגשתי. וכל השאר, למי איכפת, אני כבר לא שם.

לא איכפת לי מי את אלנה פרנטה.
רק עשי לי טובה. תכתבי עוד ועוד.
בבקשה.

איך אתחיל לכתוב בכלל על הספר הזה?
הוא הרי גאוני!!!
כמו משוואה מתמטית מושלמת, אין בספר מילה חסרה או מיותרת.
מושלם.
הספר מתחיל במוות ממשיך במוות ונגמר במוות.
במקור הצרפתי, קאמי כתב את הרומן בצרפתית והשתמש בזמן עבר לא מותחם המתמשך אל ההווה, משתמשים בו רק לדיבור ולא לכתיבה מה שמעבר למרידה הספרותית של קאמי, אמור ליצור אצלנו הקוראים תחושה שהדברים מתרחשים לנגד עיננו, של דברים בהתהוות. אבל, כמובן שבתרגום, כל זה נאבד, כי בעברית יש רק זמן עבר אחד.
קאמי יוצר לנו דמות זרה, כדי לגרום לנו להסתכל על דברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם בדרך אחרת ומנקודת מבט שונה.
"היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע."
מרסו הוא דמות חסרת רפלקטיביות. הוא מתבונן מהצד, הוא איננו יוזם דבר הוא אדיש לכל הדברים שאמורים להיות הדברים החשובים בחייו של אדם, ויחד עם זאת שם לב לפרטים שרובנו לא היינו מייחסים אליהם שנייה של מחשבה.
מרסו הוא אדם המונע ע"י חושיו, ולכן לא רק מרסו הוא גיבור הספר, אלא גם השמש.
הרי היא זו שגורמת לו לרצוח.

בחלקו השני של הרומן מתקיים המשפט של מרסו.
לא קשה להבחין, שהוא לא עומד למשפט רק על רצח הערבי אלא בעיקר בגלל התנהגות שאינה נורמטיבית. מרסו הוא אדם "מוזר", הוא לא מסביר, לא מתחרט, לא מראה רגש או אשמה, לא מתאבל על אימו, לא אוהב את חברתו וטוען שרצח אדם בגלל השמש.
התכונות המייצגות את מרסו הן מנוגדות לחלוטין לערכי החברה בתוכה הוא חי.
לכן, הוא מאיים על החברה כפי שבית המשפט מייצג אותה. מרסו מייצג את כל הפחדים שמהן פוחדת החברה המושתתת על מחוות צבועות ווידויים תפלים. התובע מאשים את מרסו ברצח (גם אם מוסרי) של אימו, האשמה זו היא אנלוגיה לדברי פרויד אודות רצח האב ופירושו, כפשע המהווה נקודת סף לתרבות האנושית. רציחת האב מסמלת כפירה בחיים הנורמטיביים, שהתובע ובית המשפט הם מייצגם.
מרסו עובר שינוי בחלקו השני של הספר, לא במובן הדתי כמובן, אלא בדיוק להיפך. הוא נהיה מודע לזרותו ולהיותו שונה מסביבתו.
המשפט האחרון בספר ומה שהוא גורם לנו לחוש ולחשוב, הוא בדיוק הסיבה שבגללה התחלתי לקרוא ספרים והסיבה שבגללה אני ממשיכה.
לא אוסיף דבר, כי יש יותר מידי להוסיף, ויותר מידי רעיונות ופילוסופיות לדון בהם לגבי הספר הזה.
במקום לקרוא את הביקורת שלי, קחו את הספר ביד, הוא קצר, הוא זורם והוא בעיקר זר.
כדאי לכם, זו פשוט יצירת מופת!!!

נ.ב. הזר היה ספרו הראשון של קאמי ומיד אחריו באותה השנה, הוא כתב את המסה "המיתוס של סיזיפוס" בה הוא מביע את הרעיונות הפילוסופיים שהביע ב"הזר".
למי שרוצה להבין את ה"זר" טוב יותר מבקריאה רגילה.

אתם עדיין פה? עוד לא התחלתם לקרוא?
למה לעזאזל אתם מחכים?

ג'ייק בארנס. איזו דמות!
עיתונאי, חייל לשעבר שלחם ונפצע במלחמת העולם הראשונה וחזר אימפוטמט.
בן לאותו דור אובד שהתאכזב מכל האידיולוגיות בגרוש של התקופה וכל המילים הנבובות. ג'ייק לא מאמין יותר במילים, לכן הוא לא כותב, הוא מדווח, כיאה לעיתונאי.
עובדות נטו, ללא ביטויי רגשות "כי אם תדבר על זה, תאבד את זה".
חבורת גולים שלא שייכים לכלום ובעיקר שייכים לשום דבר, מסתובבים ברחובות פריז ועוברים ממסבאה אחת לבית מרזח אחר ושותים את עצמם לדעת.
בפריז הם בונים לעצמם מערכת ערכים חדשה, שאמנם לא מתאימה לעולם שבחוץ, אבל "עובדת" בשבילם (או אולי עליהם) די טוב.
אבל, לשקר אין חיים ארוכים, והאמת תמיד תבוא ותטפח לך על הפרצוף..
בטיול לספרד לשבוע הפייסטה ובין כל מלחמות הפרים שלה וכל השורשיות שהיא מייצגת, האמת דופקת להם בדלת ואחד אחד הם מתחילים להתפכח מהאשלייה שהיה כה קל לשקוע בה, בעיקר עם כל כמויות האלכוהול.
גברים שאיבדו את גבריותם, נשים עם בעיות זהות.
ובעיקר חיפוש אחרי משהו בעל משמעות.
"אתם כולכם דור אבוד", אמרה גרטרוד שטיין.
וכנראה צדקה.

הספר מספר על עולם בו הכל עשוי מזכוכית, עולם שבו לאנשים אין שמות, הם פשוט מספרים מתוצפתים בכל רגע נתון והחלומות הם אסורים.
נשמע לכם מוכר? נשמע דומה ל 1984? או לעולם חדש מופלא? אין ספק, רק שזמיאטין כתב את הספר הזה בשנת 1921.
11 שנים לפני עולם חדש מופלא של האקסלי,
27 שנים לפני 1984 של אורוול.
השניים האלה זכו לחיי נצח וכרטיס כניסה לפנתאון הספרות החשובה של המאה ה 20. זמיאטין לעומתם נשאר כיום כפי שהיה בשנת 1937, השנה בה הוא מת לאחר שגלה לפריז,
אנונימי וחסר כל.
קצת מעצבן, במיוחד לאור העובדה שהוא היה הראשון ליצור את העולם והספרות הדיסאוטופית.
הספר נכתב ברוסיה מספר שנים לאחר המהפכה. כמובן שהוא צונזר כמו שאר כתביו של הסופר. זמיאטין קיבל את העונש הכבד ביותר לכל סופר, עונש מוות יצירתי, שום יצירה שלו לא תזכה לצאת לאור.
מיואש, מתוסכל וכואב, ואולי גם משוגע במקצת, ישב זמיאטין וכתב מכתב לסטלין.
במכתב ביקש לגלות מחוץ לרוסיה כדי שיוכל לכתוב ללא תחושת הרדיפה (היו ביצים לבחור).
באורך פלא, בעזרת תיווכו של הסופר מקסים גורקי, סטלין נענה לבקשתו של זמיאטין ונתן לו לצאת מגבולות אמא רוסיה.
הוא גלה לפריז עם אישתו, שם חי מספר שנים עד מותו, אנונימי וחסר כל.
הספר הגיע אלי אחרי חיפושים לא פשוטים,
והיה שווה כל רגע.
לא אאריך יותר, הארכתי גם כך מעבר למה שרציתי, חבל לבזבז את הזמן, תשיגו את הספר ותתחילו לקרוא.
ואסיים במשפט של הסופר:
"ספרים טובים הם כמו דינמיט.
ההבדל ביניהם הוא שמקל דינמיט מתפוצף פעם אחת,
בעוד שספר מתפוצץ אלפי פעמים".

הנושא המרכזי בספר הענק הזה הוא המחשבה.
בעוד בחטא ועונשו מתמקד דוסטוייבסקי בפשע הפיזי שאדם יכול לבצע ובהשלכות שלו, כאן ההתמקדות היא שונה לחלוטין, בפשע המחשבה.
רצח אב אחד, ארבעה בנים, חשודים.
אבל אל תטעו, זה לא ספר מתח. לכולנו ברור בשלב די מוקדם בסיפור מי ביצע את הפשע פיזית. אבל מה עם ביצוע הפשע הזה מחשבתית? האם לא כל ארבעת הבנים אשמים בו? לכל אחד מהארבעה היו סיבות לייחל למות האב.
כשקוראים קצת על חייו של דוסטוייבסקי לא קשה להבין מאיפה בא הרעיון לספר, גם לא קשה להבין מדוע זו יצירתו האחרונה.
גם פיודור הצעיר "התברך" באב נרגן, קשה וקמצן, שהדבר האחרון שהעניק לילד היה חום ואהבה.
פיודור הצעיר חטא לבטח לא מעט במחשבותיו על אביו, ואין ספק שחש אשם כאשר האב נרצח ע"י צמיתיו שלו, למרות שלא היה לו שום קשר למותו.
את ההתקף האפילפטי הראשון חווה דוסטוייבסקי בעת שנודע לו על הירצחו של אביו.
כך, נולד הספר הגדול הזה, והדמויות שבו, ארבעת האחים, הם כמובן ארבעה צדדים באישיותו של דוסטוייבסקי:
הספקן הגאוותן (שהיה), המאמין הגדול (שנהיה), המהמר האימפולסיבי (אך הישר ביסודו), והאפילפטי (מזה סבל בשארית חייו, וגם בנו הקטן אליושה נפטר ממחלת האפילפסיה-גם ממותו הספר מושפע מאוד).
לכל אחד מהם היו סיבות לרצות במותו של האב, אך האם רק אחד מהם אשם? רק זה שביצע את הפשע הזה פיזית? מה עם שלושת האחרים שחטאו לא פעם בפשע הזה מחשבתית? האם זה לא נחשב?
כולנו מכירים את הביטוי, העיקר הכוונה, ובכן, אם הכוונה רעה אין זה מוציא גם את שלושת האחרים אשמים?
אני כותבת עכשיו והמחשבות מתבלבלות לי ככל שאני חושבת על הספר הזה יותר, אני יכולה לכתוב עליו לפחות עוד חמישה עמודים ולדון ברעיונות הפילוסופיים שבו, אבל זה נראה לי מיותר.
כל מה שנשאר לעשות הוא, לחכות שהתרגום של נילי מירסקי יצא כבר לאור ואז אוכל להתענג עליו שנית. ומי שטרם קרא, לראשונה. כדאי לכם.

ספר טרחני ומיותר.
קראתי אותו בגיל 17.. ואפילו אז לא השתכנעתי.
ממש בזבוז של זמן.

קראתי את הספר הזה לפני שנים, כשהוא יצא.
אבל כל כמה זמן, אני נזכרת בפרטים ממנו. כל כמה זמן יוצא לי לחשוב עליו. וכל כמה זמן "נופל לי עוד אסימון" לגביו. וזה מה שהופך ספר לספר מעולה, כשהוא נותן לך חומר למחשבה למשך שנים..

את הספר סיימתי בזה הרגע, הרגע הטוב ביותר לכתוב את הביקורת.

יש ספרים שכשאתה קורא בהם אתה מרגיש הזדהות, או התרגשות, אהבה, או שנאה, כעס או אהדה..
ויש ספרים, כמו הספר הזה, שהרגש הגדול שהם מעלים בך הוא קנאה, קנאה גדולה שלא אתה הוא זה שכתב אותם.

אף אחד לא שיחק עם השפה העברית כמוהו..
תמיד כיף לשוב ולקרוא

ישן אדם
ואל תקום
יש יותר מדי
דם ביקום
יש יותר מדי
יקום בדם
ופחות מדי
שינה באדם

מומלץ גם לאלה שבדרך כלל מפחדים משירה.
תהנו :)