אבי יושב.
על כורסה נוחה מאוד הוא יושב.
ואני באה ומתיישבת על ברכיו.
"נו, מוישלה," אני אומרת, "מה נאכל לארוחת ערב?"
אבי מגחך. ברכוּת הוא מסיט את שערי מעיני ונושק לי על מצחי.
"מה בא לך?" הוא שואל בקול מלא חיבה.
"היום נהיה רוחניים ומוסריים," אני אומרת בקול מהורהר. "נאכל ירקות ושקדים."
"פּוּפ." אבי מעוות את פניו בסלידה ודוחף אותי לקום מברכיו. "ירקות ושקדים לארוחת ערב?!" הוא תוקע בי מבט נִבְחָל.
"מה רע בירקות ושקדים?" אני אומרת.
"שום רע," אבי אומר, "אבל זאת לא ארוחת ערב."
"למה?" אני אומרת. "כשהייתי בת שש-עשרה הייתי טבעונית, אתה זוכר? זה היה נעים, זה היה מנקה, הגוף נפטר מרעלים. ימים שלמים צמתי אז," אני נזכרת בערגה.
"משוגעת," הוא אומר.
אני מוסיפה מילים להגנת הטבעונות, להגנת הצומות, להגנת ההתנקות מרעלים.
"כן, כן, כבר שמענו עלייך," הוא אומר בזלזול.
אני הולכת לחדר האמבטיה לבכות. הוא בא אחרי ומבקש את סליחתי.
"זה כמו בימים ההם," אני אומרת בעיניים דומעות. "אתה מתנהג אתי כמו אז."
"נכון, את צודקת," אבי אומר. "לכן ביקשתי סליחה," הוא מוסיף.
"לא תעשה את זה שוב?" אני שואלת.
"אני אשתדל," אבי עונה.
כף ידו השחומה שלוחה אלי. כף היד האחת והיחידה בעולם כולו השלוחה אלי. אני מניחה עליה ברפיון את כפי הצחורה. כף ידו השחומה אוחזת בכף ידי הצחורה בכוח. הוא מושך אותי אליו. אנחנו מתחבקים. "נו, סלחת כבר לזקן שלך?" הוא אומר כשהוא מאמץ אותי אל לבו. שדי נלחצות אל חזהו. אני חשה את האיבר הרך נלחץ אל שיפולי בטני.
אנחנו מתנשקים.
אבי אומר: "הלילה אני רוצה לישון לבד."
אני נושאת אליו פנים נדהמות. הסומק מזנק אל פני, מבעיר את אוזני. אני רוצה לקום וללכת, לשמור על כבודי העצמי, אבל מוצאת את עצמי מרותקת למקומי, ממשיכה ללטוש לעברו פנים סמוקות.
הוא מתעלם. הולך לחדר השני וקורא משם, "אני אשן בסלון. את תישארי בחדר השינה."
הוא מגיח מחדר השינה נושא בידו מצעים מקופלים וכרית. כשהוא עובר לידי הוא שולח יד מרושלת, דרך-אגבית, ומעביר אותה מלטפת על ראשי. הסומק נשאר קבוע על פני, כמו בימי ילדותי.
אבי מניח את המצעים המקופלים בפינת הספה. הוא מתיישב במרכזה, מניח עליה את כפות רגליו הוותיקות שהתהלכו הרבה בעולם. בציפורן של בוהן הרגל השמאלית יש פטרייה. אני מסתכלת בפטרייה, איך עיוותה את צורת הציפורן ושינתה את צבעה. הוא מדליק טלוויזיה, מתבונן בדמויות המתרוצצות על המסך ומאזין לקולות הבוקעים מהקופסה. צחוק מתמלט מפיו.
אני חושבת על סכין הלחם עם קת התכלת. סכין הלחם מבית הורי. אילו הייתי חיה עכשיו בבית הורי, בבית ילדותי, היה הסכין הזה עדיין קיים. אולם כיוון שאמי כבר לא בחיים, כיוון שאני לבדי כאן עם אבי, כיוון שאבי כמעט בן שישים ואני בת שלושים וארבע, גם סכין הלחם עם קת התכלת איננו עוד.
אבל יש לנו סכינים אחרים. אין לנו מחסור בסכינים. מיד כשהגענו לכאן לראשונה הלך אבי לשוק המקומי וקנה סכינים ומזלגות, כפות וכפיות.
אני יכולה להשתמש בסכין אחר.
שוב מתמלט צחוק מפיו ואני מוצפת שנאה. בכפות ידי הכוח, במהלומת אגרוף אחת בלבד, להעיף אותו אל סוף העולם. עד המקום שממנו באנו. עד המקום שבו עמד בית ילדותי. כעת מתגוררים בו אנשים זרים. אולי אם נורמלית יחד עם אב נורמלי מגדלים שם ילדה נורמלית.
לאט-לאט נוטש הסומק את פני. במקומו אני חשה איך מתפשט בהן חיוורון. חיוורון לבן. חיוורון של אני לא מכאן. פעם הייתי. מכאן. מפה. מהעולם הזה. פעם, פעם, לפני המון שנים. הייתי רוקדת. הייתי צוחקת. הייתי שרה: בְּרָרָה בְּרָרָה.
אני זוכרת. פעם. אמי היתה במצב לא טוב. היא היתה בובת סמרטוטים. גפיה הרזים הידלדלו ממרכזי גופה, גם גווה היה שמוט כך שבטנה ושדיה התקערו פנימה. היא בכתה. דמעות זלגו מעיניה והיא הטיחה בי מילים קשות.
זה היה בסלון ביתנו, בית ילדותי, ליד פרוזדור היציאה מהבית. אחת משתינו היתה בדרך החוצה, זה היה ברור. שתינו לא יכולנו עוד להישאר באותו הבית.
היתה שעת לילה מאוחרת. אבי היה עדיין בעבודה. עוד מעט ישוב. צעדי הגבר הכבדים שלו יבשרו את בואו. הוא ייכנס לבית וכל מי שעומדת בדרכו תיסוג, תיסוג, תיסוג לצדדים. הוא ייכנס למטבח, יניח שם דברים. יהיה לו מה לומר, יהיה לו מה להעיר, והוא אכן יעיר.
אחר כך ייכנס למקלחת. לאחר זמן יצא מפיץ ריחות בשׂמים, לבוש תחתונים וגופייה לבנים. ייכנס למיטה, ירכיב משקפיים, ידליק מנורת לילה קטנה, ישרטט דיוקנאות קטנים של נשותיו האהובות במחברת הרישומים שלו, בפחם או בעיפרון מחודדים היטב.
שִכְתוּב הזיכרון: הפעם לא אסכים. הפעם אסתער אל בין זרועותיה המדולדלות של האם. הפעם אקרא אליה: האם אני אשמה? האם אני אשמה? היא תבכה. אני חשה את שדיה הרכות נלחצות אל שדי. את היפחות המטלטלות, את בטנה החמה הנצמדת אל בטני. האוויר שהיא נושפת דרך נחיריה המאורכים, נחירי מלכה, נִנשף על לֶחיִי, על צווארי. היא חייבת להודות שאני לא אשמה. מרכזי גופינו החמים נצמדים זה אל זה. הלילה מתמיד וממשיך להיות חושך. חושך שאנו מבקשות להניס.
הבית שאבי ואני מתגוררים בו כעת איננו גדול. הוא מזכיר את בית ילדותי. בכניסה חלל קטנטן ומרובע ובו ווים לתליית מעילים. בסלון טלוויזיה, ספה ושתי כורסאות. מרפסת קטנה צמודה לסלון וממנה נשקפות מרפסות השכנים בבניין שממול. יש גם מטבח קטן ובו שולחן קטנטן, שני כיסאות, מקרר וכיריים לבישול. חדר השירותים הקטן נפרד מחדר האמבטיה. כשאני צריכה "קקי", "צואה", "לחרבן", "גדול", "נזקקת לנקבַי", אני מגרשת את אבי מהבית, או מתפשרת אתו שיגביר את קול הטלוויזיה. הוא צוחק עלי כיוון שהוא זוכר אותי מהימים ההם יושבת על הסיר ולומדת לעשות את זה. זה היה כל כך מזמן. נדמה ששוב איני אותו האדם שהייתי. הגוף שלי כבר לא אותו הגוף. כל התאים בו התחלפו.
שכחתי לציין את חדר השינה שלנו. גם הוא מזכיר את חדר השינה של הורי בבית ילדותי. אבל להורי היו מיטות נפרדות. וכאן אנו ישנים יחד במיטה זוגית רחבה. חוץ מאשר בלילות שבהם נמאס לו ממני והוא זורק אותי לסלון או הולך לישון שם בעצמו. אין הרבה לילות כאלה, אבל מפעם לפעם זה קורה.
לפעמים אבי עצוב. גם זה לא קורה הרבה, אבל לפעמים זה קורה. אני יכולה למצוא אותו מוציא מהמזוודה שלו שבארון חדר השינה את אלבום התצלומים. אני יכולה לראות אותו מעלעל באלבום. לְמה מתגעגע אבי? אל הזמנים שעברו? אל נעוריו שחלפו? אל אמי? אל הילדה שהייתי ולא תשוב?
