"משפחות- משפחות נברא העולם, ולכל משפחה גרעין משלה- אידאה, תשוקה או כישרון- שסביבו חגים כל בני המשפחה, איש איש על פי דרכו, ולעולם לא יתעייפו מלדון ולדוש בו."

הסיפור עוקב אחר שתי משפחות החיות ברחוב יהודה מכבי בתל אביב בשנת 1989. לאחת פרפומריה ולשנייה צרכנייה. בני המשפחה חיים להם זה מול זה, מתכננים את הטיול הגדול שיעשו בסוף הקיץ לזייפלד שבאוסטריה ובינתיים חוסכים כסף, צופים בשקופיות על המקום, ומפנטזים על הרגע בו יגיעו אל הנחלה.

מצחיק, מרגש, נוגע בדיוק בנקודות הנכונות. ישראל של שנת 1989 מדויקת לפרטי פרטים עם אנשים שהם עולם ומלואו, כל אחד מהם דמות בפני עצמה, צבעונית, תוססת, עם אהבות, אכזבות ורצונות שאולי הושתקו קצת עם השנים והסתפקו במעט אבל בסופו של יום מה רוצה הנפש של כולנו? בסך הכל קצת מרגוע.

הספר מאוד מזכיר את סגנונו של חנון לוין עם דמויות מוגזמות וגרנדיוזיות ועם זאת נשמרת ריאליסטיות מדהימה בה כל אחד מהקוראים יכול להעיד כי הוא "מכיר אחד כזה". אמנם נולדתי רק בשנת 1995 אבל הרגשתי דיוק מדהים בפרטים הקטנים של פעם. משהו שעדיין זכיתי לקחת בו חלק לפני מהפכת הטלפונים והאינטרנט- הטררם הגדול בלנסוע לחו"ל, המכולות הקטנות והשכונתיות, הסלנג הישראלי הנושן שהולך ונעלם לו מהעולם אבל אצלי במשפחה עוד מדובר פה ושם.

אין מה לומר, אהבתי את הסיפור. פשוט אהבתי אותו. הוא לוקח את כל הדברים הטובים והרעים כאחד שיש במשפחה ומצליח לתת עומק לקשרים יומיומיים שלרוב אנחנו יכולים לקחת כמובן מאליו. הפרספקטיבה הרחבה על המשפחה הזו, זרקה אותי אל תחושות נוסטלגיה חזקות מהימים של לפני שנות ה2000, התמימות, ההישרדות, השכנות הטובה. מטורף לחשוב כמה העולם משתנה ומתפתח בשנים מעטות. בעולם כמו שלנו, מה שהיה לפני חמש שנים יכול להראות כזיכרון רחוק ולא רלוונטי ומה שהתרחש ב1989 (זמן לא מאוד רב) נראה עתה כמסמך היסטורי עתיק יומין.

לאחר שסיימתי את הספר העליתי תמונה שלו באינסטגרם הפרטי שלי וקיבלתי תגובה ממכרה שירמי פינקוס הוא בן דוד של אמא שלה והסיפור הוא על סבא שלו והאחים שלו. בתגובה רשמתי לה שלא היה לי ספק שמדובר בסיפור אמיתי מרוב הספציפיות שבדבר והדיוק של הפרטים הקטנים. כל שנותר לי הוא לקוות שהיא מסרה לו את הנאתי הרבה מיצירתו.

****




את ירמי פינקוס הכרתי בשנתי הראשונה בבצלאל, כשזכיתי שיהיה אחד המרצים שלי לשיעור שנקרא "חשיבה יצירתית". מכל המרצים שהיו לי לפניו ואחריו, אני חייב להודות שהאיש הזה הוא אחד האנשים המקסימים, הצבעוניים, החכמים והמוכשרים שהכרתי בחיי, וממנו למדתי דברים אמיתיים על המקצוע שבו אני עוסק ועל החיים בכלל, שאני זוכר ומיישם עד עצם היום הזה.

עוד אז, לפני חילופי המילניום, היתה לו חיבה מיוחדת לשוליים - אנשי שוליים כמו גם מילות שוליים, תחביבי שוליים, ולדברים הבאמת קטנים בחיים שמעניקים להם, אחרי הכול, את הטעם האמיתי. בשיעורים שלו היינו צריכים לעצב עטיפה לדיסק היידי של השוועסטער ברי - האחיות ברי, לייצר מכונות מעופפות עם אמירה פוליטית, או להעמיד חפצי שוליים על גבי דף נייר בגודל A4 בצורה שתפיח בהם משמעות נוספת, חבוייה.

אז נכון, צודק מי שטוען שהעלילה פה היא לא ממש עלילה. יש כאן סיפורים קטנים על אנשים קטנים בשנות השמונים הרקובות, אבל כל המרק הלא-מעניין הזה כתוב בכישרון שאין לו אח ורע אולי אצל שום סופר אחר החי בימינו. פינקוס מאייר את הסיטואציות באופן כה חד ומדוייק ומלא חמלה והומור, שמצאתי את עצמי מתפעל מהניסוחים המבריקים לפחות חמש פעמים בעמוד. אין לו נפילות. אין מילה שאינה במקומה, ותיאורי המצבים והדמויות השונות על מטבעות הלשון שהיו נהוגים באותה תקופה (ועודם נהוגים, בתפוצות מסויימות) - הם לא פחות מפנומנליים.

"על פניו הגסות שפוך חיוך מתמיד, פתייני, ששיווה לו חזות של רועה-זונות. נוסף על כך אימץ לו צמצום עפעפיים שנחשב בעיניו שרמנטי, כמי שכבר ראה הכול ועתה הוא מתבונן על סביבותיו בסלחנות מפוייסת - אף שלמען האמת טרם מלאו לו שלושים וחמש."

"'הבטן גומרת אותי,' הודיעה ציפי צינמן. 'אני הולכת, תסלחו לי, לנסות לחרבן.' 'שנשמע בשורות טובות,' איחלה מרת ליפשיץ."

אצל ירמי פינקוס תפגשו חנוונים ובעלי פרפומריות, קונפקציות וקליינטים, דיסקרטיות ופרהסיה, גבנונים ושכמות, ונטילטורים ואינסטלטורים - ממש כאילו נקלעתם לעוד סיפור של קישון עם מצלולי שפה של עגנון. ישן וחדש דרים אצלו בכפיפה אחת, וכך גם שפה גבוהה ושפה מדוברת, סלנג וז'רגון מדוייק לעילא, בלי ששום דבר ירגיש מזוייף, מאולץ או לא שייך. בעיניי זה הישג אדיר, ולמרות שלא התעלפתי מהסיפור עצמו, נהניתי מאוד מהקריאה, או כמו שאומרים החבר'ה בספר: היה תענוג לא רגיל, נקודה ופסיק.


****

בשנת 1989 דברים היו כל־כך שונים בעולם. שמיר היה ראש ממשלה, קניונים היו תופעה שולית בערים, וטלפון חכם עוד לא היה לאף אחד. בשנה זו מתרחשת העלילה של הספר "בזעיר אנפין" מאת ירמי פינקוס. הסופר, על ידי כתיבה קולחת ומעולה, כפי שנכתב בביקורות אחרות; עברית תקנית של פעם אך לא ארכאית, עם כל מיני "קונצים" לשוניים כגון 'מייסעס' 'שמאטעס' ושאר ירקות, מצליח לגרום לכל אחד ואחד מקוראי הספר, גם אם לא חיו ב-1989 (כמוני למשל) להבין בדיוק לפרטי פרטים איך דברים היו אז. בעזרת תיאורים רחבים, והכי חשוב, הומור פולני שהיום ניתן אולי לשמוע רק בסלונים של סבתא וסבא. העלילה מתרחשת בעיקר ברחוב יהודה המכבי בצפון החדש בתל־אביב במכולת של יוסף צינמן. יוסף צינמן הוא חנווני, אחד "שלא חסר לו". הוא ואשתו ציפי טסים פעמיים בשנה לחו"ל, והשנה עומד על הפרק לחזור לעיירת הנופש "זייפלד" האהובה בחבל טירול שבאוסטריה. אחותה של ציפי, דבורה זלצמן, שנשואה לשרגא, סוכן ביטוח, מחליטה שגם היא רוצה להצטרף לנסיעה השנתית, ובכך מצטרפת לעסקי האופנה וההלבשה לועדי עובדים בפארק המים שפיים. אך כפי שניתן להבין במהלך הספר, הדרך לזייפלד הרבה יותר רחוקה מלעלות על מטוס לאוסטריה.

מה שאהבתי מאוד על הספר, הוא קודם כל זה שהוא מצחיק. אני אישית חובב של ההומור הפולני הזה, וציחקקתי במהלך כל הספר. אני אישית התאהבתי במשפחת זלצמן וצינמן, ומה לא הייתי נותן כדי להיות זבוב באחת מארוחות הערב המשפחתיות שלהן. זהו ספר שמתאר את חייהם של אנשים קטנים במדינה גדולה, ואני מת על הז'אנר הזה. לפעמים היה קשה להאמין שהדמויות מומצאות, הכל היה נדמה לי כל־כך אמיתי בסיפור, וישר דמיינתי לעצמי איך ניתן להפיק מחזה שלם מהספר הזה.

מה שכן, לפעמים כפי שנאמר בביקורות אחרות, ישנה הרגשה שאין באמת עלילה, אך עבורי, ההומור הפולני היה מספיק בשביל להשאיר אותי בציפייה כלפי הבדיחה הבאה בספר, וזה לחלוטין היה מספיק עבורי.

לסיכום, זהו ספר על אנשים. על החיים הקטנים ויש יגידו עלובים במקצת של אנשים קטנים בעיר גדולה, ועל המתחים ועל הניואנסים הבין־אישיים ביניהם. זה ספר טוב, ומצחיק, שכיף לקרוא. העלילה לא מכבידה בכלל, והוא היווה עבורי אפילו איזו טעימה נוסטלגית לעבר של תל‏־אביב בסוף שנות ה-80. מי שחובב ספרים כמו "רומן רוסי" למשל, ימצא רומן זה כגרסה קלילה יותר, קולחת, ואפילו יותר מצחיקה. ממליץ בחום 5\5 כוכבים.

"בזעיר אנפין" מאת ירמי פינקוס, הוצאת 'עם עובד' (2012)

שני ספרים שכבו על ספסל ברחוב שבו הולכתי את הכלב שלי לטיול. האחד עבה וגדול, עם תמונה מרשימה וקודרת, שם הספר מיוחד ומיוחד גם שם מחברו - של סופר שרק ימים ספורים לפני כן פורסמה אודותיו כתבה נרחבת במעריב. הספר האחר, היפוכו, קטן, צבעוני את שם הסופר לא הכרתי. אספתי את שניהם כי ליבי תמיד יוצא אל ספרים עזובים. תמיד נדמה לי שאני אהיה זאת שאעניק להם חסד או פיצוי על הגורל המצמית שזימן להם אותו אחד שנטש אותם. הכלב משך ברצועה. השתין מתחת לספסל. אספתי את שניכם. בביתי הנחתי אותם על מדף הלימבו בסיפריה: מקומם של הספרים שנאספו וטרם קראתי אותם, ועדיין לא ברור מה יעלה בגורלם. הישארו בביתי או ימסרו?
זמן מה אחר כך, קראתי את הספר הראשון, העבה, הקודר שכריכתו הבטיחה עלילה יוצאת דופן, מרשימה ומקורית. לא עוד נארטיב מוכר ושחוק לעייפה של אישה יוצאת למסע/מישהו שב הביתה/ בנים ואבות, בנות ואמהות מסעות אל העולם הפנימי וחזרה החוצה וכו'. חרף מאמצי הכנים לצלוח לפחות רבע ספר, אחרי ארבעה פרקים של השפרצת מקוריות שכזו, הנחתי אותו מידי באכזבה. אני עדיין לא יודעת מה לעשות איתו. אולי אתרום אותו לספרייה ושם ימצא מי שיאהב אותו.
הספר השני, בזעיר אנפין, היה הבא בתור. והנה – הפתעה. כבר אחרי הפרק הראשון מצאתי את עצמי מחייכת. כתוב טוב, חשבתי. מהודק, השפה משקפת היטב את הדמויות. הספר מצליח לשרטט היטב את הדמויות, את הלך הרוח, עם קריצה שנדמית מעט חנוך לווינית, אך מבלי לטבול לחלוטין בגרוטסקיות קודרת, בחוסר תקנה. ללא אמירות ומשפטים מנקרי עיניים, ללא יומרות פילוסופיות, הספר מצליח ללכוד בתוך כמוסת זמן, שעוד רגע תתנצץ, ברור שתתנצפץ, כמה בני אדם, אנושיים, אנושיים מידי. לא מאוד יפים ולא מאוד מוצלחים ולא מאוד שנונים לא טובי לב ולא כאלה שרשעותם הינה בגדר יוצא הדופן. ובכל זאת הם נוגעים ללב.
זהו ספר, על בני אדם, על קטנותם וגדולתם, על כך שכולנו כולנו רוצים להיות טובים וגדולים בעיני עצמנו, ובעיקר בעיני אחרים. על זה שכולנו מחפשים לעצמנו קהל מעריצים קטן או גדול וכולנו חיים על פני קליפה דקה דקה, שמרעידה אותנו, ואנו על כל חלומותינו הגדולים והקטנים ניפול מטה, אל הבלתי נמנע המתלקח תחת רגלינו. ובכל זאת, בפרק הזמן שאנחנו כאן, על אף קטנותנו וחסרונותינו חרף העובדה שאנו וחיינו בני חלוף ואולי למרות כל אלו, שווה להפנות אלינו מבט. שווה לכתוב על זה, ושווה מאוד לקרוא.
זהו ספר לא יומרני, חביב שיש בו צניעות ועדינות שמאוד מצאו חן בעיני. גם אם אינו עמוק בצורה יוצאת דופן. אחד החיסרונות בו היא נטיית הסופר לפתוח כל פרק במאין מבוא תיאורי קצר, שאינו מוסיף דבר. כמו כן מצאתי את הקפיצות קדימה בזמן, המציגות את עתידה של כל דמות ודמות כמיותרות, ופוגמות ברצף הקריאה.
מנגד, יש קטנים רבים יפיפיים. למשל התיאור של פארק שפיים המתעורר ליום עבודה, מהעובדת הראשונה ועד האחרונה, ההצצות לחיים קטנים, קטנים כחיי נמלים, פשוט יפיפיה.

זוכרים את הפולניות מזהו זה, ז'ניה ובז'יז'ינה?
שתי הגיבורות הראשיות הזכירו לי אותן מן העמודים הראשונים. "אני אשב לי בחושך ואעלב" ו"אני כבר אנוח בקבר" - הדיאלוג הזה בקלות היה יכול להחליף דיאוגים שונים בספר.
אני מוכנה להודות שכנראה זו אני ולא הן. אולי בגלל שאינני תל אביבית מספיק ואולי בגלל שלא ישנתי מספיק בשבוע האחרון, אבל הדמויות פשוט שעממו אותי. לא שסבלתי מהספר, פשוט הייתי אדישה אליו ולכן אפילו ביקורת שנונה וחביבה לא תצא לי.

אז מה היה לנו כאן?
משפחה תל אביבית ממעמד הביניים, שתי אחיות שנשואות אחת לבעל מכולת עמיד ושנייה לסוחר ביטוח כושל, חולמות על טיול משפחתי לזייפלד שבאוסטריה ומנסות לגרד את הכסף בעזרת עסקי אופנה של תל אביב בסוף שנות השמונים. ברקע עוד אח, אחות מפגרת, בת פרועה, בן טוב ודודה אחת מוזרה.

במשך 300 עמודים רציתי להגיד לשלוסמנים ולצינמנים ולזלצמנים שאני מוכנה לתרום כל סכום ושיסעו כבר לזייפלד ויעזבו אותי במנוחה!

למה בכל זאת שלושה כוכבים?
קודם כל בגלל הכתיבה. פינקוס יודע לכתוב בצורה מעוררת קנאה. השפה עשירה ומעבירה היטב את רוח התקופה, לא ארכאית מדי ולא מודרנית מדי.
דבר שני - הנוסטלגיה. אין על שנות השמונים והתשעים:-)

פעם, כשהייתי בתיכון, למדנו את עגנון. למדנו את "תהילה" בכיתה ט', את "סיפור פשוט" בכיתה י"א, ואת "והיה העקוב למישור" בכיתה י"ב. זה יהיה מוזר לומר, אבל ירמי פינקוס הזכיר לי את עגנון. לא, זו לא שפת הכתיבה. פינקוס כותב שפה מודרנית לחלוטין, אם כי עשירה מהממוצע ומהמקובל. אבל העיר שהוא מתאר בתור תל אביב, אינה תל אביב שאני מכירה. גם לא זו שהייתי מבקרת בה כשהייתי בכיתה י', בשנת 1989, היא שנת התרחשות הסיפור. תחת המעטה של רחוב תל אביבי בשנת 1989, מביא המחבר את האווירה והתחושה העגנונית של גליציה בתחילת המאה העשרים. אני לא יודעת אם זה רע, או טוב. תחליטו אתם. זה רק נותן תחושה של זרות.

"בזעיר אנפין" פירושו בעברית "במידה קטנה". והספר אכן מתמקד באנשים קטנים. שלא לומר קטנוניים. לא מדובר על עיסוק באנשים הפשוטים בפני עצמו, כי זה בסדר. אפשר לעשות ספרות גדולה מאנשים קטנים. אבל לא כשעובדים קשה להקטין אותם עוד יותר, ולהראות אותם במערומיהם ומשמניהם. ולא שאין ממה. יש לפחות דמות אחת בספר שתומכת בדי עמל ויגע באישה שהיא גם מפגרת בשכלה, וגם לוקה בצליאק. לא פשוט, דבר גדול מאוד. אלא אם אתם שואלים את הכותב של "בזעיר אנפין". האמת? לא צריך להכביר מילים במקרה הזה. תסתכלו על הדמויות שעל הכריכה. בא לכם לקרוא על מעלליהם?

עלילה. עלילה זה סעיף חשוב, כי ספר חייב עלילה. יש כאן עלילה. משפחה מורחבת בתל אביב בסוף שנות השמונים של המאה העשרים. במרכז עומדות שתי אחיות, שאחת עוסקת מוצלחת בענף האופנה, והשנייה ירשה את חנות הקוסמטיקה המקרטעת של הוריה. ההבדל ברמה הכלכלית בהתאם, והוא מתבטא בנסיעה השנתית של האחות האמידה יותר לאתר נופש קסום באירופה. כדי לשתף את האחות השניה בחוויה, וכדי לבצע נסיעה משפחתית מורחבת, נכנסים כולם לעסקי השכרת דוכנים ותצוגות אופנה בפארק המים החדיש (דאז) בשפיים. אז עלילה יש, וגם מצע להמון נוסטלגיית אייטיז דביקה. וגם שפה עשירה מאוד, וציורית, הכוללת הרבה משחקי מילים. ובכל זאת משהו חסר. הממ... אולי כי לא ממש מעניין לשמוע על מעשיהם הקטנים של אנשים קטנים? או שמא דבר אחר. אם נחזור לעגנון הכותב על מעשים קטנים של סוחרים קטנים, הרי שבספריו יש תמיד קונפליקט. משהו שקורע את לב הקורא מבפנים. כאן אין שום דבר כזה, וגם כשכבר קורית טרגדיה, הלב לא ממש כואב, אולי אפילו להיפך.

אז אני לא יכולה להגיד שסבלתי בקריאה. פינקוס הוא צייר, וככה הוא כותב. תיאורים של אנשים ושל מקומות ושל סיטואציות. יפה, באמת יפה. אבל זהו, בעצם. בגלל זה גם לא דירגתי. במקום זה השוויתי לעגנון. לא מספיק?

המפגש שלי עם "בזעיר אנפין" משול רק למפגש שלי עם "רומן רוסי" ו"עשו" לפני עשרים שנה. הייתי אז לקראת סופה של שנה בחו"ל ואת אותה שנה מטלטלת קינחתי בחודשיים וחצי בעיר לוזאן שבשווייץ. הרי האלפים מסביב, מרפסת עם נוף לאגם, אמא בעבודה והתכנים בטלויזיה מדובבים. במילים אחרות - שיעמום מחץ. ואז הגיעו שני הספרים הללו לידי. אינני זוכרת איזה מהם (או שמא שניהם?) פתח בעץ משפחתי, לבל יאבד הקורא בסבך הדמויות וההקשרים. אותו עץ לווה מיד אחר-כך בכתיבה שהעיפה לי את הסכך. העברית הרזה והתל-אביבית שהכרתי, זו שדוללה עד דק אחרי שהיה של שנה בניו-יורק, חיפשה ומצאה בתוך עצמה עוד ועוד רבדים ודימויים שלא ידעתי שקיימים. מאיר שלו דייק כל תואר, כל שיחה ועצם למילים לא-צפויות ובו-בזמן מוכרות ונכונות. אני זוכרת שישבתי לי במרפסת אל מול אגם ז'נבה וחשבתי: האיש גאון.

והנה בא ירמי פינקוס ופותח את ספרו בעץ משפחתי כפי שעשה מאיר שלו לפני חצי-יובל, ולא עוצר בעץ. הוא מקדיש את הספר לאנשי המסחר הזעיר בצפון הישן של תל-אביב באותה התמסרות בה התמסר שלו להתיישבות העובדת. הוא מציג את הדמויות בגרוטסקיות מהולה באהבה כפי שרק קרוב משפחה יכול. הוא מתאר סיטואציות חברתיות ברגישות של במאי מוכשר ותופס את הרגע בחוכמה של נזיר זן. סיימתי את הספר על שפת הבריכה בנאות הכיכר (אין מקום ראוי מזה לספר שכזה) וחשבתי: האיש גאון.

אינני יודעת אם הכשרתו של פינקוס כמאייר הביאה אותו לכדי כושר אבחנה כה חד, או שהיה זה כושר האבחנה שמשך אותו דווקא לתחום האיור. ביצה ותרנגולת או וייס ורסה. היכולת ללכוד רגעים כה יומיומיים ולהעלות אותם לדרגות גדולה ספרותית שמעוררת פליאה וחיוך היא יכולת ששמורה למתי-מעט. ובלי כל ספק, ירמי פינקוס (היחיד שיכול לשאת שם כזה בגאון) מצליח כאן ובגדול.

לא, אני לא יכולה יותר!!! הסרעפת (כך כותבים???)שלי לא עומדת במעמסה!!!(וסליחה, מעכשיו תצתרכו לסבול את שגיאות הכתב שלי, כי עברית לא שפת האם שלי).כמה אפשר?! אני בקטע על אנטון לופקה וזכרונות הדואט המרגש שלו בנגינה על מס(ש)ור עם מרלן דיטריך...חצילו!!! פינקוס, אתה גאון! לא יכולתי למצוא דבר יותר מתאים כדי לשפר את מצב רוחי הירוד ביותר בעת הזה שאגב, בדרך כלל מרומם, ב"ה. שוקרן! (-:

פחחחחחח....מה שכתוב למעלה נכתב כשהיתי רק ברבע של הספר... מי היה יכול לצפות--אחרי כמעט 300 עמודים מלאי אירוניה מבריקה --לסוף שכזה...אבל זה מה שהפך אותו מלתרגיל לשוני ובעל הומור יוצא מן הכלל, ובאותו זמן גם רגיש ועדין שעדיין לא זכיתי לפגוש---לספר אמיתי. כל הכבוד.

שמתי לב שבביקורות האחרונות שלי חרגתי מחוות הדעות הספרותיות כביכול לטובת תחביבי פנאי אחרים. בהנחה שזה מעניין פה את הקוראים, נסטה במקרה הזה אל אהבה אחרת שלי - רדיו, וליתר דיוק - תוכניות אישיות ברדיו. כמו עוד המון אנשים גם אני מאזינה בקביעות כבר איזה זמן לתוכנית הבוקר של טל ואביעד, בין אם אני ערה בשעות האלו ובין אם לא. בין הידיעות החדשותיות המיותרות, הביטויים המדבקים וסתם היכרות מפתיעה בהיקפה עם חיים של אנשים אחרים, אני נוטה לאמץ מהתוכנית, או ליתר דיוק מאביעד קיסוס, המלצות קריאה. אביעד הוא אדם אינטליגנטי וקורא ספרים רציני והמלצות ממנו באמת ראויות לתשומת לב, אבל במהלך הזמן שמתי לב שיש לספרים שהוא ממליץ עליהם מכנה משותף בולט שמשפיע ישירות על ההנאה שלי מהספר.

ניקח לדוגמה שלושה ספרים שקראתי בשנה האחרונה, בין השאר בהמלצתו: "כיסא פנוי" של ג'יי קיי רולינג, "חירות" של ג'ונתן פראנזן ו"הגבעה" של אסף גברון. על פניו מדובר בספרים שונים בתכלית, אבל משותף להם דבר אחד מובהק: שלושתם מנתחים בחדות ולעומק את תחלואיה של החברה האנושית שהם כותבים עליה, ממלאים את הספר בגיבוריה הפחות סימפטיים ומתרכזים ביחסי הגומלין בין חולשות האופי האנושיות ובין המבנה הרקוב של החברה. אף על פי שמדובר בכותבים טובים עד מצוינים, אני לא ממש נהניתי מספרים שלא כללו אף דמות מעוררות הזדהות והציגו מראה ביקורתית ומדכאת לחברה המודרנית. לא פלא שאביעד, מבקר שנון וסרקסטי בזכות עצמו, דווקא אהב את הספרים האלו מאוד, אבל אני נשארתי בעיקר עם אבחנה מעניינת עליו ועל הספרים האלו.
לא כל ההמלצות פספסו - את "עשרה בדצמבר" למשל אהבתי מאוד, אף על פי גם הוא מתיישב עם ההגדרות הנ"ל - אבל האבחנה הזו סייעה לי לקבל איזושהי אינדיקציה מראש על הנאתי מהספר, בלי קשר ישיר לאיכות הכתיבה שלו או לחשיבותו הספרותית.

בקיצור, גם על הספר הזה אביעד המליץ, והוסיף ואמר שהוא מצחיק, מה ששכנע אותי להעביר איתו שעתיים-שלוש. ובכן - גם כאן יש לנו גיבורים קטנוניים ומאבקים פתטיים, הפעם על רקע תל אביב של סוף שנות השמונים ועסקים פרטיים חוקיים למחצה. בניגוד לספרים הנ"ל מדובר בספר משעשע לפרקים, אם כי בעיקר מתוך גיחוך וחמלה על הדמויות ופחות בגלל שנינות או הומור של ממש. אמנם מדובר בכוונת הסופר, אבל קשה לומר שהעלילה מעוררת עניין של ממש או שהדמויות מלמדות אותנו איזשהו לקח על יחסי משפחה והתנהגות אנושית. לא מדובר בספר גרוע, והיות שהסופר הוא בכלל מאייר במקצועו, לא פלא שנקודות החוזק של הספר הם התיאורים שלו, שמציירם דמויות או התרחשות ברקע בדיוק מרשים ממש. כשפינקוס מתאר את הנופש ההמוני בפארק המים בשפיים, למשל, אפשר ממש להריח את הכלור באוויר. שאר הזמן הספר מעורר מין חצי חיוך חמוץ ופיהוק קל, שטוב למי שרוצה הזדמנות ללעוג קצת למישהו או סתם לגחך קצת את אחר הצהריים שלו. אני העברתי אותו למחלקת קרא-ושכח, אבל כאמור יש מי שדווקא מיקם אותו גבוה במדף. אם הגעתם בקריאה עד פה, אני מניחה שאתם כבר יודעים באיזה צד אתם.