ביקורת ספרותית על בזעיר אנפין מאת ירמי פינקוס
ספר מעולה

---

המפגש שלי עם "בזעיר אנפין" משול רק למפגש שלי עם "רומן רוסי" ו"עשו" לפני עשרים שנה. הייתי אז לקראת סופה של שנה בחו"ל ואת אותה שנה מטלטלת קינחתי בחודשיים וחצי בעיר לוזאן שבשווייץ. הרי האלפים מסביב, מרפסת עם נוף לאגם, אמא בעבודה והתכנים בטלויזיה מדובבים. במילים אחרות - שיעמום מחץ. ואז הגיעו שני הספרים הללו לידי. אינני זוכרת איזה מהם (או שמא שניהם?) פתח בעץ משפחתי, לבל יאבד הקורא בסבך הדמויות וההקשרים. אותו עץ לווה מיד אחר-כך בכתיבה שהעיפה לי את הסכך. העברית הרזה והתל-אביבית שהכרתי, זו שדוללה עד דק אחרי שהיה של שנה בניו-יורק, חיפשה ומצאה בתוך עצמה עוד ועוד רבדים ודימויים שלא ידעתי שקיימים. מאיר שלו דייק כל תואר, כל שיחה ועצם למילים לא-צפויות ובו-בזמן מוכרות ונכונות. אני זוכרת שישבתי לי במרפסת אל מול אגם ז'נבה וחשבתי: האיש גאון.

והנה בא ירמי פינקוס ופותח את ספרו בעץ משפחתי כפי שעשה מאיר שלו לפני חצי-יובל, ולא עוצר בעץ. הוא מקדיש את הספר לאנשי המסחר הזעיר בצפון הישן של תל-אביב באותה התמסרות בה התמסר שלו להתיישבות העובדת. הוא מציג את הדמויות בגרוטסקיות מהולה באהבה כפי שרק קרוב משפחה יכול. הוא מתאר סיטואציות חברתיות ברגישות של במאי מוכשר ותופס את הרגע בחוכמה של נזיר זן. סיימתי את הספר על שפת הבריכה בנאות הכיכר (אין מקום ראוי מזה לספר שכזה) וחשבתי: האיש גאון.

אינני יודעת אם הכשרתו של פינקוס כמאייר הביאה אותו לכדי כושר אבחנה כה חד, או שהיה זה כושר האבחנה שמשך אותו דווקא לתחום האיור. ביצה ותרנגולת או וייס ורסה. היכולת ללכוד רגעים כה יומיומיים ולהעלות אותם לדרגות גדולה ספרותית שמעוררת פליאה וחיוך היא יכולת ששמורה למתי-מעט. ובלי כל ספק, ירמי פינקוס (היחיד שיכול לשאת שם כזה בגאון) מצליח כאן ובגדול.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על בזעיר אנפין