ביקורת ספרותית על בזעיר אנפין מאת ירמי פינקוס
ספר מעולה

---

"משפחות- משפחות נברא העולם, ולכל משפחה גרעין משלה- אידאה, תשוקה או כישרון- שסביבו חגים כל בני המשפחה, איש איש על פי דרכו, ולעולם לא יתעייפו מלדון ולדוש בו."

הסיפור עוקב אחר שתי משפחות החיות ברחוב יהודה מכבי בתל אביב בשנת 1989. לאחת פרפומריה ולשנייה צרכנייה. בני המשפחה חיים להם זה מול זה, מתכננים את הטיול הגדול שיעשו בסוף הקיץ לזייפלד שבאוסטריה ובינתיים חוסכים כסף, צופים בשקופיות על המקום, ומפנטזים על הרגע בו יגיעו אל הנחלה.

מצחיק, מרגש, נוגע בדיוק בנקודות הנכונות. ישראל של שנת 1989 מדויקת לפרטי פרטים עם אנשים שהם עולם ומלואו, כל אחד מהם דמות בפני עצמה, צבעונית, תוססת, עם אהבות, אכזבות ורצונות שאולי הושתקו קצת עם השנים והסתפקו במעט אבל בסופו של יום מה רוצה הנפש של כולנו? בסך הכל קצת מרגוע.

הספר מאוד מזכיר את סגנונו של חנון לוין עם דמויות מוגזמות וגרנדיוזיות ועם זאת נשמרת ריאליסטיות מדהימה בה כל אחד מהקוראים יכול להעיד כי הוא "מכיר אחד כזה". אמנם נולדתי רק בשנת 1995 אבל הרגשתי דיוק מדהים בפרטים הקטנים של פעם. משהו שעדיין זכיתי לקחת בו חלק לפני מהפכת הטלפונים והאינטרנט- הטררם הגדול בלנסוע לחו"ל, המכולות הקטנות והשכונתיות, הסלנג הישראלי הנושן שהולך ונעלם לו מהעולם אבל אצלי במשפחה עוד מדובר פה ושם.

אין מה לומר, אהבתי את הסיפור. פשוט אהבתי אותו. הוא לוקח את כל הדברים הטובים והרעים כאחד שיש במשפחה ומצליח לתת עומק לקשרים יומיומיים שלרוב אנחנו יכולים לקחת כמובן מאליו. הפרספקטיבה הרחבה על המשפחה הזו, זרקה אותי אל תחושות נוסטלגיה חזקות מהימים של לפני שנות ה2000, התמימות, ההישרדות, השכנות הטובה. מטורף לחשוב כמה העולם משתנה ומתפתח בשנים מעטות. בעולם כמו שלנו, מה שהיה לפני חמש שנים יכול להראות כזיכרון רחוק ולא רלוונטי ומה שהתרחש ב1989 (זמן לא מאוד רב) נראה עתה כמסמך היסטורי עתיק יומין.

לאחר שסיימתי את הספר העליתי תמונה שלו באינסטגרם הפרטי שלי וקיבלתי תגובה ממכרה שירמי פינקוס הוא בן דוד של אמא שלה והסיפור הוא על סבא שלו והאחים שלו. בתגובה רשמתי לה שלא היה לי ספק שמדובר בסיפור אמיתי מרוב הספציפיות שבדבר והדיוק של הפרטים הקטנים. כל שנותר לי הוא לקוות שהיא מסרה לו את הנאתי הרבה מיצירתו.

» ביקורות נוספות של בר
» ביקורות נוספות על בזעיר אנפין