ביקורת ספרותית על בזעיר אנפין מאת ירמי פינקוס
ספר בסדר

---

שמתי לב שבביקורות האחרונות שלי חרגתי מחוות הדעות הספרותיות כביכול לטובת תחביבי פנאי אחרים. בהנחה שזה מעניין פה את הקוראים, נסטה במקרה הזה אל אהבה אחרת שלי - רדיו, וליתר דיוק - תוכניות אישיות ברדיו. כמו עוד המון אנשים גם אני מאזינה בקביעות כבר איזה זמן לתוכנית הבוקר של טל ואביעד, בין אם אני ערה בשעות האלו ובין אם לא. בין הידיעות החדשותיות המיותרות, הביטויים המדבקים וסתם היכרות מפתיעה בהיקפה עם חיים של אנשים אחרים, אני נוטה לאמץ מהתוכנית, או ליתר דיוק מאביעד קיסוס, המלצות קריאה. אביעד הוא אדם אינטליגנטי וקורא ספרים רציני והמלצות ממנו באמת ראויות לתשומת לב, אבל במהלך הזמן שמתי לב שיש לספרים שהוא ממליץ עליהם מכנה משותף בולט שמשפיע ישירות על ההנאה שלי מהספר.

ניקח לדוגמה שלושה ספרים שקראתי בשנה האחרונה, בין השאר בהמלצתו: "כיסא פנוי" של ג'יי קיי רולינג, "חירות" של ג'ונתן פראנזן ו"הגבעה" של אסף גברון. על פניו מדובר בספרים שונים בתכלית, אבל משותף להם דבר אחד מובהק: שלושתם מנתחים בחדות ולעומק את תחלואיה של החברה האנושית שהם כותבים עליה, ממלאים את הספר בגיבוריה הפחות סימפטיים ומתרכזים ביחסי הגומלין בין חולשות האופי האנושיות ובין המבנה הרקוב של החברה. אף על פי שמדובר בכותבים טובים עד מצוינים, אני לא ממש נהניתי מספרים שלא כללו אף דמות מעוררות הזדהות והציגו מראה ביקורתית ומדכאת לחברה המודרנית. לא פלא שאביעד, מבקר שנון וסרקסטי בזכות עצמו, דווקא אהב את הספרים האלו מאוד, אבל אני נשארתי בעיקר עם אבחנה מעניינת עליו ועל הספרים האלו.
לא כל ההמלצות פספסו - את "עשרה בדצמבר" למשל אהבתי מאוד, אף על פי גם הוא מתיישב עם ההגדרות הנ"ל - אבל האבחנה הזו סייעה לי לקבל איזושהי אינדיקציה מראש על הנאתי מהספר, בלי קשר ישיר לאיכות הכתיבה שלו או לחשיבותו הספרותית.

בקיצור, גם על הספר הזה אביעד המליץ, והוסיף ואמר שהוא מצחיק, מה ששכנע אותי להעביר איתו שעתיים-שלוש. ובכן - גם כאן יש לנו גיבורים קטנוניים ומאבקים פתטיים, הפעם על רקע תל אביב של סוף שנות השמונים ועסקים פרטיים חוקיים למחצה. בניגוד לספרים הנ"ל מדובר בספר משעשע לפרקים, אם כי בעיקר מתוך גיחוך וחמלה על הדמויות ופחות בגלל שנינות או הומור של ממש. אמנם מדובר בכוונת הסופר, אבל קשה לומר שהעלילה מעוררת עניין של ממש או שהדמויות מלמדות אותנו איזשהו לקח על יחסי משפחה והתנהגות אנושית. לא מדובר בספר גרוע, והיות שהסופר הוא בכלל מאייר במקצועו, לא פלא שנקודות החוזק של הספר הם התיאורים שלו, שמציירם דמויות או התרחשות ברקע בדיוק מרשים ממש. כשפינקוס מתאר את הנופש ההמוני בפארק המים בשפיים, למשל, אפשר ממש להריח את הכלור באוויר. שאר הזמן הספר מעורר מין חצי חיוך חמוץ ופיהוק קל, שטוב למי שרוצה הזדמנות ללעוג קצת למישהו או סתם לגחך קצת את אחר הצהריים שלו. אני העברתי אותו למחלקת קרא-ושכח, אבל כאמור יש מי שדווקא מיקם אותו גבוה במדף. אם הגעתם בקריאה עד פה, אני מניחה שאתם כבר יודעים באיזה צד אתם.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על בזעיר אנפין