האי הירוק, המקרר ואני

Item: האי הירוק, המקרר ואני
Rating: 5
Author: יואל ספרי התורמוס

מאת טוני הוקס

הביקורת של יואל ספרי התורמוס

הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד

שנת הוצאה:1998

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

הספר מסופר מנקודת מבטו של טוני הוקס וכך הוא הצליח להביא את השנינות שלו לתוך הספר והיא בולטת מאד, הדבר גורם לספר לזרום בצורה מאד משעשעת (מצאתי עצמי צוחק מספר פעמים בקול רם באוטובוס בגללו)
לי אישית הזכיר מאד את השנינות של "המדריך לטרמפיסט".
לקחתי את העצה של אחד החברים פה שהמליץ לקרוא את הספר בצמוד למפה פשוטה של אירלנד - המלצה מעולה, מאד משדרגת את חווית הקריאה, רוב המקומות שביקר בהם הופיעו בה עם זאת את 3 נקודות הציון העיקריות שלו הייתי צריך למצוא בגוגל מפס ולסמן לי על המפה.
לאחר קריאה נוספת גיליתי שטוני הוקס עשה מהספר סרט בו הוא מככב כעצמו אך הביקורות של IMDB.com קטלו אותו כלומר כמו ברוב הפעמים: "אל תראה את הסרט, תקרא את הספר"

מי אהב את הביקורת

אהבת?

הקיסרית הילדותית

שין שין

שיווה

4קוראים|גיל ממוצע42|75%נשים

על המבקר

יואל ספרי התורמוס

חבר מזה 14 שנים

47 ביקורות•1 נבחרות•347 לייקים

ז'אנרים מועדפים:

ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•סיפורי הצלחה

יואל ספרי התורמוס

חבר באתר מזה 14 שנים

ביקורות47

ביקורות נבחרות1

לייקים שקיבל347

דירוג ממוצע4.1 ⭐

ז'אנרים מועדפים

ספרות מתורגמת9 ספרות מקורית5 סיפורי הצלחה4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של יואל ספרי התורמוס

הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ

מוניק קורנו

אומר מראש, לא קראתי את הספר, לא כי לא רציתי אלא כי אי אפשר. מה שכן ניתן לעשות זה לשמוע אותו ואכן שמעתיו.

המילה סטאלג פירושה בגרמנית מחנה שבויים. זוהי סדרת ספרים שפורסמה בשנות השישים שעסקה בנושא יחסים בין שבויים ושבויות לשובייהם הנאצים בתקופת מלח"ע השנייה. הספר הנ"ל הוא אחד המפורסמים שבסדרה אם לא הידוע שבהם.

לספר התוודעתי אחרי שראיתי שמישהי חיפשה אותו ברשימת הספרים המבוקשים של סימניה. מייד הסתקרנתי כי אך אפשר שלא אחרי כותרת כל כך פרובוקטיבית. מה המשמעות שלה? האם הסופרת הייתה באמת כלבתו של הקולונל לפי הפירוש המילולי של המשפט או שיש לעניין כוונה אחרת? תמונת השער של הספר עוד יותר מרדנית: אישה בחזייה, נראית כסובלת, ועליה סימני הצלפת שוט וסימן צלב קרס על המצח. גם חיפוש אחרי סופרת בשם מוניק קורנו מגלה שזה שם בדוי ואין באמת סופרת כזאת.

עד כמה שזה נראה לנו צעקני בימינו, אתן ואתם יכולים ויכולות לדמיין כמה צעקני זה היה בשנות השישים כשהספר פורסם, קראו לו ספר תועבה, ועד כדי כך שאחרי שהוא פורסם מייד נעשה ריקול לכל הספרים. אמרו שהוא משחית את הנוער. שרדו מספר חד ספרתי של ספרים שהספיקו להיקנות על ידי צעירים חובבי הז'אנר ומאז עותקים אלו הגיעו לידי מספר זעום של אספנים. למיטב ידיעתי אפילו לספרייה הלאומית אין עותק שלו.

לכן אי אפשר לקרוא אותו, מציע לכם גם לא לנסות כי אין להשיג אותו. אך מה שכן אפשר לעשות זה לשמוע פודקאסט של שליישית חברים שמקריאים ותוך כדי משוחחים על הספר. הם שאלו עותק מאספן שמחזיק עותק של הספר ברשותו. (חפשו "סטאלג" באפליקציית הפודקאסטים החביבה עליכם או גלשו אל staleg נקודה co נקודה il)

הם מקריאים פרק אחרי פרק ותוך כדי דנים על מה שנקרא, אומרים את דעתם, נרגשים, נחרדים ונפעמים מהקשיחות והבוטות של הספר, מהיצר האנושי לשרוד שמפגינה ננסי גיבורת הספר ומאכזריות הנאצית שמפגין קולנול שולץ (וחברותיו וחבריו יש לומר)

ועל מה הספר בכלל? הספר מספר על אישה צרפתייה בשם ננסי שעולמה משתנה כאשר הגרמנים כובשים את צרפת. בעלה האהוב אנרי נלקח ממנה על ידי הקולונל לאחר שננסי העזה להתחצף אל האחרון ולהשפילו בפני חייליו (או כך הוא ראה את פני הדברים).
ננסי מספרת לפסיכיאטר שלה את כל הסיפור, בלי להשמיט אף פרט, ומספרת מה קרה, מה הרגישה ומה חשבה, אחרי שהקולונל לקח אותה איתו בחזרה לגרמניה, בשל התואנה שהיא "מרגלת חשובה" וכל מה שאירע בחווילה שלו. ועם כל התיאורים של ננסי, אני יכול לומר שהספר הזה יותר שערורייתי ממה שציפיתי שהוא יהיה.

אני אסכם בתיאור של הספר שאחד משלישיית המגישים אמר בפרק ה-3 של הפודקאסט: "הספר הזה טוב יותר ממה שהוא היה אמור להיות". אני מוכרח להודות שאני מסכים איתו.

מזימה : סיפור המרגל היהודי של היטלר

מיכאל בר-זהר

כל פעם אני מופתע מחדש מכמות הסיפורים המטורפים שמלחמת העולם השנייה הצליחה לייצר, ותמיד כשאני חושב שזהו, אין יותר סיפורים כאלו שהם כאילו לקוחים מספר בדיוני כלשהו (הדוב וויטק שלחם עבור הבריטים, מבצע קציצה, הסיפור משוגע של יאנג קיונג ג'ונג הקוראני שבתור שבוי מלחמה לחם עבור היפנים, הרוסים ולבסוף עבור הגרמנים ויש עוד), אני מגלה שיש עוד אחד כזה, וגם הוא אמיתי לחלוטין.

גם הסיפור הזה הוא ספר על גבול המדע הבדיוני: מרגל יהודי בשירות הצבא הנאצי?! יכול להיות דבר כזה?
אבל מסתבר שאכן היה הדבר. סיפור על פטריוט גרמני, אדם שאהב את מדינתו בכל נפשו בו, שירת אותה במלחמה הגדולה ולרוע מזלו נולד להיות יהודי בתקופה הכי לא מתאימה בהיסטוריה, שמו היה פאול פאקנהיים. אדם כה תמים עד שכשפרצה מלחמת העולם השנייה הוא ביקש להתפקד לצבא הגרמני מחדש, בלשכת הגיוס צחקו לו בפרצוף.
הוא נשלף מתוך מחכנה ריכוז שבו שהה, עבר קורס הכנה מזורז ב"איך להיות מרגל" ונשלח לא"י לרגל עבור הנאצים בתמורה להבטחתם לדאוג לרווחת אימו הקשישה.

מה שאני אוהב בסיפורי היסטוריה שהם מלמדים אותי פרטים שלא ידעתי, למשל שהיו שני ארגוני ביון גרמנים שהייתה בינהם יריבות מרה: אחד מקצועי (אבוהר) ואחד נאצי (אס דה)
ה-אבוהר הוא זה שרקח את התוכנית מכוון שחשב שמרגל יהודי יסתווה טוב יותר באוכלוסיה יהודית בא"י כפליט מבין אלפי פליטם אחרים שהגיעו לא"י באותה תקופה. ארגון זה יכל לחיות עם העובדה שיהודי משרת עובר גרמניה כל עוד זה לטובת המאמץ המלחמתי.
הפרט האמיתי והלא יאמן הוא שמה שהכשיל את כל התוכנית היה ה-אס דה, הוא הדליף לבריטים שמתוכנן להגיע מרגל גרמני לא"י כך מראש לפאקנהיים המסכן לא היה סיכוי להצליח.

סיפור בלתי יאמן על קורותיו של פאול פאקנהיים והריגול הכושל (שלא באשמתו) לטובת גרמניה הנאצית בעל כורחו במלחמת העולם השנייה.

אם הסערות

רנסום ריגס

אם הסערות הוא הספר החמישי מתוך שישה הקיימים בסדרת "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים". הספר חדש יחסית, יצא בעברית באוגוסט 2020 ובמרכזו ממשיך להיות גיבור החבורה הלא הוא ג'ייקוב קוטל החלולים.
בספר הראשון, ג'ייקוב היה משונה החדש שבא מעולם הרגילים והספר עוקב אחרי ההשתלבות שלו בחיים חדשים כמשונה מיוחד. בספר החמישי לעומת זאת, ישנה נערה חיננית בשם נור הנמצאת בדיוק בשלב שג'ייקוב היה בו בספר הראשון, רק הפעם במקום שג'ייקוב יהיה החניך הוא הופך לחונך.
נור כשמה כן היא, בחורה שיודעת להפיץ אור וחושך. זו גם היכולת המשונה שלה ובמהלך הספר היא לומדת להשתמש בה ולשלוט בה, בדיוק כמו ג'ייקוב בהתחלה.

בלי לספר ספיילרים, לספר ישנן כמה עלילות. אחת מהן היא החיפוש אחר חייה אמיתים של נור כאשר הייתה ילדה, חלק בעברה שהיא אינה מכירה. עלילה נוספת קשורה לאויבים של המשונים בספרים הקודמים ובעיקרם האויב הראשי מהספר השלישי, שחשבנו שנפטרנו ממנו אך הוא עדיין קיים בתודעה של חברות המשונים ומטיל בהם פחד ומורא.

הספר מסתיים בסוף פתוח לחלוטין שבו שום דבר לא נגמר, יש שוב פעם טעות ענקית מצד ג'ייקוב וחבריו שבונה למעשה את כל הספר השישי והאחרון.

את הסדרה ממש אפשר לחלק לחלקים: הספר הראשון שאפשר לקרוא אותו בתור עצמו והוא ספר נהדר והכי טוב מבין כולם. הספרים הראשון עד השלישי, כשבסוף השלישי ישנו ממש סיום של הרפתקה ארוכה. ומסתבר ספרים רביעי ועד השישי שהם הרפתקה חדשה שהיא המשך של ההרפתקה הקודמת.
הסדרה בתור סדרת ספרים היא סדרה נהדרת לדעתי אך יחד עם זאת הספר הנוכחי כשלעצמו פחות טוב מבין כל הספרים עד כה.

מלאכים בשמיים

רוברט גנדט

בשנייה שראיתי את הכותרת של הספר חשבתי על מיסטיקה או רוחניות, מלאכים בשמים? לא הבנתי למה הכוונה. רק קריאה של הכותרת משנה וקריאת התקציר הבנתי על מה הספר, וקריאת הספר כולו גרמה לי להבין שאכן האנשים עליהם מדבר הספר היו מלאכים עבור תושבי מדינת ישראל בזמן מלחמת העצמאות.

מדינת ישראל הצעירונת הייתה צריכה להמציא את עצמה מבחינה צבאית לתוך מלחמת קיום, לבנות הכל מאפס תוך כדי מלחמה, אמיתי עד כמה שזה לא נתפס.
לטוס זה לא עניין פשוט בכלל ואתה צריך לרכוש את ההכשרה שלך במקום כלשהו , אם אין לך מטוסים ואין טייסים אז אין לך חיל אווירי. וכך במלחמה לא היו לישראל טייסים ישראלים כלל, רק שני צברים הוכשרו כטייסים ואכן טסו במלחמה, עזר ויצמן ומודי אלון, כל השאר היו המתנדבים, מילה משמעותית לאורך כל הספר.

המתנדבים היו יהודים ברובם אבל גם חלקם לא, מתנדבים גם על פי השכר הזעום שקיבלו אבל גם חלקם היו שכירים. הם היו טייסים, מהנדסי טיסה, אנשי תפעול. הם היו מארה"ב , מדרום אפריקה, מקנדה, מבריטניה, וגם אייבי נתן אחד מהודו.

הספר מסביר למה מישהו יסכים להתנדב להילחם במלחמה שלא שלו, תוך סיכון חייו בשביל ארץ שרובם לאחר מכן בחרו שלא להשתקע בה. הוא מתאר את ההתקפות האוויריות הראשונות והאחרונות לפרטי פרטים, איך ייתכן קרב אוויר שבו מסרשמיט מתוצרת צ'כיה/גרמניה רכוב על גבי טייס אמריקאי נלחם בספיטפייטר בריטי המוטס על ידי טייס מצרי. על ההווי של הטייסת הראשונה ששפת האם שלה הייתה אנגלית, על כמויות האלכוהול שנשתו בפאב המקומי ליד שדה התעופה הזעיר בהרצליה שהיה חבוי בתוך פרדס, איך בשקיעה המטוסים נחתו אחרי הקרב והטייסים יצאו לשכוח ממה שראו בלילה באותו פאב.

ודבר נוסף, הספר מספר פרט שלא הכרתי, על תרומת של צ'כוסלובקיה באותה מלחמה. הצ'כים סיפקו לישראלים נקודת קפיצה לתוך ישראל, נקודה שכמעט אף אחד לא הסכים לספק, גם בתשלום. באותה שדה תעופה קטן מחוץ לפראג תוקנו, תודלקו הועמסו ושופצו מטוסים בדרכם לישראל.

כשתושבי תל אביב של שנת 1948 הביטו לשמיים וראו מטוס עם מגן דוד מפיל מטוס תובלה מצרי, הם באמת חשבו את הטייס, מודי אלון למלאך שהגיע להגן עליהם, כנראה בשנת 1948 בארץ ישראל באמת היו מלאכים בשמים.

הפיראטים

מייקל קרייטון

יש ספרים שהם כמו סרט אקשן, סנצה רודפת סנצה, פסקה רודפת פסקה, פרק רץ אחרי פרק, כך היה "הפיראטים" מבחינתי.
הוא תפס את עיני מכוון שנושא המסגרת מרתק אותי, תקופה שבה להיות שודד ים היה מקצוע ועוד מקצוע לגיטימי ונועז. על רקע תקופה זו רומן היסטורי זה מתרחש. בים הקריבי, בזמן שבו כל האזור נשלט על ידי ספרד מעצמת העל, ישנו אי אחד בודד שעליו חולשת אנגליה ושמו ג'מייקה. באי הזה ישנה עיר נמל ססגונית ששמה פורט רויאל ואליה מגיעים טיפוסים מהעולם הישן לצד פיראטים במסווה מהעולם החדש שפועלים בה.

לגיבור הספר ששמו הוא קפטן האנטר ונאמר עליו שהוא אמריקאי שלמד בהרוארד (לפני ששני מושגים אלו הפכו לשם דבר), מזדנבת שמועה שישנו אוצר בלום על אוניית מלחמה ספרדית שעתידה לחזור בקרוב לעולם הישן. הוא לא מצליח לעמוד בפיתוי ומגבש סביבו צוות לעניין לביצוע השוד.

הסופר ביצע תחקיר בכתיבת הספר ושילב פרטים מעניינם אודות עולם הספנות של אז כגון איך להפליג לתוך מפרץ רדוד בעזרת צופה מהתורן העליון כשאתה נרדף, איך לשוט בשקיעה כשהשמש מולך ומסנוורת אותך ואיך להתחמק מאוניה שמזנבת אותך כשהרוח לא נושבת לכיוון שאליו חשקה נפשך להגיע.

ואם קפטן האנטר היה שואל אותי האם הסיפור מעביר היטב את רוח התקופה הייתי עונה לו כמו שאר פקודיו לאורך הספר: "איי איי קפטן!"

אי הדולפינים הכחולים

סקוט אודל

זה ספר המבוסס על סיפור אמיתי שבו המחבר לקח לעצמו הרבה חופש אומנותי כדי לכתוב אותו. פשוט מאד כי מעט עובדות ידועות על הסיפור. שהייתה נערה אינדיאנית, אולי אישה, שחייתה לבדה על אי בודד באוקיינוס השקט בין השנים 1830 ו-1850. לא היה יומן שנשאר מאחור, או מישהו שיבין אותה וירשום את קורותיה, פשוט כי היא הייתה היחידה שנשארה מהשבט שלה, והאחרונה שדיברה את השפה שלו וכך כשהגיעה לציביליזציה, אף אחד לא הבין אותה.

היא לא נתקעה על האי, היא גדלה בו וחייתה בו עם שבטה לאורך כל ילדותה, אך כמו בסרט המפורסם "שכחו אותי בבית", גם כאן נוצר המקרה המוזר בו היא נותרה לבדה רק עם אחיה הקטן על האי.
האחרון אף הכריז על עצמו כשליט האי על אף שהיה ילד קטן שכן לא היו גברים אחרים עליו אך הוא לא שרד זמן רב וכך אחותו הנערה נותרה בודדה.

כמו הרבה ספרים בהם הגיבור הוא כמעט הדמות היחידה, הסיפור מסופר מפי הנערה תוך כדי נסיון לתאר מה חשבה ואמרה. את הזמן כימתה במספר ירחים שחלפו, את הכיוונים הכירה לפי כיוון שקיעת השמש.
הקשר של הנערה עם הטבע מתואר באופן נפלא בסיפור, פשוט זה כל מה שהיה לה, יחסי אהבה שנאה עם להקת כלבי בר שחיה על האי, החמלה שהייתה לה אל לוטרות הים שציידי פרוות רוסים ואלואיטים הגיעו כדי לצוד אותן לשם פרוותם, התמנון הענק שהיא חמדה בבשרו, פילי הים שבשינהם החדות היא חשקה על מנת להכין חניתות והקורמורנים אחריהם עקבה על מנת להשתמש בנוצותיהם, כדי להכין שמלה, כדי להתגנדר שכן להרגיש יפה זה חשוב גם כשאתה לבד בעולם.

על הספר שמעתי מפי חבר שהוא אומן בכישורי הישרדות בטבע והספר אכן מיטיב לתאר כישורים כאלו מצד הגיבורה, מאיסוף צדפות וייבושן ועד שימוש בצמחים מסוימים כדי לסמם את אויביה כלבי הבר.

ואחרי שגומרים לקרוא את הספר, ומחפשים ברשת את הפרטים הנוספים, מתגלה האמת העצובה שתמיד התרחשה בסופו של דבר, שהתרבות האינדיאנית פגשה את התרבות המערבית, הגוף של האנשים הפשוטים יותר לא עמד בקצב החיים של האנשים המערבים, והאינדיאנים לרוב (כמו במקרה של הנערה) לא שרדו הרבה מעבר כדי להמשיך את סיפורם.

פלסאון - איך זה הצליח

יצחק (איציק) קנטור

כל מי שאי פעם הלך לשירותים, מכיר את המוצר הזה של חברת פלסאון, ניאגרה לבנה להדחת מי האסלה. בשנות ה-60 כשפלסאון, חברה לייצור מוצרי פלסטיק מקיבוץ מעגן מיכאל, התחילה את דרכה, הניאגרה הזאת הייתה אחד ממוצריה הראשונים וכמו רוב מוצריה בתקופה זו, הם היו למעשה ייצור מוצר קיים, שידרוגו, שיפורו וייצרו מהחומר העולה החדש של אותה תקופה, הפלסטיק.

הסיפור מספר את קורותיו של המנהל הכללי הראשון של החברה, איציק קנטור שהוא גם מחבר הספר, הספר מסופר מנקודת מבטו ואת חוויותיו בחברה.
החלק הראשון של הספר מספר איך קנטור נולד ב-1926 וגדל בפרדסים של כפר סבא, שירת בחיל הים במלחמת העצמאות, ולבסוף לאחר הקמת המדינה הצטרף לקיבוץ מעגן מיכאל ביחד עם רעייתו הטריה. כשרונו הטכני הוא שהביא אותו להיות חלק מהקמת חברת פלסאון, שבתחילתה עוד הייתה ענף מתוך ענפי הקיבוץ.

החלק השני מתאר איך לקח על עצמו את תפקיד המנהל שאחראי על פיתוח ושיווק, וכמו שהוא מיטב לתאר, שני החלקים שזורים זה בזה בחברה חדשה שממציאה מוצרים חדשים כל הזמן. הוא מתאר כיצד הגיע לכל מקום בעולם כדי לבנות לפלסאון תשתית שיווקית מתאימה כדי למכור את מוצריה, ולא חוסך בתיאור הכישלונות וההצלחות. קיוותי לקרוא יותר על תחום הפלסטיק וייצורו אך מקווה שהקנטור עסק בעיקר בשיווק ומכירות הספר פחות מתמקד בפן זה.

דבר נוסף שהספר מתאר יפה הוא את הדילמות שהיו קיימות אז וחלקן אני מניח גם כיום קיימות לקשר שבין הקיבוץ והתעשייה כמו למשל עבודת שכירים מול חברה של חברי קיבוץ בעבודת המפעל, האם המפעל צריך להתנהל כענף בפני עצמו או כחברה בע"מ, האם מפעלים בקיבוצים צריכים להתחרות בינהם בארץ או לא, האם החלטות בניהול המפעל צריכות להתקבל באופן ענייני ומקצועי או על פי ניהול הועד המנהל של הקיבוץ (האם לתת לחבר קיבוץ לטוס לנסיעת עסקים לחו"ל רק מפני שאף פעם לא טס, מקרה שקרה)
משפט אחרון, בסופו של הספר קנטור מתאר איך עזב את משרתו לאחר 20 שנה בתפקיד לאור לחצים פנימיים בקיבוץ שאמרו מתחת לפני השטח, שהבקרה היחידה על תפקיד מסוים והאם חבר מבצע אותה בצורה נאותה היא רוטציה בביצוע התפקיד, הזכיר לי מאד ביקורת מסוימת מתחום אחר על מישהו מסוים מאד.

עובדים מאושרים יוצרים חברה עשירה

טוני שיי

אני מעריך שהחברה המתוארת בספר זה, זאפוס שמה, הינה פחות מוכרת לרוב הישראלים. פשוט כי אנחנו פחות מזמינים ממנה, מזמינים לרוב מאליאקספרס ומאמזון.
ואמנם זאפוס (מלשון המילה הספרדית זאפטוס כלומר נעליים) היא חברה מיוחדת שכן היא חרטה על דגלה עקרון אחד פשוט ומוביל שהוא הענקת שירות לקוחות בלתי נשכח, אחד שגורם ללקוח להגיד "וואו" (העקרון הבא אחריו הוא כמובן הבאת רווח נקי לבעלי המניות שהחל משנת 2009 היא לא אחרת מאשר אמזון)

מאחורי כל חברה מצליחה עומד יזם מצליח. טוני שיי (נפטר בדלקה שפרצה בבית בו התארח כחודש לאחר כתיבת שורות אלו) הוא שמו של היזם המדובר שהוא גם המחבר של הספר אשר מתואר מפיו בגוף ראשון.
טוני מספר על ילדותו בחוף המערבי להורים אסייאתים הדוחפים למצוינות תוך כדי השוואת הישגי ילדיהם עם שאר ילדי הקהילה. על האקזיט הראשון שלו בתקופה שלאחר סיום הקולג', איך הוא חגג הצלחה זו שהעניקה לו עושר רב. כיצד התמיד באמונה חשובה שלקח על עצמו, להעדיף חוויות על פני מוצרים פיזים וחומריים.
מסופר גם איך הפך מיזם למשקיע, ואיך זאפוס הייתה בתחילה עוד אחת מחברות רבות בפורטפוליו של חברת ההשקעות שלו אולם היה בה משהו שונה והוא ראה בה את הפוטנציאל שלה. כך עבר מכיסא המשקיע, הפשיל שרוולים וחזר שוב להיות יזם ומנכ"ל שלפתע מנהל מלאי של אלפי זוגות נעליים.
בסוף הספר ישנה התמקדות ממשית בחברה ובאופייה ופחות במחבר, ישנם סיפורים של עובדים בחברה אשר מספרים על אופייה המיוחד והכל בהקשר של הענקת שירות לקוחות יוצא דופן.

פרט מעניין, אותו ניתן לבדוק באתר החברה zappos.com , הוא העובדה שרוב החברות מחביאות את מספר הטלפון של השירות לקוחות במקום כלשהו באתר הבית שלהן ולמצוא אותו זה מאמץ קטן (אם בכלל הוא נמצא). מבחינת זאפוס, קחו חצי סיבוב של 180 מעלות, הוא מופיע במקום שלא ניתן לפספס אותו באתר הבית של החברה כי הם רוצים שהלקוחות שלהם יתקשרו אליהם כדי ליצור קשר מיוחד איתם, ללא ספק גישה יוצאת דופן.

משפט לסיום, העותק שקראתי כלל פתיח מחברה סלקום, הספר ניתן כתשורה אל מנהליה להעשרה בשנת 2013. חבל שהמנהלים האלו לא הטמיעו את התרבות של זאפוס בסלקום, זה היה יכול להיות באמת "וואו".

מקדונלד'ס

ג'והן פ. לאב

יש ספרי עסקים שהם סיפור לכל דבר. יש דמות ראשית, יש דמויות משנה, יש עלילה, יש תהליך שמתאר את הרקע להולדת הדמות הראשית, איך היא נולדה, התחילה ללכת, התבגרה, הפכה מעצמה בתחומה וגם נתקלה בקשיים של דמות מבוגרת בשנות העשרים לחייה.

דמות זו היא כמובן חברת מקדונלד'ס שאין צורך להציגה והספר מספר את סיפורה. איך בשנת 1954, איש מכירות בשם ריי קרוק שמע על מסעדה הזקוקה לעשר מכונות להכנת מילקשייק, כשמסעדה סטנדרטית צריכה אחת או שתיים.
קרוק, שהיה כבר בן 52 עם קילומטראז' רב בתעשיית המזון, הבין מיד שיש משהו מיוחד במסעדה זו והיא חייבת להיות מסוגלת לשרת בו זמנית מספר רב של לקוחות. הוא עשה עיקוף במסלול המכירות שלו בחוף המערבי ונסע לראות את הפלא במו עיניו.

משם הכל התחיל, מההבנה של קרוק שהבעלים של המסעדה, צמד אחים שנקראו דיק ומאק מקדונלד, עלו על שיטה מהפכנית בתחום ניהול המזון. למעשה קרוק הבין שהם יצרו תחום חדש של מזון מהיר שלא היה קיים עד אז. קרוק החליט מייד שהוא צריך לשכפל ולהפיץ את השיטה לתועלתו.

הספר מספר איך קרוק יצר דרך זיכיונאית, שבה אדם רוכש זכות לנהל מסעדה הנושאת את השם מקדונלד'ס, מנהל אותה לפי דרך קבועה וידועה מראש, משלם סכום ראשוני ולאחר מכן גם 1.9% מהרווחים (כשבהתחלה 0.5% הלכו לאחים מקדונלד)

בספר כל פן בסיפורה של מקדונלדס מנותח לפרטי פרטים: למשל סיפורם של הזיכיונאים ואיך הם היו אחד מהמפתחות להצלחה של החברה בתחילת דרכה והביאו שלל שיפורים מוצלחים כגון שיטות ייצור או מוצרים כגון ה"ביג מאק" (המבורגר כפול) או "האג מאפין" (סוג של ארוחת בוקר).
למשל את הקשר בין האחים מקדונלד וריי קרוק והפרידה הבלתי נמנעת ביניהם, שקנתה לחברה את החופש לשנות ולשפר את השיטה לפי ראות עיניה.
את היחסים של החברה אל ספקיה ואיך היא גדלה והתרחבה איתם, איך הם לקחו סיכונים עבורה והיא כאשר הם השתלמו תגמלה אותם בגדול.
ישנו פרק שלם על פרסום ושיווק, דבר שקרה בשנות ה-70 כאשר החברה הייתה כבר גדולה בת עשרים וביקשה לייצר פרסום ארצי בכוחות עצמה ולא רק על בסיס פרסום מקומי של זכייניה.
וקיים גם חלק נוסף אחרון, המספר על ההתרחבות מעבר לשני צדי יבשת אמריקה, אל יפן ואל אירופה, על הכישלון וההצלחה בהתרחבות זו, על איך מקדונלדס הפכה לסמל של התרבות האמריקנית.

פרט מעניין נוסף, הספר יצא לאור בישראל בשנת 1987, הסניף הישראלי הראשון נפתח בקניון אילון רק בשנת 1993, בעת פרסומו, הספר היה זרקור אל עולם מזון, פנאי ובילוי שלא היה קיים בישראל, משהו שהיום נראה לנו כמובן מאליו.

ביקורות נוספות על "האי הירוק, המקרר ואני"

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

****

בימים הבעייתיים האלה, נדמה לי שאני לא היחיד שאמונתו בעולם ובאנושות הולך ומתערער. למי יש כוח לחשוב על מעשים טיפשיים, על רוחב-לב, על הכנסת אורחים או על סתם טוב ויופי ואנושיות כשכל הדברים האלה מצטמצמים לכדי כמה שורות משעשעות בפייסבוק פעם ביומיים, בעוד ששאר הדם, האש ותמרות העשן תופסים את כל מרחב הראייה ומזנבים בכולנו לעוד לילה של שינה טרופה במקרה הטוב?
ובכל זאת, לכמה שעות, הצלחתי להוריד את הראש מבריכת השחייה הקקופונית שמקיפה אותי אל תוך השקט האופטימי שבתוך המים המאלחשים של הספר הזה. מתישהו, זה ברור, אצטרך להוציא את הראש ולחזור למציאות, אבל למה לא לטוס בינתיים על כנפי הדמיון לאירלנד הירוקה והקרירה ולהעמיד פנים שלא הכול חייב להיות רציני כל כך?
טוני הוקס הוא קומיקאי בריטי שערך התערבות שיכורים אמיתית לגמרי באיזה לילה הלום-שתיה, ובה הוא מתחייב להקיף את אירלנד בטרמפים בתוך חודש, עם מקרר. למה? ככה. זאת התערבות. היא חסרת תכלית. אלא שכאן, שלא כמו בסיפור המומצא "מסביב לעולם בשמונים יום", אין אינספקטור פיקס שמנסה למנוע מהפיליאס-פוג החייכן ומפספרטו המקרר שלו להשלים את המסע, כך שמדובר אמנם במשהו טיפשי נורא אולם כדרכם של דברים טיפשיים מהסוג הזה, רק טוב יכול לצאת מהם.
במסע, כצפוי, יש הרבה עליות ומורדות (הייתי כותב תרתי משמע אבל כבר הבנתם את זה לבד), וטוני זוכה לפגוש בעיקר את הצד החיובי של הארץ החייכנית ומסבירת הפנים הזאת, ותושביה החביבים, השיכורים-קמעא ומכניסי האורחים. כשאתה עושה משהו טיפשי באמת, נראה שבני-אדם לכל היותר ירימו גבה, אבל רובם ישמחו לתת כתף, פשוט כי זה מחבר אותם למקום הנחבא הזה שיש לכולנו במעמקי הנשמה, המקום הנאיבי, המאמין, המחבק, המשחרר, האינפנטילי והאוהב. האנושי. כי חלק מלהיות אנושי, מסתבר, זה גם לעשות דברים מפגרים. אלוהים עדי, שהאירועים הטובים ביותר שחוויתי בחיי, היו אלה שבהם "שיחררתי" והייתי אידיוט. לפעמים אני רוקד בסלון עם הילדים בתנועות מפגרות (כאילו אף אחד לא רואה, ובאמת אף אחד לא רואה) לצלילי שירים איומים בגלגלצ, ואחת מנקודות השיא בחיי הנישואין שלי היתה בצהרי יום אחד שיצאתי עם אשתי החביבה למרפסת וערכנו ספונטנית קרב יריקות של חרצני-קלמנטינה. חבל שהצד הרציונלי, זה-שבשליטה, ההורי, המציאותי, המבוגר ובעל ההומור-עד-כאן שלי משתלט לרוב על הגוף וקובע מה צריך לעשות. אני מעדיף לצחוק עד שכואבת לי הבטן. אז למה?
הספר עצמו לא רע. הוא יותר שלושה כוכבים מאשר ארבעה, אבל על החיוביות הבלתי-מתאמצת אין לי בעיה לתת לו עוד אחד. אפשר לראות את זה כתרומה שלי לאופטימיות הקוסמית. כאילו אני לקחתי את טוני טרמפ באחד הפיתולים. אני מקווה שהייתי עוצר לו אילו הייתי חולף על פניו בכביש, בגשם, עם הטויוטה וורסו מרוצפת הבמבה שלי.
טוני הוא איש חיובי בהחלט, אבל למרות שזה סיפור אמיתי, אני מרגיש שהוא נשאר קצת שטוח מדי וכמעט שלא הצליח לגרד תובנות אמיתיות מהחודש הכל-כך טעון פוטנציאל שעבר עליו, כל מה שיצא זה מין סיפור אנשים-טובים-באמצע-הדרך כזה, למעט פעימות שיא זעירות של אירועים יוצאי דופן כמו הטבלת המקרר והענקת שם ("סאיורס" - חירות בגיילית-אירית מקורית), או גלישה של המקרר על גלשן גלים. לא הצלחתי אמנם לצחוק או להתרגש ממש, אבל מצד שני גם לא הרגשתי שדוחפים לי מסרים עלק-חבויים כמו שקרה ב"המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי".

החסרת פעימת-הלב היחידה שלי במהלך הספר, קרתה בעמוד 208. טוני הוקס עומד מחוץ לפאב של מאט מולוי עם כמה חברים-לרגע בעיירה ווסטפורט, אירלנד, כשכוסות בירה בידיהם, ממש לאחר ש"הטבילו" את המקרר, והם חוגגים את המאורע ומעניקים לו תעודה ועליה התאריך - ה-20 למאי 1997. רגע, התאריך הזה מוכר לי, חשבתי. זינקתי מהמיטה למדף של היומנים שלי מפעם, וביניהם יומני המסעות מחו"ל. דיפדפתי במהירות. ב-19 למאי 1997, רק יום אחד לפני ההטבלה של סאיורס, עמדתי ביציאה מווסטפורט, אירלנד, לאחר לילה של שתיית גינס והתהוללות במסיבת רווקות מקרית, והנפתי את האצבע כדי לקבל טרמפ. בלי מקרר. מסתבר שבתוך ארבעת הימים הבודדים בחיי שביליתי באירלנד, ליום אחד הייתי פחות ממאתיים מטרים מהפאב של מאט מולוי, שבחדר מעליו ישנו טוני הוקס והמקרר שלו. מה אתם אומרים על זה?

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

תודה רבה, נתי ק. על ביקורת שכיוונה אותי לספר המקסים הזה, שהעביר לי שעות בשמחה ובצחוק ואיפשר לי גם להרהר ביתרונות חסרי הרייטינג של חיי הרגע, בעמים שהמנטליות שלהם היא אהבת המוסיקה, הבילוי והצחוק, נכונות להתידדות מהירה עם אנשים זרים, חיבה לאלכוהול ונכונות להנות בלי החשש "לצאת פראייר".

טוני הוקס הוא סטנדאפיסט בריטי שהשתכר לילה אחד כלוט ומצא עצמו בבוקר עם הנגאובר בממדים אפיים ופתק חתום על ידו המאשר השתתפותו בהתערבות לחצות את אירלנד בטרמפים עם מקרר...למרות שהיה ער לעובדה שטענת "אי שפיות זמנית" תוכל להוציא אותו מההתערבות הנמהרת, החליט בכל זאת לבצע את מה שאמר שיעשה, טס לאירלנד, קנה מקרר (ועגלה עם גלגלים חזקים...) והתחיל את המסע הגדול של חייו, עם חששות בגודל המתאים למשימה, מפה וסוג של חוש הומור שהוא מולד, כך נראה, לתושבי הממלכה מאוחדת, ומצליח לגשר על משברים וקושי. בדרך מקרה אחת משיחות הטלפון הראשונות שלו באי נעשית לתוכנית רדיו שמגישיה אוהבים לדווח על הרפתקאות משונות. אחרי שגייס כסוי תקשורתי - שהיה הנכס העיקרי שלו במסעו - טוני הוקס התחיל את מסעו באירלנד.

במהלך שלושה שבועות ויומים למד הוקס - שהיה בעל דעה קדומה על האירים כמו בריטים רבים - להעריך ולהתפעל מהגישה החיובית של תושבי האי הירוק כלפי אנשים המחוייבים למעשים שאין להם סיבה. אנשים שלא הכיר עצרו לו (אפילו בפיאט פונטו...) וחיכו בסבלנות שיעמיס את המקרר. זרים הציעו לו לינה ואפילו ארוחות חינם...המקרר שלו נמלא בכתובות ואיחולים של אנשים שפגש בדרכו, אנשים זה מקרוב פגש לקחו אותו לסיורים באזורים בהם עבר (למרות שמן הראוי לציין שסיורים תיירותיים היו מיעוט. רוב המסע היה מפאב אל פאב. מה שעולה מהסיפור הזה הוא שיש באירלנד המון מהם ואם מגיעים לישוב המונה 213 בני אדם - כולל התינוק שנולד אתמול - יהיו בו לפחות 42 פאבים לבחירה...)

אהבתי מאד את הספר. הסופר אינו מתייחס לעצמו ברצינות יתרה, הוא צנוע מספיק בשביל לאפשר לקוראיו להגיע לבדם לתובנות, שבינהן ההבנה שהחיים קצרים מדי בשביל לעשות רק מעשים הגיוניים שתכליתם תסבר את האוזן. לפעמים איזה מעשה נטול תכלית יאפשר להכיר ואף לאהוב המון אנשים זרים שאינם חולקים איתך שום דבר משותף, פרט לאהבת החיים והאדם.

הוצאת "הקיבוץ המאוחד" פנתה למעצב/ת ספרים צעיר/ה וביקשה ממנו/ה שייעצב עבורה ספר שאינו דומה לשום ספר אחר. המעצב/ת הצעיר/ה קיבל על עצמו את האתגר. בחלק התחתון של כל עמוד הוא הוסיף "האי הירוק, המקרר ואני" באותיות מודגשות ועם קו תחתי לתוספת הדגשה. מתחת הוא ציין - בפונט קצת יותר קטן - "סיפור אמיתי". מספרי העמודים מוקמו בצידו הקיצוני של כל עמוד, במרכז. כדי שהקורא לא יוכל להחמיץ אותו בזווית העין ויחזור ויבדוק מפעם לפעם, על חשבון רצף הקריאה...להדגשת הייחודיות פוזרו שגיאות כתיב, דפוס, הגהה, פחות או יותר בכל עמוד. אני מניחה שההוצאה רצתה לבדל את עצמה מהוצאות אחרות, ברוח הימים האלה, והצליחה מעל המשוער.

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

בציר הדמיוני שניתן למתוח בין אמבה למטיילת מקצועית אני נמצאת קרוב יותר לאמבה. יותר מדי קרוב.
בלבי ובדמיוני אני נוסעת הרפתקנית, אבל רק בלבי ובדמיוני, ולכן המסר המופיע על הכריכה - "מומלץ למועדון מנויי מסע אחר" עלול היה להרתיע.
אני לא שייכת למועדון המצוין הזה. קרבה מופרזת לחבריו עשויה לגרום לי לדקירת החמצה שתעלה בעוצמתה אפילו על דקירת האשמה המתעוררת למקרא דיון אקראי של "באופן טבעי".

למרבה המזל אני שייכת למועדון המצויין של חברי סימניה וכך קראתי את המלצותיהם של דובה, נתי ק., yaelhar ואלון (לפי סדר כתיבתן) והתגברתי על הרתיעה הטבעית מספר מסע תיעודי.
טוב שהתגברתי. הוא אמנם ספר מסע תיעודי אבל זה לא העיקר.

הייתי יכולה למצוא קשר רופף בין הסיפור הזה לפסח, בהחלט יש בו אלמנט של יציאה מעבדות לחירות, אבל למה להתאמץ למצוא קשרים רופפים? בשנה שעברה, לפני פסח, קראתי את חמדת. שם הקשר הדוק לחלוטין.
החסרון, היחיד לדעתי, של הספר הזה הוא שפה ושם מחברו מתאמץ למצוא קשרים רופפים.

טוני הוקס (שלרגע בלבלתי אותו עם הסקייטר האגדי) הוא סטנדאפיסט ולכן הוא חייב להצחיק כל הזמן וכשמשהו נמצא שם כל הזמן מפסיקים בדרך כלל להרגיש אותו. התמזל מזלו של טוני להיוולד בבריטניה הגדולה ולכן רוב הזמן הצחוקים מצחיקים, לפחות אותי ואפילו בקול רם, אבל לפעמים הוא עושה את מה שסטנדאפיסטים נוטים לעשות ותופר את מסמר הערב שלו, בתפרים גסים, לסיפור זורם ומשעשע.
כאמור זה רק פה ושם.
מכל שאר הבחינות זהו ספר אינטליגנטי, מצחיק וקליל, ספר מרפא קלאסי שהעביר לי מצוין את "היום שאחרי" והמסקנות הפשוטות הנובעות ממנו יכולות לשמש כמדריך מצוין לחיים, למרות פשטותן והקושי המעשי ביישומן. מלבד המסע הנפלא עם המקרר, זהו מסע נפלא ל – 1997, כשהויראליות הנכספת הושגה על ידי שיחה יומית עם שדרן רדיו. עברנו כברת דרך מסוימת.
עם כל זאת, עיקר קסמו של הספר בעיני הוא זירת ההתרחשות שלו – אירלנד.

בכל מה שנוגע לאירים אני משוחדת. בשל נסיבות חיים משונות, לגמתי גינס בחברת אירים, אנגלים ווולשים עוד בטרם יבש החלב על שפתי ובטרם הגיעה אלינו בשורת מולי בלום. המבטא והמוזיקה פשוט עושים לי את זה (גם מפיו חסר השיניים של שיין מקגואן) ואירלנד היא בהחלט אחד המקומות שלבי ודמיוני נוהים אחריהם.
נראה לי שגם מי שמטבע הדברים לא מחפש ארץ מסוכסכת (יש לנו ארץ למה עוד אחת?), עם תרבות שתייה ענפה ויסודית, לא יוכל לעמוד בפני הקסם האירי שנובע מכל דף בספר הזה.

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

שנה לאחר החתונה יצאנו בן זוגי ואני לטיול ירח דבש באירלנד. שבוע קסום באי בעל חמישים גוונים של ירוק. המזג אוויר של תחילת ספטמבר היה מושלם, ברדיו התלוננו על בצורת פתאומית שפקדה אותם – ארבעה ימים רצופים ללא גשם והמוזיקה הנפלאה השלימה את האווירה. דבר יחיד העיב קצת על הכיף – הכבישים. מילא כבישים צרים ולעיתים אף לא סלולים, אבל למה לנהוג בצד הלא נכון של הכביש?
לקח לנו קצת זמן להשתלט על העניינים, לבן זוגי על הנהיג ולי על הניווט (מודה שלי לקח יותר זמן:-)). ביום השני לטיול היינו בדרך מלימריק לקורק והתבלבלנו קשות. הגענו לסוג של שביל חקלאי בלתי סלול באמצע שום מקום. דוממנו מנוע, פתחנו חלונות והרכנו את ראשנו מעל המפה. לפתע, ריח עז פרץ לתוך הרכב וכאשר הרמנו את ראשנו לבדוק מה פשרו, צרחה נפלטה מפינו – ראש כתום, שעיר במיוחד מכל צדדיו היה תקוע עד הכתפיים בחלון של הפורד השכורה שלנו. נצמדתי לבן זוגי בבעתה וחשבתי שהנה בא הסוף – חטיפה, שוד מזוין ומה לא עבר בראשי. אך הסוף לא הגיע. מתוך הזקן הכתום נשמע לפתע קול ידידותי שדיבר בשפה שחשדנו בה כאנגלית, אם כי לא הצלחנו ללאמת את ההשערה הזו. הראש הצביע על המפה והמשיך לברבר בשמחה ושנינו פשוט לא הצלחנו להישאר יותר ברכב מפאת ריח האלכהול שמילא את כל החלל והתגבר עם כל צליל שיצא מפי חברנו החדש.
יצאנו מהרכב, פרשנו את המפה על מכסה המנוע וציירנו עיגול מסביב לקורק. האיש, שהצלחנו לבסוף לפענח את שמו - ויל, הצביע בביטחון רב על המשך השביל ופתח בהסברים: לפט, רייט, רייט, ראונד, לפט, לפט וכו' במשך מספר דקות. בהינו בו באי אמון, אך הוא חזר על כל הסיפור עם בטחון עוד יותר גדול ועם חיוך מאוזן לאוזן (אם ניתן למצוא אוזניים בערמת השער המפוארת ההיא). לאחר שהשתכנע כי הבנו את הדרך, הוא חיבק את בן זוגי ואותי חיבוק חם (אולי קצת חם מדי) וחברי והלך לדרכו, מתנדנד ובדרך נס נשאר על הרגליים.
ההוראות היו מדוייקות להפליא ולקראת ערב הגענו לקורק. כאשר נכנסנו לפאב השכונתי ליד הצימר ששכרנו, הבנו מה היה הריח שעמד לנו באוטו עוד זמן רב – וויסקי והרבה. הניחוח הזה, יחד עם מוזיקת שיכורים אירית ילווה אותנו תמיד כשנזכר בטיול המדהים ההוא.

טוני הוקס, סטנדאפיסט אנגלי מתערב עם חבר אחרי ערב של שתייה מוגזמת שיצליח לחצות את אירלנד בטרמפים... עם מקרר!
נשמע הזוי? אכן טוני עובר חוויה הזויה יחד עם המקרר שלו ומתעד את המסע בספר משעשע, מסקרן ובעיקר כזה שגורם לי לגעגועים למצוק שאימצתי בבארן, למנזר קילמור אבי בקונמרה לפאבים בגאלווי, קילקני ודבלין וכמובן לנופים הפראיים של צוקי מוהר, טבעת קרי וקילארני.
בתוך המסע שלו מצא טוני, הבריטי הקפוץ, את היכולת ליהנות מכאן ועכשיו, ללא תכנונים מוקדמים, לקחת את החיים באיזי וכמובן לשתות עוד כוס של בירה. אם מתוך שכרות או אם מתוך רגע של צלילות הוא אף מצא ב"מסע המקרר" אלגוריה לחיים:
"...מדי יום התמודדתי עם כמה וכמה ברירות, שאחדות מהן היו קלות ואחרות קשות יותר. הוא הדין לגבי החיים. למדתי לא לדאוג; למדתי איך לבחור בין הברירות ולהניח לדברים לקרות. על-פי-רוב הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר וכאשר לא היה כך – כמו הלילה הנורא באכסנייה – תרם הקושי לגיבוש האופי. לא הייתה דרך שגויה ודרך נכנה שביניהן היה צריך לבחור, אלא רק דרכים שונות, ואת הכיוון שאליו הובילו הכתיבה הגישה הכללית שננקטה כלפיהן. נראה לי שכך נכון גם לגבי החיים." עמ' 274

אהבתי מאוד את התיאור של הבארן, אזור הכי יפה (לפחות בעיניי) של אירלנד:
"הבארן – השם נשמע לי מוכר. קראתי על האזור הזה. מאה וחמישים קילומטרים ריבועים של אבן גיר אפורה מגולפת שעוצבו על ידי התמוססות קרחונים, רוח וגשם. מודד, שנשלח בידי קרומוול ב- 1640 לערך תיאר את המקום כ"אזור פראי, שאין בו די מים להטביע אדם, ולא די עצים לתלות אותו ולא די קרקע לקבור אותו." עמ' 243

הספר מומלץ מאוד ובעיקר מומלץ ללוות את הקריאה בכמה וכמה שירי עם איריים כמו למשל השירים האלה, שאני אוהבת במיוחד:

Donegal Danny של The Dubliners
http://www.youtube.com/watch?v=02RJB663LKg

Leaving Liverpool של The Pogues
http://www.youtube.com/watch?v=WnTmVirM8sY

או ה- Whiskey in the Jar הישן והטוב:-)
http://www.youtube.com/watch?v=8eOIU9ekSMk

דבר אחרון, לאור הדיונים שהיו כאן לאחרונה בטעויות הגהה בספרים – מי שמצליח לסיים את הספר הזה מבלי לדפוק את הראש בקיר בגלל השגיאות כמעט בכל משפט, יוכל לחיות בשלום עם כל ספר אחר. הוצאת "הקיבוץ המאוחד", הוצאה איכותית לכל הדעות... ועדיין גם הם נופלים.

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

"זה מקרר? כן. אתה נוסע איתו בטרמפים סביב אירלנד? כן. הו, הרי זה מעשה ללא כל תכלית! אבל זה רעיון מצוין לעזאזל!" "יכולת למצוא דרכים קלות יותר כדי להרוויח 100 ליש"ט" (סכום ההתערבות על כך שהמסע יצלח). "כן, אבל האם יכולתי למצוא דרך מהנה יותר?"
ספר חביב וקריא, שנון ומצחיק, שלוקח אותך לטיול סביב אירלנד, שם תפגוש הרבה טיפוסים מעניינים על רקע נופים צפוניים ירוקים וכחולים או בפאב חשוך. טיפוסים שככל שהמסע הזה נראה להם מופרך יותר, כך הוא קונה יותר את ליבם ואת רצונם לעזור, לארח וכמובן לתת טרמפ.
אבל חייבים לשים את זה על השולחן: זה לא ממש מקרר... יותר לכיוון מיניבר... ועוד משהו – זהירות ספוילר קטן – בדיעבד נערך המסע, גם אם לא תוכנן כך מראש, בליווי סיקור ארצי של אמצעי תיקשורת ובראשם הרדיו, מה שאיפשר בסופו של דבר את הצלחתו, ושינה את כל האתגר הראשוני מקצה לקצה מה שמחסל את כל הפואנטה שבעניין לא?
אבל בכל זאת, מי שבא לו להיזרק כך ללא תכלית, לשוטטות קלילה באירלנד, ומבלי תמיד לדעת לאן – ייהנה מהספר, למרות שאני מודה שלקראת הסוף, הקריאה הייתה כבר מייגעת משהו והעליצות שבעניין שהחלה טוב הפכה מעט לאינפנטילית. מי שמחפש עומקים או ספר מטלטל, יאהב פחות. מכל מקום, הספר גרם לי לחשק מוגבר לטיול בנופים היפים של אירלנד על תושביה המיוחדים וזה בכל זאת אומר משהו

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

זהו אחד הספרי מסע המהנים ביותר שיצא לי לקרוא.
קיבלתי אתמול עוד עותק במסגרת העברת הספר שיש לך לכל העולם (ניתן להצטרף בעמוד הפייסבוק של המקרר- ישנה קהילה בינלאומית שמעבירה את הספר וכעת יש כמה קוראי עברית שזכו להיות חלק מהחוויה ואף רשמו לי תודה על גב הספר הפנימי).

זה מתחיל בקומיקאי בריטי בערב של שתייה עם חברים, ונגמר בהתערבות הזויה לפיה זו לא בעיה לתפוס טרמפים עם מקרר באירלנד.
כאמור בערב שיכורים לא באמת זוכרים כלום אבל היה חוזה שמוכיח את אמיתות הדברים- טוני הוקס התחייב למסע סביב אירלנד בטרמפים בלבד עם מקרר!
קומיקאי שנון עם זמן פנוי וספונטניות כבירה יצא למסע עם המקרר שהופך לדמות מרכזית אליה מתייחסים כאדם, מקרר עם נשמה. (או נעלים וכביסה בפנים, תלוי את מי שואלים...)
בדרכו של הוקס לספר את חוויותיו באופן מבדח בסיפור שאכן התרחש לומדים את אירלנד ומכירים את האנשים, אלו שלוקחים אותו טרמפ ואלו שנמצאים במקום בו הוא לן או שותה. ומגוון מצחיק וספונטני מלווה אותו ואת המקרר במסעו, בכל עצירה ישנם אלו שינסו לעשות דבר מיוחד עם המקרר, משהו שלא עשו מעולם, וכעת המקרר אולי אינו בשימוש אבל הוא גלש בים וגם הוטבל לנצרות. כאלו הם האירים.
החסרון היחיד והמורגש ביותר הוא כמובן החזיון עצמו. לספר כזה- למסע שכזה- חייבים לקחת מצלמה.
אבל המצלמה הדיגיטלית לא היתה בחזקת רבים וחבל :(
ספר מצויין מצחיק וחובה לכל מי שרוצה לחייך, ולהתרפק על תרבות אחרת ואירלנד שונה.

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

"יום אחד החיים יחלפו לך מול העיניים, תוודא שהם יהיו שווים צפייה", אמר אחד, חכם ולא ידוע.

בחור אחד בשם טוני הוקס יוצא לסיבוב סביב אירלנד בליווי מקרר.
למה? כי הוא לקה בתסמונת ה.ל.מ.ק.ט. (הולך לעשות משהו קצת טיפשי).*
אחד הגורמים להתפרצות הפתאומית של התסמונת אצל טוני הוקס קשור לבחור אחר ושמו נייג'ל ווקר.
הבחור הזה מסתמן גם הוא כחכם לא קטן באמרו: "יש שתי מילים שאני לא רוצה למצוא את עצמי אומר אותן בזקנתי, והן המילים 'אילו רק'. לכולנו יש "אילו רק" משלנו. אילו רק השקעתי יותר בלימודים, אילו רק המשכתי ללמוד נגינה בפסנתר, אילו רק דיברתי עם הנערה ההיא בתחנת האוטובוס, אילו רק לא דיברתי עם הנערה ההיא בתחנת האוטובוס..."

התסמונת תוקפת רבים וטובים וגורמת להם לעשות דברים מסוכנים, הזויים, משוגעים וכל מיני ...ים אחרים בדרגות שונות של קושי ודיביליות. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו, לפחות אחד, שלוקה בתסמונת הזאת. מטפסי הרים, רצי מרתון, קופצי בנג'י, מגדלי ציפורניים, אוכלי נקניקיות, מתנשקים ומתפשטים המוניים ועוד.

טוני הוקס תלה את ה'אשמה' להתפתחותה של התסמונת ב'אילו רק' החמקני הזה, וטען ש- "עליך לעשות כל מה שאתה יכול כדי לצמצם את הסיכויים שבזקנתך תידרש לומר 'אילו רק'."

ואני יצאתי למסע ההזוי וחסר-תכלית הזה יחד עם טוני הוקס.
מסע הכורסא שלי לא דרש התנשפויות והזעת יתר והיה מְלֻוֶּה במחשבה האם חיי יהיו שווים צפייה כשהם יחלפו לי מול העיניים יום אחד והאם לא אתעסק בזקנתי בכל החישובים והחשבונות של "אילו רק...אזי". הרי אפילו לא נסעתי לטיול אחרי הצבא וגם לא לירח דבש, ולא עשיתי שום אקסטרים (טוב, לא נעים להודות אבל למעט פעם אחת שניסיתי לעשות אייסקייט ושברתי את הרגל).
לבסוף הגעתי למסקנה שחיי מספיק טובים לי כפי שהם, ללא שום 'אילו רק'-ים.
יהיו בוודאי כאלה שירצו להקרין את סרט חייהם על גבי מסך טלוויזיה בהפרדה גבוהה (באנגלית צחה - full HD High-definition) ברזולוציה 1920 × 1080, ואני בהחלט מבינה לליבם, ובכל זאת אסתפק במקרן אנלוגי פּוּשְטי ולא ממותג בעל כושר הפרדה מינימלי וצפיפות נמוכה (לא אוהבת צפיפות...) וזאת משתי סיבות. א) כל מה ששֶׁלִּי הוא הכי טוב (מעין סיסמת חיי שמחסנת אותי בפני מחלת קַנָּאוּת שמאוד מדבקת לאחרונה והיא מחלה חשוכת מרפא), ו-(ב) יתכן מאוד שהדשא של השכן ירוק יותר אבל זה דורש השקעה ומאמץ שאין לי חשק להשקיע ולהתאמץ אותם.

אז מפה לשם לא אמרתי האם אהבתי את הספר. התשובה קצת מורכבת.
ברור שלא ציפיתי מספר בשם כזה ועם תקציר שכזה להיות "מסע תגליות שחושף את מעמקי נפשו של גבר אנגלי רווק" אלא יותר למופע קומי. נגיד, סטנד-אפ. ויחד עם זאת, לא לקחתי ברצינות את הבטחת התקציר לאחר הקריאה: "...למי שטרם הגיע לשם [לאירלנד], שירוץ לקנות כרטיס".
לפרקים צחקתי, לפרקים פיהקתי וגם לא מעט התעייפתי מהמסע שחזר על עצמו כמו תקליט שבור, וברגעים האלה הפעלתי פלייבק עם צחוק מוקלט, כזה שמוסיפים בסִיטְקוֹמים, במקומות שהייתי אמורה לצחוק אבל בלוטות הצחוק היו מותשות למשמע אותו סגנון בידורי שהלך ונשחק ככל שהסיפור התקדם.
אט-אט הליצנות איבדה מקסמה כמעט לגמרי ולא הצליחה לנתק אותי ממסע כורסא אחר שבו השתתפתי כל בוקר וכל ערב – מסע אימים של סכינאות ברחובות ישראל, והניגוד היה בולט וקשה לעיכול. יחד עם זאת, גם טוני הגיע למקומות אחדים בצפון אירלנד שבהם המבטא האנגלי שלו סיכן את חייו אבל הקטעים האלה הודחקו לשולי הסיפור והזרקור הופנה לפאבים הומי אירים שיכורים ועליזים וכל החבר'ה הטובים באמצע הדרך שאצו ורצו להסיע, לארח ובעיקר לְהַשְׁקוֹת את איש המקרר, וכמויות האלכוהול שהבחור שפך לתוך קיבתו היו יכולים להחזיק פאב ישראלי ממוצע במשך חודש לפחות.

מי יכול לאהוב את הספר הזה? אלה שטיילו באירלנד (קל וחומר ואדרבה – עשו ירח דבש באירלנד), אלה שאוהבים בירה-פאבים-שירה-של-שתויים-בציבור, אלה שאוהבים לתפוס טרמפים.

מי עלול לסבול מהספר הזה? אלה שלא טיילו באירלנד, אלה שלא מתכוונים לטייל באירלנד, אלה שלא אוהבים בירה-פאבים-שירה-של-שתויים-בציבור, אלה שלא אוהבים -קו נטוי- חוששים לתפוס טרמפים, אלה שיש להם רגישות לשפה עברית תקינה והם מפתחים תסמיני אלרגיה כששומעים "שתי לילות", "מכנסיים יפות", "אופניים חשמליות", "גרביים שחורות" –לוכסן- כל מה שמופיע בנספח להלן.

* המקור – פרויד, חלומות והלא-מודע, הופיע לראשונה ב- 1896.

רגעי פילוסופיית המקרר:

עמ' 182: "יש רגעים בחיים שבהם אתה חייב לרקוד כאילו איש אינו מסתכל בך"

עמ' 274: "ייתכן שאיננו מצפים לזה, אבל בחיי כולנו מגיע רגע שבו אנחנו חייבים לתפוס טרמפ, במובן הפיסי או בהשאלה. לא משנה כמה חשוב אתה, כמה עשיר או מוכשר, אם מכוניתך מתקלקלת אי-שם ואתה נאלץ לזקוף את אגודלך ולנסוע בטרמפ, מתחוור לך עד מהרה שאינך מחוסן מפני טעות ושאינך טוב יותר מזולתך. אתה זקוק לטוב לבו של הזולת שייקח אותך לחוף מבטחים."

עמ' 341: "בעשותנו משהו שאין בו שום טעם בכלל, אנחנו מבטלים את האפשרות של כישלון, מפני שבמובן מסוים, ככל שהמצב נהיה גרוע יותר, כך יהיה אפשר לראות אותו כהצלחה גדולה יותר."

הוצאת הקיבוץ המאוחד, לתשומת לבכם ולמען 'אילו רק הייתי עורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הייתי נמנעת מאוסף כה מרשים של שגיאות ועיוותי לשון'.

בבקשה. על לא דבר.

עמ' 21: להדגעם; עמ' 22: המקרים > המקררים; עמ' 23: סביר להניח שבעצם, שהוא...; עמ' 24: הכנות נאותות היו סותרות את רוח של הדברים; עמ' 31: ניסיון של שנים רבות עשה אותו מימון בהבלים הללו; עמ' 32: נוסע בטרמפים מסביב אירלנד עם מקרר; עמ' 37: הסתבר שמסעי המתוכנן משעע אותו למדי; עמ' 38: ואם לא אכפת לי לענות על לטלפון כשיצלצל; עמ' 42: ויתכן שהיה לי קל יותר אלמלא נכפתה עלי את הצפייה; עמ' 45: מפני שכאן היו כולם עסוקים בקניות או הלכנו לבנק; עמ' 49: "כן," השבתי, מאחר שכבר היותי ימן למדי בתגובה הזאת; עמ' 51: המולה אדירה קידמה את את התגלית; עמ' 63: וכל הנוף הכפר שנשטף זה עתה; עמ' 64: בכניסה לעיר הצטיינה בנמל קטן; עמ' 69: "כמה שילמתי תמורתו?", הוסיף הקצב; עמ' 72: הקטגטוריות; עמ' 73: מה אי-נוחות שנגרמה עקב כך / קוטרניות; עמ' 85: הקפה, הסוכר הוחלב; עמ' 98-99: הכישלון שלנו הניס בונוס; עמ' 122: אבל איכשהו היא נראתה ארכוה יותר; עמ' 128: "חיפשתי מתחת למקרר? שאל גארי; עמ' 129: אבל המשכנו בכל זאת לנסוע במסלול הה עד ש...; עמ' 130: ברו בורותנו לא ידענו כלל; עמ' 137: אם אנשים יוכלו תפוס אותך; עמ' 138: להצהיר על חיבתו העמיקה לנופים הכפריים; עמ' 149: החוף כאן ב...מצוין לגלשית גלים; עמ' 151: הבוקר השא עימו אכזבה; עמ' 156: נכונה לי אכזבה כשגילתי שלבשתי / לכל מי שנמצא במטחווי שמיעה; עמ' 172: הייתי באיצטדיון ומבלי וראיתי איך; עמ' 182: נגעה השמש השוקעת...במימיו של הנהר שפיכו להם בזרם יציב; עמ' 188: אבלכפי שהתגלגלו הדברים; עמ' 195: זה נראה נורא מסובך מאוד; עמ' 199: מקהלה של הסכמה אישרה את עמדתי של ברנדן; עמ' 205: אלה מכם שדברו ניסיון במטבחיהם של אנשים אחרים; עמ' 206: זאת לא יוכלתי להבין; עמ' 210: מבטא ג'ורדי של אזוו הטיין; עמ' 214: אם אני מעוניין לבוא לצפות בחזרה שלי המקהלה; עמ' 219: שאני נמצא שם אך ורק כדי למנוע את האחרים מפעילות ראויה לשבח; עמ' 220: בריאן היה שותף עם הוא למה שהלך והפך; עמ' 263: לצפות בכמה ידידים ומכרים שתויים שהמשפילים את עצמם; עמ' 274: תרם והקושי לגיבוש האופי; עמ' 293: נכנסתי למלון ש"וסטיימרס" הזמינו בשביל; עמ' 295: קוב היא דוגמה נהדרת לנמל ויקטוריאני שהחולש על אחד הנמלים הטבעיים; עמ' 306: באנת היה נורא כיף להתנשק איתה; עמ' 326: הוא השתופף והציף פנימה; עמ' 335: בשלב הזה לא ידעתי כלל לכך ש....; עמ' 336: וגם לא היו לי שום סיכוי; עמ' 343: מחות לארקלאו שוב חיפשתי טרמפ; עמ' 347: בדיוק כפי שעוזרים לאם שמטופלת בתינוק בעגלת טיול / איה המוני דורשי טובתי?; עמ' 352: וכעת הוא פנה אלי ג'ון בנפנוף נואש; עמ' 365: ידידים ודרושי טובתי; עמ' 367: עכשיו יכולתי לללכת לישון;

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

מעולה.
טוני הוקס מפיל מצחוק כל הדרך מסביב לאירלנד.
ספר שמתחיל בשל התערבות טיפשית ברגע של שכרות, הופך למסע הזוי מסביב לאירלנד בטרמפים עם מקרר.
לאחר שלא הפסקתי לצחוק מהספר, כל מה שרציתי זה כוס בירה קרה, כוסית ויסקי ולטוס לאירלנד.
אחד הספרים שהם כיף צרוף מההתחלה ועד הסוף.

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

מכירים את האימרה “boys will always be boys”? כשהתחלתי לקרוא את הספר חשבתי על זה. רק בנים יכולים להשתכר עד עילפון, תוך כדי זה להתערב התערבות טיפשית, לא לזכור אותה בבוקר ואז להיתקל בה במקרה על פתק ולהחליט שלמרות שאתה עכשיו פיקח לגמרי – עדיין כדאי להוציא אותה לפועל. וכמו שאמרתי – בנים. לכו תבינו אותם.

במקרה שלנו מדובר בטוני הוקס, קומיקאי אנגלי שבערב של שכרות התערב עם חבר שהוא יכול להקיף את אירלנד ב-30 יום. בטרמפים. עם מקרר. נשמע הזוי? גם לטוני עצמו אבל זה לא מונע ממנו לצאת להרפתקה הזו. סכום ההתערבות עומד על 100 לירות סטרלינג וטוני קונה מקרר חדש ב-130 לירות. מה שמראה שזה לא בשביל הכסף, אלא יותר בשביל החוויה. כנראה שהעיקרון הזה הוא ששווה את לב האירים, שהיה ברור להם שהאיש דפוק לגמרי ואפילו לא עושה את זה בשביל כסף או בשביל איזה ארגון צדקה.

במהלך הטיול טוני נפגש עם כל מיני טיפוסים מוזרים, חווה עליות ומורדות, ימים טובים יותר ופחות, המקרר יוצא לגלוש על גלים, עובר הטבלה ומקבל שם רישמי ועוד הרבה הפתעות.

מרוב שהספר קליל וכייפי הוא פשוט התעופף לו וסיימתי אותו די מהר. ההוצאה היא די מיושנת וזו גם המגרעה העיקרית שלו – יש בו המון המון שגיאות – אותיות שמתהפכות, אותיות שמושמטות, רווחים לא במקומות הנכונים וכן הלאה. עושה רושם שהוא פשוט חייב חייב לעבור עריכה מחדש. אני קוראת להוצאת הקיבוץ המאוחד (או לכל הוצאה אחרת לצורך העיניין) מעל דפי הרשת – בבקשה בבקשה לערוך את הספר מחדש. זה כל כך מעצבן לפעמים. זה גרם לי לחשוב שלא רק טוני והחבר שלו היו שיכורים כשהם התערבו...

כל דף נוסף שקראתי העמיד בספק את העיניין שמדובר בסיפור אמיתי, אבל מה לעשות – יש אנשים הזויים. ולהגיד את האמת? אני די מקנאה בטוני הוקס, על שהיה לו האומץ לצאת למסע המופרך הזה ולזכות בחוויה שלא הרבה אנשים זוכים לה.

דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
טוב, העטיפה פשוט מכוערת אבל אולי לא הייתה יותר מידי ברירה כי זוהי בעצם תמונה של אותו מקרר מדובר עם כל החתימות שעליו. עדיין – לדעתי אפשר היה לעצב את זה קצת יותר יפה ועדיין לשמור על הצביון ה"אמיתי" שהתמונה נותנת לעטיפה (ובטח אפשר היה לוותר על כל השחור הזה, מה קרה? אנחנו באבל?? זה ספר מצחיק אנשים!). בחלק האחורי יש תמונה של טוני וחבל שהיא כל כך קטנה – דווקא מאוד מעניין לראות את האדם שקוראים עליו. גם כאן אני קוראת להוצאה המחודשת – עיצוב חדש בבקשה.

ציטוטים:
"יש חלקים בעולם שאתה מתאמץ ביודעין כדי לבקר בהם, ואילו אחרים תריכים לחכות עד שהגורל יביא אותך לשם".

"עד האופק השתרעו קילומטרים על גבי קילומטרים על גבי קילומטרים של מרחבים פתוחים מסביב לכבשים הללו והציעו שירותים מצוינים, ואף על פי כן הן העדיפו להתקבץ באמצע הכביש. אל תגידו לי שהן אינן מפיקות הנאה פרוורטית מהאי-נוחות שנגרמת עקב כך. כבשים אינן מטומטמות. הן קטנויות, קוטרניות מחורבנות ומכירות בערך עצמן. "שתזדייני, חתיכת כבשה שכמוך," חשבתי כשהמשאית נאלצה להיעצר לגמרי בפעם המי-יודע-כמה, והחטתי שזו ממש הצדקה להכניס בשר כבש לתפריט שלי באותו הערב".

ציטוטים נוספים בבלוג:
www.koalablog.co.il