הו הסיפור המרתק על הולדת חיל האוויר כשברקע הולדת המדינה.

הכרזת האו"ם הייתה אות הזינוק לצורך הדחוף בהצטיידות, ולכך נקבצה חבורה של אנשי צוות אוויר שהתנדבו והתלכדו מארצות הברית, מקנדה, מבריטניה, מצרפת ומדרום אפריקה. רובם נלחמו במלחמת העולם השנייה – צעירים, אידיאליסטים, הרפתקנים, אציליים, תימהוניים, אמיצים להפליא. אל שוויימר, עזר ויצמן, בוריס סניור, גדעון ליכטמן, לו לנרט, סיד כהן, רודי אוגרטן, סליק גודלין, מודי אלון אלה וחבריהם – לא כולם יהודים, כמה מהם ילידי הארץ – הפרו ביודעין את האיסור על משלוחי נשק ומטוסים לישראל. הם הבריחו מסרשמיטים מצ'כוסלובקיה, הטיסו 'פרימוסים', דקוטות וקונסטליישנים מקצווי הגלובוס לארץ. המתנדבים מרדו בחוקים הנוקשים של מדינותיהם וסיכנו הכול – את חייהם, את הקריירות שלהם, את אזרחותם – כדי להילחם למען ישראל.

הם הביאו מטוסים ונשק, טעו בניווט, הם התרסקו בשערי הארץ, ישבו בבתי כלא – הכול בדרכם לעזור למדינה בדרך.

במאי 1948, אחרי הכרזת העצמאות, הם הצטרפו לכוחות הלוחמים והקימו יש מאין את חיל האוויר. הם עצרו את המצרים באשדוד, הפציצו עם מטוסים קלים את רבת עמון ועם 'מבצרים מעופפים' את קהיר, הם הפילו מפציצים מצריים מעל תל אביב, לחמו בקרבות אוויר בקולגות מחיל האוויר הבריטי... והם נפלו והתרסקו ונעלמו ונגוזו כמלאכים בשמיים.

זהו סיפורה של קבוצה שמנתה פחות מ-150 איש, שהמלחמה הפכה אותם לאחים לנשק. הם לחמו למען מטרה נאצלת, ונגד כל הסיכויים סייעו לתקומתה של האומה החדשה. הסאגה של מתנדבי חוץ לארץ (המח"לניקים) וחיל האוויר, לפני ובמהלך מלחמת העצמאות של ישראל, היא אחד מסיפורי הלחימה העלומים והמרגשים ביותר של לידת ישראל.