ביקורת ספרותית על הכי רחוק שאפשר מאת אלון חילו
ספר מעולה

---

את הספר קראתי בזמן משמרת ארוכה ודי שקטה, לא היו לקוחות וחיפשתי ספר קליל וזורם לקרוא. הוא הציץ עליי מן המדף וממש כמעט קפץ עליי, אמרתי יאללה נקרא את אלון חילו וחוץ מזה שהכריכה של הספר עצמה ממש יפה לדעתי, לא שופטת ספר עפ"י הכריכה שלו אבל אומרים שאם אוהבים את הכריכה של הספר אז מתחברים למה שבתוכו (לרוב)

התחלתי לקרוא, חי נפשי, נכבשתי, הוקסמתי ולא יכולתי להפסיק לקרוא, לקוחות שהיו צריכים עזרה לא ראיתי (באמת שלא כי הייתי שקועה עמוק או יותר נכון לומר מרחפת בעולמו המופלא של אלון חילו.)

איזו כתיבה מרעננת וכיפית, אין רגע אחד משעמם!
מדובר בהתכתבות- ואני אוהבת רומנים שיש בהם חליפת מכתבים, בין נער שעומד להתגייס וכולו עצוב בדיכאון ואפילו קצת אובדני, לבין דודו המשוחרר והלא ברור בן השישים, שעבר גירושים וגם משהו נדפק לו קצת בקופסא.

החייל כותב לו על מעלליו כמה רע לו וקשה לו ומשתמש בשפת רחוב (הציניות של חילו הורגת אותי) והדוד כותב לו על מעלליו בעולם, טיולים כיבושים וחתולו המדהים שתמיד מחכה לו בבית!

בקיצור סוף מפתיע, לא רוצה שיהיה ספוילר אבל אם אתם מחפשים ספר קליל, נחמד ומרגש להעביר איתו כמה שעות בעולם אחר, זה זה.

מה שהכי נגע בי, זה דו שיח בין האיש המצחיק בן השישים לבין סבו, אותו הוא העלה באוב באיזה שהוא סיאנס (קראתי את הספר לפני שלושה שבועות בערך ואלה המילים שאני פשוט לא יכולה לשכוח)

סבא, יש דבר כזה גהינום ?

כן, נכדי

מהו ?

הסבא עונה :
ח
ר
ט
ה
זה הגהינום.

גורם לכם לחשוב לא ?

» ביקורות נוספות של אינשם
» ביקורות נוספות על הכי רחוק שאפשר