הספר הזה עורר בי סקרנות רבה. זהו סיפורה של המחברת אילנה קורשן המגוללת את קורות חייה בהקבלה ללימוד הדף היומי בתלמוד הבבלי שהיא מצטרפת אליו בשעת משבר קשה, לאחר גירושים כואבים, בודדה בירושלים כשכל משפחתה וחבריה הטובים מתגוררים בארצות הברית, נעה ונדה בין דירות שכורות. בסוגיות הגמרא היא מוצאת רמזים למצבה בחיים - כשנלמדת מסכת יומא על עבודת הכוהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים היא מתארת את תחושת חורבן הבית הפרטי שלה. מסכת סוכה נלמדת כאשר היא נמצאת בגרמניה ביריד הספרים הגדול, ובחולפה בין הביתנים השונים היא בודקת את דפנותיהם ובוחנת אם יכשרו לסוכה. עם התקדמות הלימוד ממסכת למסכת אנחנו זוכים להצצות להתקדמויות בחייה הפרטיים ובדרכה לשיקום ולמציאת זוגיות איתנה ובניית משפחה.
קראתי את הספר מתוך סקרנות. פתיחת דלתות ארון הספרים היהודי לנשים היא תהליך מבורך שנראה לבנותינו טבעי. מעולם לא היה ציבור גדול כל כך של נשים המתעניין בלימוד תורה בכל היקפה, וכאשר לימוד התורה הופך לחלק מסדר היום הקבוע של נשים אין זה אלא טבעי שאותות לכך יגיעו גם ליצירות ספרותיות. הרעיון יפה, אך הביצוע לא תמיד מושלם, ולעיתים הקישור בין החיים ובין הסוגיות הנלמדות נראה מאולץ.
שם הספר, ים של דיו, מתבסס על המדרש היפה של חז"ל ברות רבה, המופיע גם בגמרא, "רבי יהושע אומר: אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים ושמים וארץ יריעות וכל בני אדם לבלרין אין מספיקין לכתוב דברי תורה שלמדתי". על הכריכה נראית סירת נייר שקופלה מהדף הפנימי של דפוס וילנה של התלמוד.
והערה קטנה לכריכה: מועדון הקריאה הגדול בעולם, עם כל הכבוד לדף היומי, הוא עדיין פרשת השבוע, אותה קוראים בכל העולם היהודי.

התחלתי לדפדף בספר מתוך סקרנות ובלי לשים לב שקעתי בקריאה עד שסיימתי את הספר. הספר בנוי מקטעי יומן קצרים המתארים את סדר היום של רופא משפחה במרפאתו, ראשי תיבות שם המטופל, גילו, כמה פרטים אישיים, סיבת הגעתו למרפאה. לפעמים מובאים פרטים נוספים, פגישות בעבר ומחלות שאובחנו אז, פרטים נוספים על בן הזוג או הילדים וכדומה. סדר היום חוזר על עצמו, מטופל נכנס ויוצא, מטופלת מגיעה להתייעצות, אם מביאה את בנה לבדיקה. לכאורה יומן פשוט ללא עניין מיוחד, אבל ככל שמתקדמים בקריאה מצטיירת דמות של רופא מהסוג שכולנו היינו רוצים שיטפל בנו. רגיש ואחראי, לא ממהר לשלוח את המטופל לבדיקות מיותרות רק כדי להבטיח את עצמו, מתייחס בכבוד וברגישות לכל חוליו, גם לאלה המגיעים למרפאה ומתלוננים על חולאים מדומיינים. רופא המגלה חמלה לאדם ולכישלונותיו בהתמודדות עם מחלתו ועם מצבו, איננו נרתע מהשיחה הישירה עם החולים המתבשרים בבשורות קשות. הרופא מתגלה כאדם הממשיך לחשוב על חוליו גם כאשר הוא יוצא מהמרפאה, מבקר את החולים שעזבו את טיפולו ועברו להוספיס בית או לבית אבות וממשיך בקשר עם בני המפחה המתמודדים עם האובדן. במהלך הספר מתואר הגילוי האקראי של מחלתו של הרופא עצמו. הוא הופך באחת מרופא למטופל, חווה את הפחדים והמצוקות של החולה המאושפז בבית החולים לניתוח, המצפה לשמוע את גזר דינו לאחריו. כאדם בריא ביקוריו היחידים בבית החולים היו קשורים ללימודי הרפואה שלו או ללידת ילדיו וכעת הוא עצמו לבוש בבגדי חולים ורופא והסטודנטים שלו מקיפים את מיטתו. לאחר פרק זמן קצר של החלמה, הרופא חוזר למרפאה, זרם המטופלים ממשיך, אבל נראה שכעת הרופא מסוגל להזדהות יותר עם תחושותיהם.

הספר בעיקרו הוא דוח שכתב כלכלן לא יהודי בשם סובוטין. הדוח מתאר מסע שערך בתחום המושב היהודי ברוסיה בשנת 1887 בשליחותו של איש עסקים יהודי עשיר בשם בלוך, שבשליחותו יצאו גם אנשי נוספים, ביניהם נחום סוקולוב. מטרת המסע הייתה כנראה לבחון את מצבם הכלכלי של היהודים באזור זה ואת מקורות פרנסתם. האם יש היתכנות לשינוי מצבם של היהודים, האם יוכלו להשתלב בעבודה יצרנית? כיאה לדוח של כלכלן הספר מלא בנתונים מספריים, בטבלאות המפרטות את מחזורי המסחר, בפירוט מספר בעלי המלאכה בכל מקום, מלאכתם ואחוז היהודים והלא יהודים ביניהם. כל זה כנראה מעניין מאוד היסטוריונים של התקופה. בכל אופן, הספר מפתיע מאוד בתיאורים שנכתבו על ידי אדם שבאמת בא ללמוד ולבחון את המציאות, ללא דעות קדומות וללא אנטישמיות. בתיאוריו מצטיירת תמונה של המציאות בערים הגדולות בזמנו ושל מצבם של היהודים. כך למשל אנו לומדים על שביתת הגרבניות (סורגות הגרביים), רובן היו יהודיות. מחירי הגרביים ירדו מאוד בגלל היצע גדול ושכרן של הגרבניות הופחת והן התקשו להתפרנס. סובוטין מבקר בבתי העסק, בבתים, בדוכנים בשוק. הוא מראיין את האנשים ולומד לדעת מה ערך סחורתם, מה מתח הרווחים. הוא מבקר במרתפים עלובים שבהם מצטופפות משפחות אחדות בחדר. כך למשל הוא כותב על ביקור בשוק במינסק: "...מעניין שבתצפיתנו זו במסחר היהודים בינות לערב-רב של איכרים המצלצלים במטבעותיהם, וכל זאת ביום שוק, לא ראינו כאן ולו שיכור אחד... או אז נזכרתי בימי שוק בסמרה... ובשאר ערים, בין ביום ראשון ובין בימות השבוע, שבהם כוחו של האיש הרוסי כורע ונופל שדוד בכל אשר תפנה..." (עמ'40). הוא מבקר בבתים ומתאר משל את התמונות התלויות: דיוקנאות של משפחת המלוכה, של מונטיפיורי, ושל הרב יצחק אלחנן, רבה של קובנה. הוא מתאר מצד אחד את התחרות ההולכת ומחריפה במינסק בגלל הגירה של יהודים רבים מן הכפרים, לדבריו "גם עכשיו, בעסקי המסחר הם בולעים איש את רעהו חיים, מלשינים זה על זה, כך שבתחום הכלכלי אין זכר ללכידותם ולאחדותם הנודעת. ישראל חברים זה לזה רק בצרה...". הוא מתאר את מוסדות גמילות החסד, את בית התמחוי ואת הקהילה המתאחדת לצורך זה "דוגמה חיה המאירה באור בלתי מחמיא את חברות גמילות החסד שלנו" (עמ' 61).
סובוטין מחיה במילים ובתיאורים את היהודים שפגש במסעו, בהם כנראה גם מאבותיי שהתהלכו במחוזות אלה. בקריאת הספר חשתי שקיבלתי דרישת שלום מהם.
לספר מבוא מאיר עיניים מאת המביא לדפוס, פרופ' גור אלרואי. ממנו אפשר ללמוד מה היה המניע למחקר הדמוגרפי כלכלי של סובוטין ומה הייתה מידת השפעתו על התנועה הציונית ברוסיה. בסוף הספר הערות הבהרה של ביטויים בספר.

הספר כרוך בכריכת בד יפיפייה שעליה מודפסת מפת האזור בכסף, הכיתוב באותיות בגופן ישן כשהאות למ"ד מקופלת מתאים לאווירת הספר, כך גם הנייר הצהבהב.

לא יודעת אם צריך להתבייש בזה מאוד אבל הרבה מהספרים שאני קוראת הם ספרים שגורמים לי להנאה של כמה שעות של קריאה נעימה, עלילה קוהרנטית, לא הרבה יותר מזה. אני אוהבת ספרי מתח, וכך עקבתי כבר במשך יותר מעשרים ספרים אחרי נדודיו של ג'ק ריצ'ר, אחרי גיבוריו של גרג הורביץ, אחרי נסבו ושאר סקנדינבים אפלים ומדוכאים, ועוד רבים כיוצא באלה. הציפיות שלי מהספרים האלה ברורות ומוגבלות.
לעיתים רחוקות אני נתקלת בספר שממשיך להדהד בי אחרי הקריאה, שיש בו גיבורים שההתחבטויות שלהם מעלות בי הזדהות, שנראים לי מוכרים ובהישג יד, גיבורים שאני מרגישה שאני מכירה ומבינה. הקריאה בספר של דבורה זגורי נתנה לי את כל זה ועוד.
אזהרה: אזכיר בהמשך פרטים מעלילת הספר.

בספר מתוארים חייהם של אורי ורעיה, בני זוג הגרים בקראוון בהתנחלות בהרי יהודה. יש להם בת פעוטה בשם גפן. העלילה מתחילה בחזרתו של אורי משירות מילואים במבצע בעזה. אומנם אורי חוזר שלם בגופו, אבל נפשו מסוכסכת והוא אינו מצליח להשתלב מחדש במרקם העדין של הזוגיות, של הקהילה, של מקום העבודה שלו במסגרת חינוכית לנוער נושר. הוא אינו מצליח להסביר לרעיה מה מעיק עליו. אורי ורעיה מכירים מילדות, רעיה נולדה בו ואילו אורי היה בן שמונה כשעלה לארץ מארה"ב. משפחתו הגיעה ליישוב מייד עם עלייתם. ביישוב משפחתו של אורי נראית זרה ולא שייכת על אף הלהט הציוני שהביא אותם לשם ואורי נלחם לסגל לעצמו מבטא ישראלי ומצליח להעלים את הזהות האחרת שלו כמעט לחלוטין. לעיתים רחוקות נחשפת הזהות הזאת כשאות רי"ש אמריקאית סוררת נפלטת מפיו. בתחילה נראה שאורי נמצא במסלול של הרס עצמי שסופו ידוע - ניוון, ניתוק מן המשפחה, ניתוק מאמונתו, דיכאון. החיים על ההר גובים מחיר כבד מן התושבים. לא רק הטרור מכה בהם, האובדן והאבל מכים בהם מכיוונים אחרים ונראה שאין במקום רוך או סלחנות לטעויות. בספר נוכחים מאוד הגיבורים הנעדרים - אחי רפאים הקבורים במקום, אפי החבר מהישיבה שהתאבד בצבא, המתים בעזה. הספר בוחן ללא פחד סוגיות כמו מהי גבריות, כיצד מגיבים אנשים שונים לשכול ולאובדן, האם המחירים שאנו משלמים על המגורים בארץ הזאת הכרחיים, הרי יש מקומות רכים יותר שאפשר לחיות בהם.
הספר כתוב יפה, באיפוק, ברמיזה, ובסופו של דבר מגיעים לסוג של התרה וסגירת מעגל.

הנה קטע לטעימה של הסגנון, ללא חשיפת פרטי עלילה:
"אורי עומד על גבול הבית עם הטיח המתקלף ורואה את היום ניגר אל השדות שמעבר לגדר. הוא רואה את החצר המוזנחת שקוץ ודרדר ותריסים שבורים זרוקים עולים בה ושני עצים שתולים בה, עץ לימון ועץ פקאן, וכפלא בעיניו שאפילו שהעצים לא מטופלים הם יודעים לקרב אליהם מים ושמש כדי צורכם וכמו הפומלה בחצר האחורית לתת את פריים בעתו".

על הכריכה ציור יפיפה של חגי הלברטל, מתאים מאין כמוהו לספר עצמו.

איזה ספר מעולה! יש באתר כמה סקירות מצוינות על הספר ואני רוצה להעלות רק כמה עניינים צדדיים.
תמיד נהנית לקרוא ספר שהעלילה שלו מתרחשת במקום מוכר. רחובות ירושלים והסביבה, קמפוס האוניברסיטה בגבעת רם, הספרייה הלאומית ואולם הקריאה ליהדות, הוויטראז' המרהיב של ארדון... כמו ילדה קטנה מתחשק לי לצעוק: אני מכירה, הייתי שם.
בספר חוזר פעמים אחדות הרעיון שכל אחד קורא את הסיפור שלו עצמו בדברים שקרו לאחרים, תמיד החיפוש הוא אחרי הסיפור שלנו. וזה נכון גם בעלילת הספר, מה שקורה דורות לפני כן, חוזר גם עכשיו, הדמות המתלבטת של גבי, החתן המיועד המבטל את החתונה זמן קצר לפני מועד קיומה, מזכירה את דמותו המתלבטת של שרגא, אבי סבה של הגיבורה. אצל שניהם ההתלבטות איננה התחבטות המובילה לתיקון עצמי, יש בה משהו מיופיף ומעושה מפני שהעיסוק בה בא על חשבון הזולת, אישה צעירה ומיוסרת הנותרת עגונה בזמן שבעלה מנסה כביכול לתקן את העולם כולו, וכלה הננטשת זמן קצר לפני נישואיה ואיננה מבינה מה הסיבה לכך. הדמויות בספר הן מורכבות, לא סטריאוטיפיות, הכותרות של הדתי, החילוני, העולה מרוסיה - דבר איננו פשוט ואיננו שטוח, יש דברים נסתרים מתחת לפני השטח, והאמת איננה נחלת צד אחד בלבד.
יש כאן סיפור יפה הכתוב היטב ומעורר ציפייה לספרים נוספים.

מתברר שהייתי צריכה לקרוא ספר גרוע כל כך כדי לחזור לסימניה אחרי זמן ארוך כל כך. הסתקרנתי לראות אם רק אני מרגישה כך, וכמובן קראתי את הביקורת של אפרתי והזדהיתי עם כל מילה. אילו הייתי קוראת את הביקורות קודם לכן, לא הייתי קוראת וכועסת. בין שאר הדברים המרגיזים, העציבה אותי הזווית הכביכול פמיניסטית, הנקמה הנשית. בחוזה שבין מחבר ספרי מתח לבין הקוראים אמור להיות משהו המחייב אותו ליצור גיבור שאפשר יהיה להדהות איתו ברמה זו או אחרת. זה ממש לא קורה בספר הזה, וחבל.

"אם אשמע קול אחר" - לאמונים על נוסח התפילה של בני אשכנז שם הספר מעלה מיד את זכרו של הפיוט הידוע "אלה אזכרה" על עשרת הרוגי מלכות, פיוט הנאמר בסוף סדר העבודה בתפילת מוסף של יום הכיפורים. הפיוט הזה תופס מקום חשוב בספר והעלילה שבה וחוזרת אליו מדי פעם. בפיוט מסופר על קיסר רומי שלמד תורה מחכמי ישראל. הוא מזכיר להם את הדין "גונב איש ומכרו מות יומת" ומזכיר את מכירת יוסף - האחים שמכרו את יוסף היו חייבים מיתה, וכעת, לדבריו, ישלמו החכמים בחייהם על העוול ההוא. הפיוט מתאר באופן מזעזע את מותם של עשרה מחכמי ישראל, המקבלים על עצמם את הדין. המלאכים מקשים: "זו תורה וזה שכרה?", אבל בת קול משמים משיבה להם: "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים...", כלומר: אחריב את העולם.
הספר מתאר את חייה של עוזיה, בת יחידה למשפחה דתית שגדלה ומתבגרת בתל אביב. מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הן חוויות ילדות מכוננות. הספר נע בין נקודות השבר והחורבן של בני דורה הדתיים-לאומיים - בין חורבן ימית להתנתקות מגוש קטיף, עבור דרך מלחמת שלום הגליל, מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, המחתרת היהודית ורצח רבין. השבר מעמיק והקולות המתונים נדחקים מפני הקולות הקיצוניים. הארץ מתמלאת בכתובות גרפיטי שאיש אינו יודע מי אחראי להן ומה כוונתו: "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים". השב"כ חושד שמדובר בהכנה לפעילות מסוכנת של מחתרת חדשה ולכוונה לרצוח עשרה אנשים מן "המלכות".
עוזיה שבספר עוברת משבר אישי חמור - היא מתגרשת מבעלה ומחליטה לצאת לנקודה הצפונית ביותר בארץ, להתנתק ממשפחתה ומחבריה ולנסות להחלים מחוויותיה הקשות.
עלילת המסגרת של הספר היא עלילת מתח. אנו יודעים מתחילתו שעוזיה כלואה בבית הסוהר, ובהדרגה נחשפות הנסיבות שהביאו לכך.
בסופו של דבר זה ספר עצוב - אין בספר זוג אחד שיצר זוגיות טובה ואמתית לאורך זמן. זוגיות נגמרת במוות, בשיגעון, בגירושין, בבריחה. האהוב אינו אוהב, האוהב אינו רצוי, מי שניתנים לו ילדים אינו רוצה או אינו יודע לגדלם, ומי שמשתוקק להם אינו זוכה בהם, וכך הכול סובב במעגלים עקרים. ושאלת הכפירה המנסרת מאחורי כל זה היא מה נעשה בגלל אמונה ואידאל ומה נעשה בגלל אהבה או תשוקה או חסרונן? מה באמת עומד מאחורי מעשי האנשים?
נהניתי לקרוא את הספר. זה ספר מעורר מחשבה, ולמי שהוא בן הדור של המחברת וקשור איכשהו לאירועים המוזכרים שם - מעורר סקרנות גם כרומן מפתח במידה מסוימת.

הספר הזה הוא ההוכחה שאפשר לכתוב ספר שיש בו דמויות בלתי נשכחות ועלילה שבה כמה רבדים ועומק במעט יותר ממאה עמודים. אין צורך בטרילוגיה של אלף עמודים לשם כך.
אין בספר דברים מיותרים - הכתוב מזוקק, וכפי שכתוב על הכריכה - לא סנטימנטלי, ובכל זאת מצליח לגעת בלב ולרגש. מצד אחד מתוארת האכזריות האנושית בשיאה - מלחמה שנראית חסרת סיבה הפוגעת בחפים מפשע, הבריחה מהמולדת האהובה - המקום שבו לכול יש ריח - אל הארץ הזרה השונה כל כך באקלים, בשפה ובטיב האנשים, ובעיקר - ארץ שנדמית כנטולת טעם וריח. איש אינו מבין את מר לין - הוא אינו דובר את שפת המדינה שבא אליה, אך אפילו המתורגמנית והפליטים האחרים שגרים אתו במרכז המגורים לפליטים אינם מבינים ללבו. גם בעיניהם הוא נראה זר ומוזר. היחיד שעמו נוצר קשר הוא אדם זר שחווה גם הוא אבדן. נראה ששפת האבדן היא שפה שמגשרת על הפערים הרבה יותר מהשפה הממשית.
כל פרט נוסף כנראה יקלקל את הקריאה.

אימה של נוגה התאלמנה ונותרה לגור לבדה בדירה בדמי מפתח בלב שכונה מתחרדת בירושלים. אחיה של נוגה גר בתל אביב ומצליח לשכנע את האם לעבור לגור לניסיון לשלושה חודשים בבית דיור מוגן קרוב אליו. האם חוששת שאם תשאיר את הדירה בירושלים ריקה יצליח עורך הדין של הבעלים להוכיח שעזבה את הדירה ולהשיבה לידי הבעלים. כדי להרגיע את האם החרדה לאבד את דירתה מוזמנת נוגה, נגנית נבל בתזמורת מצליחה בהולנד, לגור בבית ההורים בזמן שהאם בוחנת את אפשרות המגורים בבית הדיור המוגן. כדי שנוגה לא תשתעמם בזמן שהותה בארץ מסדר לה אחיה עבודה כניצבת בסרטים.

הספר מצליח לעניין לפרקים, אבל לא ממש. הדמות של נוגה פשוט לא מעניינת מספיק ולא מעוררת הזדהות. היא יוצרת תחושה של אישיות אגוצנטרית העסוקה בעצמה בלבד ומתקשה לגלות אמפתיה לזולת, והיות שכל הספר ממוקד בה - הדמות הלא נעימה שלה משפיעה על כל הספר. דמויות אחרות מסתובבות סביבה לא פתורות - אוריה שממנו התגרשה, שהקים משפחה עם אישה דומה לה אך נראה שעדיין מרגיש קשור אליה, המשפחה החרדית שחיה בבניין מגוריה של אימה וילדיהם, חברו של האב המנוח, השופט בדימוס - דמויות שאפשר היה לפתח אותן יותר, ודווקא הן מעוררות עניין רב יותר.

הציור על הכריכה, המרמז אולי על אפשרות הילד שהוחמצה, יפה במיוחד.