היסטוריונית ורומנטיקנית

אורנים הוא שם הספר של ימימה חובב, סופרת דתיה לאומית. במוקדו מפגש טעון בין חילוניים לדתיים לאומיים, בכך הוא מבטא את רגשותיי המעורבים לציונית הדתית. אני מרגיש כלפיה הערכה רבה, לאמונה הציונית האמתית שמנחה אותם. אך גם חשדנות ואי הסכמה מוחלטת, לגבי הדרך הפוליטית המערבת דת ומדינה, מודרניות עם משיחיות. קנאה על כך שהציבור הזה הוא האליטה הבלתי מעורערת של המדינה שלנו, מי שתפסו את מקומם של הקיבוצניקים והמושבניקים שנדחקו לפינה. לעתים אני אפילו מרגיש מבוזה לעומתם, בשעה כשמכנים אותי שמאל וסמול, כתיוג לו קונוטציה שלילית על סף הבגידה, בניגוד לימין שתמיד נקשר לציונית פטריוטית, ריאלית ומעשית. לעתים אני מתמלא זעם כשאני נזכר שמקרב הקבוצה הזאת יצא רוצחו של רבין, שהצליח לשנות את נתיב ההיסטוריה, כעת היא דוהרת לכיוון אחד, מדינה אחת המעוררת בי פחדים קמאיים.

עד כה ציינתי סיבות נגד, אך יש בי גם סיבות בעד, לקרוא את הספר אורנים של ימימה חובב.

אני מנוי על ירחון להיסטוריה בשם סגולה, בו כתובות חוקרות מהזרם הדתי לאומי, אחת מהן היא ימימה חובב, כותבת איכותית. אני חשבתי שמעניין לקרוא ספר שלה, לחפש כתיבה המשלבת איכות התבוננות של היסטוריונית, יחד עם פיסות חיים אוטוביוגרפיות שיהפכו את הרומן למעניין ומסקרן. התובנות ההיסטוריות של חובב, עשויות לחבר בין עולם חילוני לעולם דתי, בצורה מרתקת ואולי גם להראות אפשרות לחיבור אופטימי למרות המפריד, מה שלא מצליח להתחבר אצלי כעת.

פעם חלמתי על אישה שאגלה בין מדפי ספריית החוג להיסטוריה השוממת, ודרך העניין המשותף שלנו בספרים עתיקים תפרח אהבתנו, גישה שהייתה פנטזיה ארכאית כבר אז. המציאות הייתה שונה, את רעייתי מצאתי פוסעת ברחוב, לובשת טרנינג של מכון וינגיט. כעת באמצעות ימימה חובב, אני חוזר לעולם הספרים, שבהחלט יכול להיות מקום בו אינטלקטואליות קלאסית ורומנטיקה נפגשים.

אחרי שקבעתי רף ציפיות גבוה, מהספר אורנים של ימימה חובב, כל מה שנותר לי הוא לצאת לדרך.

הספר מתחיל בשתי פרידות כואבות. נגה ילדה טובה ירושלים, מקסימה, נאה ודתיה לאומית, השומרת נגיעה, מאבדת את סבא, ובמקביל אליו את אהובה גבי, שהחליט רגע לפני החתונה, לאחר שההזמנות כבר הוכנו וגם שמלת הכלה, להודיע לנוגה שזה לא היא, אלא הוא שעדיין לא בשל לנישואים, סוג של תבוסה ועלבון במיוחד לנוגה, בחורה שחצתה את שנתה העשרים ושבע.

נוגה הכואבת מחליטה להשלים דוקטורט בהיסטוריה, למורת רוחם של בני משפחתה, הטוענים כי בחורה מבריקה כמוה, יכולה למעשה להתקבל לכל חוג יוקרתי כמו רפואה, או הנדסה, אז למה בעצם לבזבז את החיים על מקצוע שאין בו יוקרה ולא פרנסה ראויה, אבל לנוגה אופי משלה, יש לה משיכה בלתי נשלטת לספרים ולטקסטים ישנים המעלים אבק, כאלה שעין לא ראתה, והיא מחליטה להפוך את תשוקתה לעיסוקה, לכתוב את הדוקטורט שלה על תחום מעניין מתחילת המאה הקודמת, על הממשק בין בני ישיבות חרדיות, לציונות ולמהפכנות הרוסית, ואוו, איזה נושא.

כשהיא משוטטת בספרייה, בין מדפי ספרי ההיסטוריה, היא פוגשת בגיא, דוקטורנט צעיר לספרות רוסית המתעניין באותה תקופה, ובמשוררת הרוסייה אנה אחמטובה, המלכה הטרגית של השירה. יש רק בעיה אחת, גיא הוא בחור חילוני. האם ליחסים בין בחורה שומרת נגיעה לבחור פואטי, זרוק וחופשי, יש בכלל סיכוי להתקיים? המפגש בין השניים מעלה בעיות זהות בחברה הישראלית, בה מתקיימים מתחים בין חילונים לדתיים, ובתוך קבוצת הדתיים לאומיים עצמה, החיה במתח מתמיד בין חלוניות לדתיות. חובב מתארת את המתחים והקונפליקטים בצורה עדינה, רגישה ונוגעת.

הרובד השני של הספר, הוא סיפור יחסים מיוסר, של הסבא והסבתא רבא של נוגה, המתרחש בתחילת המאה הקודמת, בו שרגא תלמיד חכם, הנחשב לעילוי בישיבה נחשבת, מתארס לרבקה בת למשפחה אמידה. סיפור המשנה ארוג לתוך הרובד הראשון במלאכת מחשבת כרומן מכתבים יפיפה.

לאחר מות סבא, עוברת נוגה לדירתו, כדי להירגע, שם היא מוצאת בספרייתו, צרור מכתבים ישנים, חלמו של היסטוריון, הצופנים בחובם פרשיה עלומה ומרתקת בתולדות השומר וניל"י. נוגה ההיסטוריונית מתחילה לפענח את המכתבים הישנים, דרכם נחשף הסוד והשקר, שהוסתר כמאה שנים בתוך משפחתה. גילוי הסוד מעלה שאלה, על הרלוונטיות של ההיסטוריה והאמת להווה?

זהו סיפור על ניסיון לממש אמונה ואהבת אמת, שלא פעם מביאים את נוגה לקונפליקטים עם עצמה. נוגה מבקשת לבטא את תשוקתה להיסטוריה, שמימושה נוגד לחומרנות ולשטחיות בחברה הישראלית. חובב מהדהדת את העבר הציוני, הדתי והמהפכני לתוך ההוויה הישראלית העכשווית, באופן בו היא נוגעת בתפרים בעייתיים בחברה הישראלית מרובת הזהויות והקונפליקטים.

חובב כתובת בסגנון מופלא, בעברית זורמת ומזמינה, מבטאת בצורה יפיפה את נופי הארץ וירושלים, כמו את פריחת השקד המזכירה את שמלת הכלולות הלא ממומשת. היא נוגעת בדייקנות ובכנות במערכות יחסים אנושיות, בהן מתקיימים רגעי כאב ובדידות מכמירים. היא נוגעת בקונפליקט ובגעגוע אותו מבטאים נופים מנוגדים, האורנים של לאה גולדברג, לעומת הים של משה שמיר.

אורנים, הוא רומן ייחודי, חכם ומקורי, מעורר השראה, העוסק בהיסטוריה כתלוית מספר נקודות מבט, המתייחסת לנקודת השבר הציוני, כתוצאה מחיבור בעייתי בין גולה למולדת חדשה, ובין דת למהפכנות וציונות. רומן שנכתב על ידי היסטוריונית, בעלת טביעת עין ורגישות היודעת לכתוב היטב.

רומן בין נוגה, בחורה דתייה, סטודנטית, ירושלמית,
לבין גיא, בחור חילוני, סטודנט.
נוגה כותבת דוקטורט בהיסטוריה בנושא הקשור לסבא רבה שלה
ולהתיישבות בארץ בתקופת העלייה השנייה.
נוגה וגיא נפגשים בספריית האוניברסיטה.
הסיפור נע בין עבר, סיפור הסב, להווה, הסיפור של נוגה.
לטעמי, סיפורי העבר ומכתבי הסב התארכו להם מידי...
מומלץ.

לפעמים יש ספרים שמעוררים בי קנאה, קנאת סופרים אם תרצו. איך יכול להיות שזה ספר ביכורים? נכון שימימה חובב כותבת כבר מזמן, אך עיקר כתיבתה היא ספרות מקצועית בתחום היסטוריה, עיסוקה העיקרי, לא רומן היסטור. את הספר קראתי במנות קטנות, כי פשוט לא רציתי שיגמר.

הספר הזה עוסק בהיסטוריה, ספוג היסטוריה ובעיקר מתייחס להיסטוריה בכבוד.

נגה לרמן היא צעירה דתיה, מהציונות הדתית שחווה שתי פרידות משמעותיות מאוד עבורה בסמיכות מצערת - ארוסה נוטש אותה לפני החתונה והיא נשארת עם שמלת הכלה ליד השוקת השבורה וסבה האהוב נפטר בפתאומיות. נוגה ההרוסה, שיחסיה עם אמה ואחיה מורכבים לכל הפחות מוצאת נחמה בהשלמת התיזה לדוקטורט ופרוייקט צדדי בו היא נדרשת לעבור על מקורות היסטוריים, מכתבים מימי העלייה הראשונה. באולם הקריאה השקט ורחב הידיים של האוניברסיטה העברית היא פוגשת את גיא, שכמוה מנסה להשלים דוקטורט, אך בספרות רוסית. גיא מגיע מעולם שונה מעולמה של נגה - הוא חילוני, דור שני לעולים שסיגל לעצמו מעט מנטליות של מהגר אותה ספג יחד עם "חינוך רוסי" כהגדרתו. נגה וגיא מוצאים שפה משותפת, כיוון ששניהם תלושים מעט, שונים מעט וחובבי היסטוריה מעט יותר מהאדם הממוצע.
בד בבד, נגה מנסה לפענח את הסיפור של סבא רבא שלה, שמוכר כגיבור אשר נפל בעת שניסה להגן על יהודים בגולה. דרך חליפת המכתבים בים סבא רבא לסתא רבתא של נגה היא מבינה שהסיפור המשפחתי שונה מאוד מן האמת ומגיעה לתובנות לגבי היחסים הסבוכים של בני המשפחה לאוך דורות ולבסוף מגיעה גם לתובנות לגבי עצמה.

בדיוק קראתי ספר עכשיו של ימימה חובב ''אורנים''על סטודנטית שחוקרת על ההיסטוריה המשפחתית, היו שם כמה צירופי מקרים.
א. לסבא שלי קראו נחום ז''ל כמו הדמות בספר הוא לא היה מהעליות הראשונות אבל משפחתו מגיעה מרוסיה.
ב. לפני הספריה תמיד רציתי להיות היסטוריונית לחקור על בני המשפחה לפני שנתיים מצאתי כל מיני עדויות על סבא שלי ניצול השואה מסלובקיה,אם הייתי יכולה להמשיך לחפש הייתי שמחה בשמחה.
ג. כשאת מתאהבת זה קורה לך ברגע הכי לא צפוי דווקא שאת מנסה לאסוף חתיכות מהאקס, את באמת מתאהבת לא באקס בבחור אחר ואת מנסה ממש לשמור על עצמך וזה קורה, והוא מטיח בפנייך הכול וזה חזק נורא ומשום מה זה לא הולך בינכם בגלל השוני או הפחד והדעות הקדומות ,בחור אחר מעוניין בך ולא משנה כמה נחמד ומקסים ויותר זורם לך איתו את לא מפסיקה לחשוב על הבחור הזה שיהיה לך מסובך איתו ,כי את התאהבת בו ולא יעזור בדין וגם אם יגידו לך שהדשא של השכן ירוק יותר את תרצי בחור אחר, וזה מה שקורה לי ממש עכשיו ואני פחדנית ולא רוצה לומר את האמת.
ד. אני אוהבת אוניברסיטאות אני אוהבת ריח של ספריות באונברסיטה וזה מה שחידד לי הספר הזה.
המלצה שלי הספר הזה הוא בשביל שכחה או אפילו ערפלה רומנטית.

אהבה איננה דבר קל. לעיתים קרובות האוהבים עוברים דרך חתחתים מפרכת עד למימושה הבלעדי ואפילו מסיימים את חייהם כאהבה נכזבת המשולה לצל משתרך מאחורי גבם ימים רבים ואינסופיים.
נגה לרמן, דוקטורנית דתייה וצעירה להיסטוריה מרגישה בת מזל. היא אוחזת בבן זוג אהוב ומוצלח, היא לומדת באוניברסיטה נחשבת מקצוע שהוא משאת ליבה,
אך ברגע אחד מתנפצות התקוות. האדמה שתחתיה רועדת והכול קורס. גבי, בן זוגה בשנתיים האחרונות מקבל רגליים קרות ומבטל את החתונה, סבה האהוב נפטר ונטמן בעפר לעולמי עד ונוגה מוצאת עצמה אבלה ועירומה מכל האהוב, החם והמנחם, בעודה מנסה לאסוף את השברים המושלכים פזורים בערבוביה, לסדרם, וכמיטב יכולתה להמשיך הלאה.

לצד נסיונות איחוי הלב השבור, מקננת בקרבה התחושה לפלס את דרכה לחקר האמת אודות סבה. דווקא ברגעים כאלה מבלבלים וכואבים, מפציעה בתוכה תקווה עלומה שאולי חקר האמת על הסב הגיבור והדגול, מציאת חלקיקי פיסות מתוך אישותם של הסב והסבתא, היא תצליח לפלס את דרכה אל תוך מדורי ליבה שלה, להבין ולהמשיך הלאה באמת ולא רק באופן מדומה.
במקביל, פולש אל חייה דוקטורנט חילוני צעיר ונמרץ לחקר הספרות הרוסית ויחדיו הם יוצאים אל מסע היסטורי מרתק ששופך אורו לא רק על נפתולי ההיסטוריה היהודית אלא בה בעת מלמד על אופיו של האדם, על אהבותיו ואכזבותיו גם יחד. ההיסטוריה אינה תחום קר ומנוכר שמעלה אבק, יש לו נדבך חשוב בצפונות האדם ותולדותיו.

במהלך הקריאה נצמדתי אל הכתוב בסקרנות והזדהות רבה. למרות שאני מגיעה מעולם חילוני, חשתי מכנה משותף עם נגה הצעירה שכל רצונה מסתכם ברצון לאהוב ולהיות נאהבת והתחושה הקשה שמזדחלת מאחורי האוזן ולוחשת ללא הפסק שזה לא קורה ולא יקרה. שכולן כן ואת לא. כאילו דבר מה פגום בך, בלוי ונאלח ולמרות הצלחותיה הכבירות של נגה, היא מרגישה שאיננה מגשימה את עצמה באופן נחרץ. שהכול מתנקז לתוך חוסר הממשות שלה בתור אישה חסרת בן זוג ומשפחה משלה וכל שנותר לה הוא להיצמד אל מרחבי הספרים והספרייה המוכרים כל כך, אלה שמעולם לא הכזיבו.

למשל, כאשר כאבה על לכתו של גבי, חשתי מדקרות בליבי שכן הסיטואציה הייתה מוכרת לי. אומנם לא אחד לאחד, אבל התחושה שאתה נאלץ ביום בהיר אחד, ללא הכנה מוקדמת, להתרגל לחסרונו של אדם אהוב שאהבת וכעת נפקד מקומו, מובנת לי מאוד. ההתכנסות לתוך עצמך, בתוך יגונך הפרטי, והניסיון הנואש לשדר התנהגות נורמטיבית ושגרתית, כאשר בתוכך סערה גועשת וכל כולך זועק, פצוע ומדמם, אין זה דבר של מה בכך. לנסות ולהתנהל כרגיל זה בלתי אפשרי ברגעי משבר.
גם האובדן שחוותה נגה בפן המשפחתי מוכר לי שכן גם אני איבדתי את סבי וסבתי בפרק זמן קצר לפני זמן לא רב. חודשים ספורים. והנבירה אל תוך ההיסטוריה המשפחתית והכעסים, העצב ותחושת החרטה, מוכרים לי היטב גם אם אינם בנויים באותה תבנית הזהה לתבניתו של הספר.

מדובר בספר קולח מאוד והתחקיר העיוני-היסטורי העומד מאחוריו אמין מאוד, דבר שאינו מפתיע שכן הכותבת היא היסטוריונית בעצמה ולא רק שהכתוב נהיר לה, ניכר שהיא מתמצה בו היטב כדג השוחה במים ואינה מאכילה אותנו מעשיות. דפיו חולפים להם ביעף וגורמים לארבע מאות עמודיו להרגיש כמו עמודים ספורים. שפתו של הספר ישירה, פשוטה ויומיומית, לא פיוטית ומסתלסלת על הדף בכדי לקוראה באוזני אחרים ולא על מנת להתרשם מהעושר הלשוני החבוי בה אלא נוגעת ומערסלת במידה הנכונה בכדי לספר סיפור קטן ואנושי על אנשים שהיו ואינם ועל אלה שעודם מתהלכים בין החיים, הנאנקים לספר את סיפורם. כל הסיפורים הללו לפותים אלה באלה: זה של העבר משפיע על זה של ההווה ועל סיפור העתיד, שעתיד להבנות ולהתהוות.
אנשים תלושים המחפשים את עצמם ואת ייעודם. הרי מה סך הכול אנו חפצים בו? מהי השתוקקתם הכמוסה של מרבית בני האדם? להשתייך. להיות אוהבים ונאהבים, להיות מעורכים, להיות חלק ממשהו קטן או גדול הנשגב מעינינו, להכות שורשים באדמה, בין אם באמצעות מימושו של אידיאל נחשק אך חבוט, או בין אם להיות נאהב על ידי אדם אחר. הדבר רק מחזק את העובדה שגם בחלוף השנים, הבעיות והלבטים נותרים זהים. הגרעין האנושי נותר כמות שהוא ורק הנוף מתחלף.

אתחיל מהסוף:
אהבתי את הספר הזה. נשאבתי לתוכו, ונהנתי מאוד מהקריאה.
חשוב לי להתחיל מכאן, כי יש לי גם ביקורת על הספר, ואולי אחרי שאכתוב את כולה, ישתמע שלא מאוד נהנתי, אבל העובדה היא שנהנתי מאוד.

***
כבר העלתי פה את התהיה הזו יותר מפעם.
יש לי הרגשה שלא נכתבו מספיק רומנים היסטוריים על תקופת קום המדינה.
ובפרט מורגש החוסר כשמדובר על התקופה שבין עליה ראשונה ועד סוף מלחמת העולם הראשונה, אפילו קצת הלאה לתוך תקופת הבריטים.
כן, יש את גיא אוני כמובן, ואת ספר ההמשך חוות העלמות, ואות מאבשלום...
ומה עוד?
אז כרמליטה המליצה לי על "החצוף הארצישראלי הראשון" ועל "הביתה" (סקירה עליו תגיע בהמשך), ואז פתאום קיבלתי בבת אחת כמה דרישות שלום מהתקופה:
במדור סקירת ספרים כלשהו, הופיע שם של רומן חדש שיצא לאור שמתרחש על רקע העליה השניה, וקצת ניסיתי להשיג אותו, למרות שבלב ולב כי היתה לי הרגשה שהוא קצת רומן רומנטי, לא ממש הסגנון שלי, אבל בכל זאת, התקופה. ולא הצלחתי.
בתחרות סיפורים קצרים הופיע הסיפור המקסים הזה:
http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/900/043.html
המתרחש בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובין גיבוריו ניתן למצוא את טרומפלדור וז'בוטינסקי.
ואז קראתי כתבה בעיתון על ימימה חובב, ועל הרומן שהוציאה, שעוסק בתקופת העליה השניה, וכבר לא התאפקתי וקניתי את הספר מיד במוצאי שבת.
קניה אימפולסיבית שהוכיחה את עצמה.

וכבר לא משנה, שהרומן הוא בעצם לגמרי עכשוי, ולא כמו שמשום מה חשבתי, רומן מהסוג הזה שמחולק לקטעים-קטעים, חלקם בהווה וחלקם בעבר.
מפוזרים בו מכתבים וקטעי יומן מתחילת המאה, אך רוב הרומן הוא בן ימינו.
אבל כאמור, לא משנה.
כי כל כך נהנתי ממנו.

במרכז הרומן עומדת נגה, בחורה צעירה, דתיה, רווקה.
היא בחורה מאוד מוצלחת, נגה. מבריקה, ונאה, באמצע דוקטורט בהיסטוריה, מחלטרת פה ושם, כדרכם של אקדמאים במחצית דרכם, אבל אם כבר חלטורה, עושה רושם שהולך לה בכלל לא רע: היא מדריכת סיורים מבוקשת, וגם מסייעת בהוצאת ספר העוסק בעליות הראשונות.
יש גם בקיעים בתמונה המוצלחת הזו, כמובן.
בן הזוג שלה, גבי, הוא סרבן חתונה, והקשר ביניהם שמדשדש כבר שנתיים, הולך ומתקדם לקראת משבר סופני, בזמן שאחיה הקטן כבר כמעט מאורס לבחורה מעצבנת שרואה את ייעודה בחיים כאשתו של- ובזה, פחות או יותר, מסתכמות שאיפותיה.
וההורים שלה לא ממש מרוצים מהנתיב האקדמי שבחרה לעצמה. הם היו רוצים שתבחר תחום לימודים עם יותר אופק מקצועי. על היסטוריה אפשר לקרוא בשביל הכיף, בערב אחרי העבודה, בתנאי שהעבודה היא משהו כמו רפואה, ראיית חשבון, תכנות...

חשתי הרבה הזדהות עם נגה.
היא מסתובבת במסדרונות הר הצופים ויושבת ללמוד באולם קריאה יהדות בגבעת רם, ושואבת אותי בקלות יחד איתה אל אותם מסדרונות, אותו אולם, תקופת האוניברסיטה שלי. תקופת הרווקות, הדייטים, שברון הלב.

אז נכון שהיא לא סובלת את גיסתה לעתיד, ואני אוהבת את גיסתי עוד משיחת הטלפון הראשונה והלא מתוכננת בינינו (אח שלי נהג, אני עניתי), ונכון שהיא לומדת היסטוריה בניגוד לדעת הוריה, ואני בכלל למדתי מדעי המחשב , מקצוע שנחשב פרקטי וראוי בעיני ההורים של נגה.
אבל את הסיטואציה של האח הקטן שמתחתן לפניך, בחברה שמצפה מבנות להתחתן מוקדם יותר מבנים ובאופן כללי להתחתן מוקדם, אני מכירה היטב.
ואת הסביבה שלא מרוצה ממה שאת לומדת (מדעי המחשב? כאילו היי-טק? ואיך זה יסתדר כשתהיי אמא?) אני גם מכירה, מה שמבהיר בפעם האלף, שאף פעם אי אפשר לרצות את כולם, אז חבל בכלל לנסות.
הספר נפתח בהלוויה של סבא של נגה, הסבא שסיפור חייו הוא זה שמלכתחילה משך את נגה ללמוד היסטוריה.
וגם כאן, חשתי הזדהות עם נגה. עם הקשר שלה לסבא, שמשפיע על הקשר לתקופה ההיסטורית.

הספר כתוב בשפה קולחת, יומיומית (חוץ מהקטעים המיוחסים לתחילת המאה), לא מאוד ספרותית, לא ספר שקוראים רק בשביל השפה, אבל נעימה ולא מתאמצת.
הדיאלוגים אמינים בפרטים הקטנים (אם כי לפעמים כושלים דווקא באמירות הגדולות, בגילוי הלב המוגזם), ובכלל, הספר משופע בפרטים קטנים, שיחות סתמיות, קטעי יומן ומכתבים שלאו דווקא מצטרפים לתמונה הגדולה, אבל כן יוצרים תחושה של אמינות, של היכרות, של כניסה לתוך הסיטואציה.
יהיה מי שימצא את זה מייגע. אני, שחיבבתי מאוד את נגה, שמחתי להכיר אותה עוד יותר בדרך הזו, ולהיכנס עוד קצת לתוך המציאות שהספר טווה.
הטריק הספרותי שעליו מבוסס הספר, מציאת מכתבים מן העבר ששופכים אור חדש על פרשיות משפחתיות מהעבר, משומש ולא מאוד אמין.
גם דמותו של גיא, הבחור איתו רוקמת נגה קשר במהלך הרומן, לא הכי אמינה. להציע לנגה את הדירה שלו לשבת שלמה, שניה וחצי אחרי שהיא סוף סוף הואילה בטובה להתנצל בפניו על שפגעה בו לפני שבועיים, ומיד אחרי זה לבקש ממנו טובה "קטנה" של תרגום מכתבים ישנים מרוסית?
גיא הוא קצת נחמד מדי. קצת יותר מדי פנטזיה מאשר בחור אמיתי.
האנלוגיות בין גבי המתוסבך, ארוסה לשעבר של נגה, לסבא רבא שלה, מתקן העולם המיוסר, בין גיא הלא-בדיוק עולה חדש לסבא רבא שעלה לארץ וחזר לרוסיה, כאב שתי המולדות שאמור לאפיין את שניהם אבל לא ממש משכנע אצל אף אחד מהם, החזרה שוב ושוב על כך ש"זהו תמיד הסיפור של עצמנו שאנו מנסים לספר", כאילו לא נבין לבד אם לא יזכירו לנו כל כמה עמודים, כל אלו פגמים שאי אפשר להכחיש אותם.
ובכל זאת, הם לא פגמו בהנאה שלי מהספר. הסיפור סקרן אותי ושאב אותי וסלחתי לו על הפגמים הקלים.
ניכר שהסופרת היא היסטוריונית המכירה היטב את החומר עליו היא כותבת, ועם זאת, ניכר שהספר איננו ניסיון לספר פרשיה היסטורית ולעטוף אותה במעטה דק של סיפור, כי אם רומן של ממש החצוב מלבה של הסופרת, והידע ההיסטורי מעשיר אותו ומוסיף לו רובד.

אני מתאפקת שלא להשוות אותו ל"כמה מוכר, כמה זר" של יפעת ארליך, שאף הוא יוצא מנקודת מוצא של פרשיה היסטורית...
אבל מכיוון שקראתי את שניהם באותה התקופה, ושניהם ספרים שבמרכזם עומדים גיבורים דתיים ופרשיה היסטורית מרתקת, קשה שלא ליצור את ההשוואה הזו.
אשאיר לכם להבין לבד לטובת מי היא נוטה.

ישנם ספרים שלא מקבלים את הכבוד הראוי להם. כזה הוא לדעתי ספר הביכורים של ימימה חובב. בספר שתי עלילות השזורות זו בזו. סיפורה של נוגה לרמן , דוקטורנטית צעירה ומבטיחה להסטוריה, ויחסי האהבה הכושלים שלה. במקביל הספר הוא גם סיפורם של אבות אבותיה, חלוצים אידיאולוגיים שמקורם ברוסיה בתנועת המוסר. כל עלילה מרתקת וסוחפת בנפרד כשהשילוב שבין שני הסיפורים רק מעצים אותם. בספר מתקיימת הקבלה בין שני הסיפורים מה שמקנה לו עומק והופך אותו לאיכותי, מאותם ספרים שבקריאה נוספת מגלים בהם רבדים שלא מצאנו קודם לכן בקריאה הראשונית. מה שאהבתי במיוחד הוא שהשאלות שעולות במהלך שתי העליות לא מקבלות תשובות חד משמעיות ומותירות אותנו עם הרבה סימני שאלה. וזה יופיו של הספר שבא לספר את הסיפור שלנו. אין שחור ולבן. המציאות שבה אנחנו חיים היא מורכבת ולא חד משמעית.
הספר קריא וסוחף, וקשה להניח אותו מהיד. הכתיבה של חובב הסופרת הינה בשפה לא מתיימרת אך יחד עם זאת משולבים בו קטעי מכתבים ישנים שכתובים באופן שנראה מתאים ונכון כל כך לתקופתם, כיאה לחובב ההיסטוריונית. את הספר קראתי בעקבות ראיון ששמעתי בגלי צה״ל עם מו״ל ידיעות אחרונות, ההוצאה שהוציאה את הספר. שם הגדירו את הספר כמושלם, וגם אני מגדירה אותו ככזה. מהליגה של גיא אוני של שולמית לפיד, רק הרבה יותר טוב. רוצו לקנות . מבטיחה לכם שלא תצטערו!

ספר מדהים!
בנוי מצוין, אמין מאוד בתיאורים הפיזיים,האנושיים וההיסטורים, ופשוט היה מהנה לקרוא אותו!
הרגיש שהסופרת (שהיא בעלת משפחה עם ילדים), נכנסת מצוין לראש ולנעליים של רווקה דתייה נחלאותית בת 28- עם כל היופי והכאב שבדבר.
מומלץ בחום!