“תעודת שליש
יש רומנים שהשלם בהם גדול מסך כל מרכיביהם; שנחרטים בלב זמן רב אחרי שסיימת לקרוא אותם. "אם אשמע קול אחר" מאת חיותה דויטש אינו רומן כזה. מחציתו הראשונה נמתחת כמסטיק בין הרקע האישי של כל דמות, מניעיה, דחפיה ויחסיה עם האחרות. דויטש לא מנסה לבחור איזה דמות להשאיר בצד ובאיזה דמות להתמקד. היא זורקת דמויות בלי אחריות, ממציאה קרובים וחברים באינפלציה של הדמיון, והקורא - שיסתדר: יוסף, יוכבד, רחל, שמואל, אבנר, אלומה, יוחאי, שושנה, עוזיה, מאיה, ירוחם, יואב, מרים, עליזה, מיכאל, איריס, יואל, גבריאל, עוד גבריאל (וייס), אברהם, שניאור, מרתה, הדסה, שבתאי, נועם, אלעד, אסתר, איתי, סולימן, חגי, יצחק, משה, ארי, ידעיה, גילה - רשימה חלקית. כל ספר הטלפונים הזה לא תורם ליכולת לעקוב אחרי העלילה - וחבל, כי יש כזו. נועה ידלין, שבספרה "בעלת הבית" היה חצי מכמות (לא מספר, כמות) האנשים הזו, הבינה שזה עלול לבלבל את הקורא והואילה בטובה לשבץ בתחילת הספר רשימת דמויות ויחסיהן ההדדיים, כדי לאפשר לקורא הנבוך לעלעל אחורה אם שכח מי אח של מי ומי רב עם מי. והנה באה דויטש, כמו בעלת דוכן בשוק במצב רוח טוב, דוחפת כפותיה לסחורה האנושית, דולה מלוא החופן זבל אורגני של דמויות, רוויות בטונות של קלישאות, על המשקל, ומגישה לקורא הנבוך, רק שיקח, על חשבון הבית. חסרה ידו של עורך שיקצץ בארועי ההווי והבידור המייגעים שבחלקו הראשון של הספר וידחוף את הסופרת להגיע לעימות בין הקודש והחול, בין אנשי המעשה המפוכחים לבין המשיחים-מטעם-עצמם, מתקני העולם. לא צריך להיות קבליסט כדי להכיר את סוד הצמצום.
דויטש מסתמכת על המקורות כדי לשקע את העלילה בהיסטוריה היהודית ולרבד רבדים של עומק רעיוני. לעתים ההסתמכות הזו מרעננת; לעתים היא שטחית ומביכה. כה מתסכל לחייך לעצמך נוכח ניסוח נבון או תובנה דקה - וכאלה משובצות בספר לרוב - ודקה אחר כך לרצות לדפוק את הראש בקיר נוכח שורה נדושה, בנאלית וקיטשית שכאילו נגזרה מרומן למשרתות. חוסר האחידות הזה פוגע בספר שבמהותו הוא יצירה מהודקת ובשלה. במשפטים רבים מדי שכאלה מורגש היעדר ידו של עורך שינפה וינקה את הטקסט.
דויטש יודעת לכתוב. לשונה עשירה, כפי ששכיח בקרב כותבים דתיים (ולמרבה הצער, פחות בקרב כותבים חילוניים). היא מראה שרקבונות, חסרים, השתוקקויות, תשוקות של נפשות תועות, אבודות ואומללות, כמו ב"חיי נישואין" של דוד פוגל - כל אלה קיימים גם בחברה הדתית. הרבה קורה לדמויותיה של דויטש אבל רק לאחר אמצע הספר מתחילה דויטש לפרוש את צפונות נפשותיהן, להקנות להן נפח ולהבהיר את כוחותיהן הפנימיים ומניעיהן. חבל שזמן כה רב נדרש לדויטש כדי להמציא נפח אישיותי לגיבוריה.
רק בשליש האחרון צובר הספר עוצמה. דויטש מתחילה להתמקד בדמויות הראשיות ובעימותים הרעיוניים ביניהן. ההברקות הסגנוניות שהספר משובץ בהן מתחילות לחלחל גם לעניינים שבמהות. הבעיה היא שגם אז, הדמויות המהוות את הציר המרכזי - אברהם, עוזיה ושניאור - הן לא יותר מאשר פוסטרים של עמדות בציונות הדתית שמתעמתות זו מול זו ומשגרות מטחים של הרצאות מלומדות וטעונות רגש זו אל זו, כדמויות במחזה מוסר שמשתמשות במשלים וברמיזות מהמקרא, התלמוד והאגדה, כדי להדגיש את עמדותיהן, כמו תלמידי חכמים שמתפלפלים בישיבה ליטאית.
הסיום פותר כמה פרכות ותמיהות בסיסיות, אבל לא מחלץ את הסיפור מהפוזיציה של משל מוסר, ואת הדמויות הראשיות - מדידקטיות-יתר. כשדויטש מביאה שני ציטוטים עוקבים של הרצי"ה קוק ושל יהושע סובול, זו בהחלט דרך להעביר בלבול באופן אותנטי. הסכנה בהרצאות כאלה היא, שלא ברור מהן אם הסופר יותר אותנטי או יותר מבולבל.
הציון שלי: 3 מתוך 5, רק בזכות השליש השלישי. ניקוי טוב של מחציתו הראשונה של הספר היה מעלה ל-4.
***
יש פער צורם בין אווירת האפוקליפסה שאופפת את ההתרחשויות בספרה של דויטש לבין האופן הבנאלי בו מעוצבים הגיבורים. נראה שדויטש לא החליטה אם העלילה מתרחשת בישראל העכשווית או ביקום סוריאליסטי כמו מקונדו של "מאה שנים של בדידות" או במעשיית שדים של בשביס-זינגר:
למשל, קבוצת כתיבה שחלק מחבריה - שום דבר בהתנהלות שלהם לא מעיד על איזשהו חשק, תמריץ או סיבה לרצות לכתוב, אבל הסופרת דוחפת אותם באופן מלאכותי ומעושה עד כדי תחושת חוסר נוחות, בלי שבנתה בהן עולם פנימי שייתן אמינות להחלטה הזו; למשל, האדם שבא משום מקום ומרביץ בבית הכנסת דרשה שמביאה את אנשי הקהילה למנות אותו לרב על המקום. מי מאיתנו לא היה רוצה לזכות בקידום מהיר בתחום מקצועו בזכות הפגנה מבריקה וחד פעמית של כישוריו בתחום, לעיני קהל צופים מומחה, מוסמך ומשתאה? בסרט "ויל הנטינג", הנער המחונן ויל, שעובד באוניברסיטה בנקיון, מצליח לפתור משוואות מתמטיות על הלוח במסדרון באופן שצד את עינו של הפרופסור וכך הופך לילד טיפוחיו. מתמטיקאי בעל בלוג הסביר ברוח מבודחת-למחצה עד כמה המשוואות האלה בסיסיות בתחום:
http://www.gadial.net/2010/02/18/will_hunting_problem/
השימוש שהסרט "ויל הנטינג" עושה במשוואות הוא אמצעי טכני להוציא את הילד גאון ולפתח את סיפור הסינדרלה שלו. את רובנו אפשר "למכור" במשוואות מתמטיות, שבהן איננו מבינים דבר וחצי דבר, אבל כשמדובר בשפה העברית קצת יותר קשה לאחז את העין בטקסטים ברמת דרשות בר-מצווה המתחזים לפאר היצירה והעומק של ארון הספרים היהודי.”
