ביקורת ספרותית על לשרוף אדמה לפעמים מאת דבורה זגורי
ספר מעולה

---

לא יודעת אם צריך להתבייש בזה מאוד אבל הרבה מהספרים שאני קוראת הם ספרים שגורמים לי להנאה של כמה שעות של קריאה נעימה, עלילה קוהרנטית, לא הרבה יותר מזה. אני אוהבת ספרי מתח, וכך עקבתי כבר במשך יותר מעשרים ספרים אחרי נדודיו של ג'ק ריצ'ר, אחרי גיבוריו של גרג הורביץ, אחרי נסבו ושאר סקנדינבים אפלים ומדוכאים, ועוד רבים כיוצא באלה. הציפיות שלי מהספרים האלה ברורות ומוגבלות.
לעיתים רחוקות אני נתקלת בספר שממשיך להדהד בי אחרי הקריאה, שיש בו גיבורים שההתחבטויות שלהם מעלות בי הזדהות, שנראים לי מוכרים ובהישג יד, גיבורים שאני מרגישה שאני מכירה ומבינה. הקריאה בספר של דבורה זגורי נתנה לי את כל זה ועוד.
אזהרה: אזכיר בהמשך פרטים מעלילת הספר.

בספר מתוארים חייהם של אורי ורעיה, בני זוג הגרים בקראוון בהתנחלות בהרי יהודה. יש להם בת פעוטה בשם גפן. העלילה מתחילה בחזרתו של אורי משירות מילואים במבצע בעזה. אומנם אורי חוזר שלם בגופו, אבל נפשו מסוכסכת והוא אינו מצליח להשתלב מחדש במרקם העדין של הזוגיות, של הקהילה, של מקום העבודה שלו במסגרת חינוכית לנוער נושר. הוא אינו מצליח להסביר לרעיה מה מעיק עליו. אורי ורעיה מכירים מילדות, רעיה נולדה בו ואילו אורי היה בן שמונה כשעלה לארץ מארה"ב. משפחתו הגיעה ליישוב מייד עם עלייתם. ביישוב משפחתו של אורי נראית זרה ולא שייכת על אף הלהט הציוני שהביא אותם לשם ואורי נלחם לסגל לעצמו מבטא ישראלי ומצליח להעלים את הזהות האחרת שלו כמעט לחלוטין. לעיתים רחוקות נחשפת הזהות הזאת כשאות רי"ש אמריקאית סוררת נפלטת מפיו. בתחילה נראה שאורי נמצא במסלול של הרס עצמי שסופו ידוע - ניוון, ניתוק מן המשפחה, ניתוק מאמונתו, דיכאון. החיים על ההר גובים מחיר כבד מן התושבים. לא רק הטרור מכה בהם, האובדן והאבל מכים בהם מכיוונים אחרים ונראה שאין במקום רוך או סלחנות לטעויות. בספר נוכחים מאוד הגיבורים הנעדרים - אחי רפאים הקבורים במקום, אפי החבר מהישיבה שהתאבד בצבא, המתים בעזה. הספר בוחן ללא פחד סוגיות כמו מהי גבריות, כיצד מגיבים אנשים שונים לשכול ולאובדן, האם המחירים שאנו משלמים על המגורים בארץ הזאת הכרחיים, הרי יש מקומות רכים יותר שאפשר לחיות בהם.
הספר כתוב יפה, באיפוק, ברמיזה, ובסופו של דבר מגיעים לסוג של התרה וסגירת מעגל.

הנה קטע לטעימה של הסגנון, ללא חשיפת פרטי עלילה:
"אורי עומד על גבול הבית עם הטיח המתקלף ורואה את היום ניגר אל השדות שמעבר לגדר. הוא רואה את החצר המוזנחת שקוץ ודרדר ותריסים שבורים זרוקים עולים בה ושני עצים שתולים בה, עץ לימון ועץ פקאן, וכפלא בעיניו שאפילו שהעצים לא מטופלים הם יודעים לקרב אליהם מים ושמש כדי צורכם וכמו הפומלה בחצר האחורית לתת את פריים בעתו".

על הכריכה ציור יפיפה של חגי הלברטל, מתאים מאין כמוהו לספר עצמו.

» ביקורות נוספות של נוריקוסאן
» ביקורות נוספות על לשרוף אדמה לפעמים