ביקורת ספרותית על ממני והלאה - הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל מאת אורנה דונת
ספר טוב

---

את הספר קראתי לראשונה מזמן יחסית ורק עכשיו התישבתי לכתוב עליו ביקורת. הגדולה חולה (איכשהו כמעט כל הביקורות שלי החורף הזה עומדות בסימן מחלות...), והסוכרת שלה מסבכת את המחלה, כרגיל. אני אחרי עוד לילה ללא שינה, רצוף מדידות סוכר ובדיקות אצטון בשתן.

הספר עוסק בדילמה של הולדת ילדים. מדוע מולידים ילדים? האמנם זהו הכרח של הטבע? האם אנחנו חושבים לפני או שהאפשרות לחיות ללא ילדים אינה באמת אפשרות קיימת?
אורנה דונת מראיינת אנשים שהחליטו שלא להביא ילדים לעולם. בישראל. כן, כן. ישראלים, נשים אפילו, שבחרו במודע שלא ללדת ילדים.
הדעה הרווחת היא שאנשים שבחרו לא להביא ילדים הם אגואיסטים שלא מוכנים להקרבה הדרושה כדי לגדל ילד. דונת מעלה את הטענה שעצם הרצון להוליד ילדים נובע ממניעים אגואיסטים לחלוטין ולכן דווקא אלו שמחליטים ללדת הם האנוכיים. מיתוס נוסף שדונת מנפצת הוא שבני אדם, וביחוד נשים, מוכרחים ללדת שכן זה חיוני להגשמה עצמית.

אני קוראת בספר שוב, ותוהה אם אני יכולה להזדהות עם הכתוב בתור אמא. פעם הייתי בצד השני של המתרס, של אלה שלא רוצים ילדים. בדיוק מאותן סיבות שעולות בספר. אני יכולה למנות אותן אבל עכשיו הן נשמעות דלות ומטופשות. אני לא בטוחה שאני רוצה. טוב לי עם החופש שלי. לא רוצה להיות כבולה. אני רוצה לפתח את הקריירה. טוב לי בזוגיות, לא רוצה הפרעות. לא רוצה להחליף חיתולים ולהתעורר בלילה. כמובן שלא היה לי מושג מה זה באמת להיות אמא.

היינו נשואים שנים ללא ילדים, מבחירה. אלא שבחברה הישראלית זו לא אופציה. זוג ללא ילדים – ודאי שיש לו בעיות פוריות. בכל אירוע משפחתי הדודות הפולניות אמרו לי כמובן "בקרוב אצלך". בתחילה בחיוך, אחר כך בהתרסה ("את יודעת, לא תשארי צעירה לנצח. בסוף לא תוכלי ללדת. הנה, הבת של חנה דחתה ודחתה, ובסוף שהם כבר רצו ילד היא לא הצליחה להיכנס להריון והיום היא כבר אחרי שלושים וחמש ואין לה ילדים, תארי לך!" תארתי לי, אבל בשקט.) לבסוף באה השתיקה. שתיקה רועמת. גם מצד החברים. פה ושם קיבלתי שמות של רופאים מומחים ("הוא קוסם, אני אומרת לך. אני מכירה לפחות שלוש שנכנסו אצלו להריון ברגע, אחרי שהיו שנים בטיפולי פוריות. כדאי לך!"), ודחיתי בנימוס. אפילו הגניקולוג שלי התערב כשביקשתי ממנו לחדש את המרשם לגלולות ("אולי זה לא המקום שלי לומר משהו, אבל את נשואה כבר שמונה שנים, ואת כבר בת עשרים ותשע. את יודעת מה קורה לנשים אחרי גיל שלושים?" לא ידעתי ולא רציתי לדעת, אבל זה לא עזר לי. "הפוריות יורדת באופן דרסטי. גם הסיכוי להפלות עולה משמעותית, והסיכוי לתסמונת דאון. זה באמת מה שאת רוצה? חבל, את נשואה, זה לא שאין לך ברירה".)

את הסוף אתם כבר יודעים. אני אמא גאה לשתיים מקסימות. איך זה קרה? זה לא שחזרתי בתשובה. פשוט, כמו שהדודות צפו (גם דודות פולניות צודקות לפעמים...) היתה בעיה בריאותית כלשהי שבעיקבותיה נאמר לי שלא אוכל להרות. ולפי כל הקלישאות בכיתי והתחרטתי, ותוך חודש הייתי בהריון (גם רופאים טועים לפעמים...). ושוב בכיתי והתחרטתי, כפויית טובה שכמוני... ואז היא נולדה. והקסם לא קרה בבת אחת, לקח לו חודש שלם להגיע. ליתר דיוק, לקח לי חודש להפנים אותו. ניסיתי בכל כוחי לא להשתנות, להראות שהכל כמו קודם. זה לא עזר לי. השתניתי. הפכתי להיות כמו הנשים האלו שהכי שנאתי. שחושבות שהילדים זה הדבר הכי טוב שקרה להן בחיים.
אז נכון, זה קשה. מאוד קשה. כל מי שהורה יודע. ומי שהורה לילד עם מחלה כרונית יודע שזה אפילו עוד יותר קשה. אין שליטה על מה שקורה, אין זמן לכלום. לפעמים אני מתה לקצת זמן לעצמי, לצאת מתי שאני רוצה, לישון לילה שלם. אבל, למרות שזו קלישאה, אין כמו החיוך שלהן כדי להאיר לי את היום.

מה בעצם אני רוצה לומר בביקורת הארוכה הזו? לא ברור לי. אני יודעת שבחיים לא הייתי מוותרת על האושר שבגידולן. אני חושבת שהפכתי לאדם טוב יותר בזכותן. כזה שיכול לתת הרבה, ופחות לקחת. שיודע שאפשר לאבד שליטה ולצאת מזה בשלום. ובכל זאת, זה לא בהכרח מתאים לכל אחד. אני עדיין חושבת שלא צריך להביא ילדים באופן אוטומטי, זו שאלה שיש לתת עליה את הדעת בכובד ראש – זו ההחלטה הכי חשובה בחיים. וככזאת אני ממליצה בחום על הספר של דונת. (הייתי כותבת "ספר חובה" למי שרוצה להיות הורה, אבל אני שונאת את הביטוי הזה...)

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על ממני והלאה - הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל